פרק אחד עשר-הוונה. או: ויוה לרבולוסיון, ויוה ליברה, ויוה קובה.

ובו מפגש מרגש עם הקהילה היהודית של הוונה.

הוסטל בהוונה1. מי היה מאמין. אחרי כל כך הרבה זמן- למעשה מאז גוואטמלה לא יצא לי להשתכן בהוסטל. כשאתה מטייל לבד להוסטל יש כ"כ הרבה מעלות על מלון. המחיר, כמובן. בד"כ יש אפשרות לבשל. והכי חשוב, אתה יכול לפגוש אנשים חדשים, מטיילים (לרוב תפרנים) בדיוק כמוך. הוונה מספקת לי חווית טיול שונה ממה שהורגלתי אליו עד עכשיו- טיול עירוני. כמו כל עיר גדולה ותיקה באירופה גם להוונה עבר עשיר ומלא מהפכות והיא מלאה בטירות, מוזאונים, כיכרות מקושטות בפסלים ומזרקות והמונים של תיירים.

הוונה הישנה- מבט ממצודת מורו

אני מתחיל את סיורי בעיר דווקא מחוצה לה. מול חופי הוונה העתיקה ישנה רצועת חוף עליה בנו הספרדים מספר מצודות בכדי להגן על העיר- שהייתה נקודת מעבר לסחורות מאמריקה הלטינית בדרכן לאירופה- ועל הכניסה לנמל. מהסיור במוזאונים שבמצודות נראה שזה לא עזר להם וב-1762 הבריטים שנלחמו באותו זמן בצרפתים בכלל, ניצלו את השאננות של הספרדים והרסו את המצודות בדרך לכיבוש העיר וקובה כולה.
בסה"כ הסיור התברר כדי משעמם. המצודות לוס סנטוס-מורו ולה קבנה2 די ריקות למעט מספר רב של תותחים ותצוגה קטנה של נשקים עתיקים.
מהאי קזבלנקה אני תופס אוטובוס חזרה לעיר ומבקר בטירת ריאל- אחת מהטירות שהספרדים בנו כדי להגן על העיר עצמה (כשהם כבשו אותה חזרה). כיום במקום יש מוזאון לאוצרות שנמצאו במעמקי הים בסביבת קובה וכן דגמים של ספינות ספרדיות עתיקות וספינות קובניות מודרניות. בקומה התחתונה מוצגות ערימות של מטבעות, תכשיטים ולוחות כסף וזהב שנמצאו במעמקי הים ומבהירות עד כמה הייתה קובה מרכז למעבר סחורות בעבר.
המוזאון הבא בו ביקרתי הוא אחד המקומות המתוירים בהוונה- מוזאון הרום של הוונה קלאב. קובה הייתה אחת מספקיות הסוכר הגדולות בעולם לפני 200 שנה (וארה"ב אף ניסתה פעמיים לקנות אותה בשל כך) ותוצר הלוואי החשוב של הסוכר הוא הרום ועד היום קובה מייצרת את כמה ממותגי הרום הטובים בעולם. הסיור מציג את תהליך הכנת הרום בעבר ולא מפסיק לפאר את הרום הקובני. בגדול אני, כחובב אלכוהול מתאכזב מהרמה הרדודה של הסיור (ועל כך יהיה ניתן לקרא בהרחבה במשוקושק).

רחוב טיפוסי- הוונה

את המשך היום אני מעביר ברובע העתיק של הוונה, נהנה מהעיצוב של הבניינים העתיקים שחלקם נבנו בתחילת המאה שעברה ואף לפני כן, מהמכוניות העתיקות שחונות בכל פינה ומהאווירה הטובה שקובה מציעה- הפאבים הקובנים (ובמיוחד מבשלת בירה מקומית קטנה בפלאזה ויאחה שעושה בירה לא רעה בכלל) ומהמוסיקה הקובנית שנשמעת מכל פינת רחוב.
לאחר יום של הליכה אני יכול כבר להגיד שיש הרבה מאוד ישראליות במקום הזה- אני מרגיש קצת כמו בטיול בישראל של שנות השבעים, בה כולם יושבים מחוץ לשיכון, רוכנים מהמרפסות, משחקים שש-בש בחולצות פתוחות ושפמים (כאן זה דומינו) וילדים משחקים כדורגל ברחובות (למרות שהספורט הלאומי בקובה הוא בכלל בייסבול). אפילו הטלוויזיות המקומית מזכירה קצת את הערוץ הראשון (לצערי זה לא השתנה).

היום השני מוקדש לפרק המאוחר של קובה- המהפכה. 55 שנה אחרי ונראה שקובה עדיין חיה אותה. כיכרות ענקיות לכבודה, פסלים וכרזות בזכותה ומוזאון גדול שמסכם כל מה שעבר על קובה באותה תקופה- מוזאון המהפכה. בלב העיר נמצא בניין גדול ששימש מקום מושבו של נשיא קובה. ישבו בו בין השאר ג'וזה גומז- שהיה הנשיא הראשון לאחר מלחמת העצמאות והגנרל בטיסטה העריץ ששלט עד המהפכה וכמובן פידל לאחריה. כיום הבניין מאגד את כל החומר- מגזרי עיתונים, ביגוד, מסמכים, נאומים וכל מה שקשור בארבעת ראשי המהפכה (פידל, ראול, צ'ה והרביעי הפחות מפורסם קמיליו סיאנפיגס). ישנו חדר שמראה כיצד הם נכלאו, חדרים ובהם פירוט על מבצעים נועזים של המיליציה, חדר על תכניות של ארה"ב לפלישה למפרץ החזירים ואפילו להתערבות בתקיפת חוליות המורדים בכדי להכשיל את המהפכה ולשמור על משטרו של בטיסטה- אפשר לראות כאן ביתר שאת איך ההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים ובאין אינטרנט זמין אני לא יכול לבדוק את הדברים. הקומה העליונה מוקדשת למצבה של קובה כיום,גרפים על שיפור ההשקעות בחינוך, בריאות ותעסוקה ועל התקדמות התעשייה והמחשוב הקובני. לעיניים מערביות זה קצת מצחיק אבל כנראה יש סיבה שהכניסה למקומיים עולה כ"כ בזול ושבתי ספר רבים מקיימים סיורים במקום.
במהלך הסיור הצלחתי סוף-סוף גם להבין את חשיבותו של צ'ה גווארה בעיניי העם הקובני. למרות היותו יליד ארגנטינה, את כל הילת הלוחם למען העם ונגד האימפריאליזם הוא קיבל תחת חסות קובה. הוא התאהב ברעיונות המהפכה של קסטרו בעת שנפגש בו במקרה במקסיקו והצטרף אליו ולמהפכנים של קובה. הוא הוכיח את עצמו כלוחם אמיץ ולאחר המהפכה הוא כיהן בין השאר כשר החקלאות, המסחר, האוצר וגם כמנהל הבנק המרכזי של קובה. אך במהלך כל הזמן הזה התפקיד החשוב ביותר שלו היה השר לעניני מהפכות- תפקיד אותו ניהל באופן הצהרתי ממצודת לה קובנה שבימי משטרו של בטיסטה שימשה כבית כלא מבוצר בו נכלאו מורדים רבים. ממשרדו בלה קובנה ניהל גווארה מבצעי עזרה למהפכנים רבים באפריקה ובדרום אמריקה עד שנהרג (או נרצח ע"י ה-CIA תלוי את מי שואלים).

צריך עזרה במהפכה? חייג *צ'ה

אחרי כל המוזאונים וההליכה ברחובות היפים של הוונה (טוב, רובה של הוונה מתפוררת ומלוכלכת אבל וויחה, האזור הישן התיירותי, משופץ ומתוחזק ברובו וגם בשאר העיר אפשר למצא בתים יפים) הגיע הזמן לצד התרבותי בו הוונה מפורסמת- המוסיקה. בהוונה אפשר להתקל בלהקות קובניות מנגנות מוסיקה מקומית קלאסית  (אני מדגיש, לעומת המוסיקה החדשה שמושפעת מהיפ-הופ- כמו ברוב העולם- עם נגיעות סלסה) כל הזמן ובכל פינת רחוב, אבל בשכונת וידאדו מרוכזים כמה מועדוני ג'אז וסלסה גדולים בהם ניתן למצא הופעות כמעט כל ערב.
המועדון אליו הלכתי אירח בעבר כוכבי ג'אז ידועים אבל בחמישי בערב הנוכחי הוא נראה ריק. רק באזור 23:00 בלילה התחילו להגיע אנשים והלהקה מתחילה להרכיב את הכלים. מדובר בלהקה גדולה שכוללת מלבד סקסופון, בס וקלידים עוד ארבעה אנשים על כלי הקשה שונים ומשונים- טם-טם, מצילות, רעשנים, דרבוקות בגדלים שונים ועשרות פעמונים וגם כדור עץ גדול עטור חרוזים. הם מנגנים ג'אז עם נגיעות אפריקאיות ובניצוחו של אפריקאי זקן וזמרת ליווי קובנית צעירה הם מעבירים לי ערב נחמד.

לקראת שבת אני מתחיל במסע החיפושים אחר חב"ד. חיפוש באינטרנט לפני הנסיעה העלה שיהודי קובני מקומי שנהיה חבדניק חזר לאחר כמה שנים של לימודים וכיום הוא מתגורר בהוונה. אך במהלך הסיבובים ברחובות הוונה פגשתי קבצן שלבש כיפת קטיפה לבנה וכשהוא ראה שאני בוהה בו הוא קרא לי. הוא חשב אותי לרב בגלל הזקן ואני התפלאתי למצא עוד יהודי באמצע הרחוב. בשיחה איתו הוא מתעקש שאין חבדניק בהוונה ושמלבד הקהילה הזקנה הוותיקה אותה מנהל יעקב ("יעקב שוחט, יעקב מוהל, יעקב חזן וזהו") וקהילה קונסרבטיבית חדשה יותר אין עוד יהודים בהוונה. הוא נותן לי את הכתובת לבית הכנסת ומפציר בי לבא להשלים מניין.
למרות התעקשותו שאין חבדניק בהוונה, אני קיבלתי כתובת מעודכנת ממטילים במקסיקו ואני מחליט ללכת לחפש אותם, מקווה בכל זאת למצא חלות או יין לקידוש או אולי אפילו להתארח. אני מגיע לכתובת ומתחיל לשאול את השכנים בספרדית עילגת- "אולי אתם מכירים חב"ד?, אולי ראיתם שכן לבוש שחור?" מלווה את השאלות בתנועות ידיים שמסמלות זקן. אך אף אחד לא שמע ולא ידע. רק השכנה האחרונה אצלה הייתי הבינה. "אאהה, לובביצ'ה? נו לובביצ'ה" הם גרו בדירה הזו אך עזבו לפני כמה חודשים, לא יודעת לאן (מאוחר יותר שמעתי בבית הכנסת שהם כנראה גורשו ע"י המשטר על פעילות פוליטית. לא יודע אם זה נכון).

אין ברירה, אני מתכונן לעוד שבת עצמאית, קונה פירות וירקות, אופה סוג של פיתות ומכין את המנות שבת הרגילות שלי- אורז וסלט לערב ותפו"א וביצה לבוקר עם הרבה פירות טרופיים למנה אחרונה. צנוע, אבל זה מה יש.
בשבת בבוקר אני מחליט ללכת לבקר בבית הכנסת. אני מגיע לבניין מוקף תיל במרכזו של רחוב מוזנח ברובע העתיק של העיר. עשרה יהודים זקנים מקומיים ועוד שני תיירים ועל הבמה יעקב מתחזן. הוא מתפלל בעברית בהגייה ספרדית- ה-ל' נהגת כמו י' וה-ר' כמו ה'. שאר הקהל מצטרפים בקטעי השירה-"אשרי, עלינו לשבח, קריאת שמע וקדושה. אני אוהב לראות איך גם במקום בו אין מורים או רבנים, מקום שהיה מנותק בעשרות השנים האחרונות, המסורת משתמרת חזק. קטעי התפילה הנאמרים בארמית וההפטרה מתורגמים ברוב פאתוס ע"י הגבאי וכולם נראים די מרוצים. לאחר התפילה מתקיימים קידוש וסעודה צנועה ויעקב נואם חצי שעה בספרדית על פרשת השבוע ועל פורים המתקרב ובא. לאחר הדרשה אני ותייר אמריקאי נוסף (שקיבל אישור כניסה בגלל השתייכותו לארגון שעוקב אחרי קהילות יהודיות מבודדות בעולם) מתחילים לתחקר את יעקב על חיי הקהילה.

יעקב מספר לנו על הקהילה שנוסדה ע"י יהודים שברחו מאירופה בשנות ה-20 אך לא קיבלו אישור כניסה לארה"ב. הקהילה כיום מורכבת מהיהודים העניים שלא הצליחו לגייס את הכסף הדרוש להגר לפני פרוץ המהפכה בשנות ה-50. מי שיכל ברח לישראל או לארה"ב, רוב משפחתו של יעקב נתקעה בקובה.

כיום מתנהל ביה"כ כמרכז צדקה. הוא מספק ליהודים הזקנים והעניים שלוש ארוחות ביום והסעה. קצת כמו בית אבות. הוא מספק גם שירותי הסעה לבית חולים, דבר שקובנים זקנים רבים לא מסוגלים לו, בהתחשב ב-10-20הדולרים לחודש שמקבלים כפנסיה מהמדינה. קובנים רבים רוצים להיות יהודים רק בגלל זה.

יעקב ממשיך לספר על הקשיים באספקת בשר כשר. המדינה מקציבה תלושים לחנויות  ל-2/3 ליברות בשר לאדם לכל תשעה ימים וגם עופות אסור לקנות חיים ולשחוט לבד. רק בגלל שהבי"כ הוא עמותת צדקה הוא רשאי לקנות כמות גדולה כזו של בשר ועופות ואת היתרה הוא מחויב למכור לממשלה. חיים קשים עוברים על היהודים הזקנים של קובה ובגלל האמברגו גם לא ניתן להעביר תרומות לקהילה. אני עוזב בהרגשה קשה. מקווה שעם התחלפות המשטר בעתיד ישתפרו חייהם של הקהילה היהודית ושחברי הקהילה הזקנים עוד יזכו להיות בחיים כשזה יקרה.

אז מה למדנו היום- חוץ מעל העבר העשיר של קובה, הי, עכשיו אני יודע מי זה הבחור המזוקן שעומד ליד צ'ה גווארה (לא פידל, נו - The other guy).

1 (הוסטל ולאדי- 10$ למיטה בחדר של שש)
2 (6$ כניסה לכל מצודה, 1$ כניסה לחניון- גם ללא רכב, 2$ כניסה למגדלור. בכל ערב ב-2100 מתקיים מצעד של משמר כבוד וירי מסורתי בתותח אבל לא הייתי בשעות האלו)

פרק עשירי- שד"ת הוונה, וניאליס. או: סלסה, סיגר וכוסית של רום.

ובו- אז כמה שווה פזו קובני?

"ארזת לבד? האם משהו נתן לך להעביר משהו? האם אתה מעביר חומרים אסורים או משקאות?" היד האוחזת במזוודה מזיעה בשעה שאני עונה לפקידה על צרור השאלות המקובל לפני כל טיסה. צ'רלי הבטיח שהכל יהיה בסדר וגם בדקתי את המזוודה כמה פעמים, מנסה לראות האם יש תחתית כפולה, אבל אתה אף פעם לא באמת יכול להיות בטוח. אני עומד בתור לתיירים. מימני, בתור למקומיים מצטופפים עשרות קובנים ולידם ארגזים עמוסי מוצרי אלקטרוניקה- מטוסטרים ומנורות ועד למחשבים משוכללים וטלוויזיות בנות חמישים אינץ'. ראול פרץ את ההגבלות עם כניסתו לשלטון ונראה שכעט העם הקובני מנסה להדביק את הקצב עם שאר העולם.

'אני מקווה שעוד אספיק לראות את קובה הישנה' עולה לי בראש מחשבה מערבית זדונית חסרת חמלה. אבל כרגע מעסיקות אותי מחשבות אחרות. רק בשער העליה למטוס לקובה מחכים שוטרים מקסיקנים עם כלבים, מבקשים בתקיפות מנומסת לרחרח את התיקים ולמרות שהתיק מלא בבגדי המותגים של צ'רלי כבר מזמן מסתובב בתעלות שמתחת שדה התעופה אני תוהה האם הם גם מריחים שקר.

(הקטע הנ"ל מבוסס על אגדה אורבנית העוברת בין מטיילים על בחור בשם צ'ארלי שמשלם את הכרטיס טיסה לקובה בתמורה לכך שתעביר לאח שלו מזוודה עם בגדים ותחזיר כמות מותרת של סיגרים ורום קובנים. אין לי מושג אם זה עובד. אני נסעתי בדרך הרגילה).

זה מה שבאים לראות בקובה בין השאר

לאחר טיסה קצרה של פחות משעה מקנקון1 בהמתנה לפקיד ההגירה עובר בין הנוסעים פקיד בלבוש אזרחי ומתשאל רנדומלית אנשים על מוצאם, מה הם מחפשים בקובה, מה עיסוקם בארץ המוצא והאם הם מכניסים כסף זר למדינה. בנוסף הוא מתעניין האם יש להם הזמנה למלון ללילה הראשון. אני עונה בנימוס על כל השאלות והפקיד אפילו מחייך ומספר לי שהיו עוד שני ישראלים על הטיסה שלי. ביציאה משדה התעופה אני ממיר את הפזו המקסיקני שלי בקובני (לצערי לא מצאתי להוציא יורו במקסיקו ולמרות שמקבלים שער המרה גרוע לכסף המקסיקני, על דולרים השער אפילו גרוע יותר שכן יש קנס של 10% נוספים על השער) ומנסה להבין אם עבדו עלי. עוד בארץ קראתי שלקובנים יש שני סוגי מטבע: מטבע אחד מקומי- הפזו הקובני ומטבע נוסף שנכנס לשימוש ב-1994 כמטבע מיוחד לתיירים ולמוצרי מותרות- פזו קונוורטבל ששווה פי 25 מהמקומי ובאופן אירוני צמוד לדולר האמריקאי. מיותר לציין ששניהם נקראים פשוט פזו וצריך לשם לב למה מתכוונים כשאומרים לך מחיר מסוים או מחזירים לך עודף. אני עדיין לא יודע שהקובנים חכמים ויש להם דרכים מתוחכמות יותר לנצל תיירים.

ביציאה מהשדה, כמו בכל שדה תעופה בעולם קופצים עליך עשרות נהגי מוניות ומציעים לך הסעה לעיר בתמורה ל-25CUC. שוב, מצויד בעצות ממטיילים ישראלים אני מסרב וצועד 5 דק' לעבר הכביש הראשי שם ניתן לקחת מונית רגילה ב-10$ פחות- סכום שבגואטמלה היה מספיק לי לחדר גדול פרטי במלון. אני עדיין צריך להתרגל לקפיצה בהוצאות.
אני תופס מונית לאדה. הנהג נראה כאילו יצא מסרט בורקס ישראלי ישן- החולצה הפתוחה, השרשרת ואפילו הפנים שלו נראות קצת ישראליות. נסיעה בכבישי הוונה דורשת מקצועיות רבה. התנועה כבידה ולקסם של המכוניות העתיקות המפורסמות של קובה שגודשות את הכבישים יש גם חיסרון, לא פעם קורה שהן נתקעות באמצע הכביש בענן עשן. הנהג שלי מפגין את המקצועיות הדרושה- הוא משתחל בין המכוניות, דופק פרסה כשהוא מזהה שהדרך לפניו פקוקה וגם מצליח לעשן, להחליף תחנות ברדיו הישן ולצפור לכל צ'יקה שעוברת ברחוב תוך שהוא מחייך אלי ומצביע (זה מנהג די נפוץ בקובה. וגם שריקות וקריאות. לא משנה המראה או הגיל). רק כשהגענו לקאזה התחלתי לקבל מושג איך דברים עובדים כאן. לנהג 'נגמר' בדיוק העודף ומכיוון שבשדה נתנו לי רק שטרות של 20 ולא הגענו לפתרון אחר נאלצתי לוותר לו על 5$. הקאזה בה הזמנתי מקום התבררה כמלאה אך הוא הפנה אותי לשכנה אחרת שמשכירה "ממש מרחק הליכה מפה". השכנה הזו הפנתה אותי לחברה שלה שרק לאחר שהתמקמתי הודיע לי שהיא גובה 10$ יותר מהמקום בו הזמנתי- "אני זה אני והוא זה הוא" (ובנוסף, בניגוד אליו היא לא יודעת מילה אנגלית). התפשרנו על 5$ יותר רק בשביל לגלות בבוקר שאין לה עודף...
טוב, הוונה גדולה עלי. אני צריך לעבור לכפר, לקלוט את הלך הרוח הקובני ולחזור לכאן מנוסה יותר. הם בטח לא כ"כ גרועים כמו שנראה במבט ראשון. כשאני מגיע לתחנת האוטובוס הבין עירונית מתברר שלתיירים יש אוטובוסים מיוחדים משלהם במקום אחר ואסור להם לעלות על האוטובוסים הזולים של המקומיים. הוונה לא מפסיקה להפתיע אותי. אני מברר עם נהגי המונית שמחכים מחוץ לתחנה. נסיעה לויניאליס, עיירה קטנה ותיירותי בצפון קובה, עולה כמו האוטובוס (12$) וכך גם יהיה לי זמן לשוחח עם מקומיים. ראול שמח לתרגל את האנגלית שלו ומתברר כפטפטן לא קטן. במשך כל הנסיעה הוא מספר לי כמה הוא שונא את הממשל ואיך הוא רוצה להגר לארה"ב. שני אחים שלו כבר עשו זאת וחבר אחר הציע לו עבודה בשיקגו אם הוא רק יצליח להגיע. -"פה כולם מושחתים" הוא פוסק. הוא היה מורה בעיר פינר דל ריו- עוד עיר קטנה בצפון, כשלפתע החליטו לפטר את כל המורים ולהגדיל את מספר הילדים בכיתה.
-"רק את הזקנים השאירו ולנו הצעירים הציעו ללכת ללמד בבתי הספר של הכפרים. איזה חור, כאילו ש'פינר' לא רחוקה מספיק מהעיר".

הכפר

כשמגיעים לפינר דל ריו הנהג עוצר (שברולט גדולה של 12 מקומות שמורה ביותר עם מושבי עור כחולים מקוריים. לא מייצרים כאלה יותר ואני מצטער שלא צילמתי אותה. ראול אומר שמי שיש לו כסף לקנות כזה רכב יכול לחיות טוב מאוד מעבודה בהסעות). צריך להחליף מונית כדי להמשיך לויניאליס והנהג מתעקש שהוא הודיע שהוא מגיע רק עד כאן. עוד רכב, עוד 4$ (הנהג מדליק אותו עם החוטים מתחת להגה) ואני מגיע לקאזה של מנוליטו וווימיה2 (זה וילמה אבל לא מבטאים דאבל L בספרדית) עליה קיבלתי המלצה מזוג דתי- והם כבר הסבירו להם על כל עניין השבת והכשרות כך שאף אחד לא יעלב שאני לא אוכל אצלו (זה הנוהג בקאזות, אתה גר בבית ונהיה בן בית, מגיע לארוחות והכל). בעלי הבית חמודים ומכרכרים סביבי כאילו אני האורח הראשון שלהם. מנוליטו משוויץ באופנוע שלו (50 סמ"ק עליו הוא עובד איזה חצי שעה בכל פעם שהוא רוצה להשתמש בו) ובמערכת סטראו ענקית שנמצאת במרכז הסלון ווימיה שואלת בשלומם של הזוג הישראלי ההוא והאם אנחנו מכירים עוד מישראל. הם מכבדים אותי במיץ מנגו גרוס טרי- "אסטה פור רליחיון. נו לצ'ה. תודוס נטורל" מצוין, כבר המצב רוח שלי משתפר.

שניהם ממליצים על מה שיש לראות בכפר ומאוד גאים בעיירה ובארץ שלהם. אני אומר להם שאני בעיקר אוהב לעשות טיולים רגליים ולראות נופים ומנוליטו לא מבין למה ומנסה לשכנע אותי לשאול ממנו אופניים- "קח, ללא תוספת מחיר..." (יש צדק בדבריו. למי שאוהב לדווש, האזור מאוד ידידותי לרוכבים).
ביום הראשון אני יוצא להליכה לכיוון מערות ויניאליס3. השלט מספר שלכאן ברחו העבדים משדות הסוכר מפני הנושים הספרדים. המערה קצרה- כ-15 דק' הליכה. מזל שהבאתי פנס, המנורות הקבועות בקירות לא עובדות. בסוף המערה נמצאות כמה בובות מוזנחות שאמורות לתאר איך חיו כאן העבדים. נראה שאטרקציות שבאמת השקיעו בהן זה המסעדה שביציאה מהמערה והבאר שבכניסה. המערה נמצאת על מסלולו של אוטובוס התיירים שפורק עשרות קשישים אירופאים שבאו לסיור יום באזור.

את המשך היום אני מעביר בטיול בשבילים אקראיים בסביבה, נהנה מהנוף- מההרים המזדקרים כחרוטים מהרצפה, מצמחיה והעופות.
ביום השני אני עושה טיול סוסים באזור. כל בעל הוסטל עובד עם חקלאי אחר שמספק טיול בו עוברים בכל האטרקציות שבסביבה וא"א לבקר בוינאליס בלי לעשות אחד (כ-20$ ל-4 שעות). טיול קצר, פתרון מושלם ליום שישי. מנוליטו שולח אותי לאיש שלו, בחור שמנמן שנראה קצת כמו מוסכניק ולא יודע אנגלית אבל הוא חייכן ומעיר כשיש משהו חשוב לראות ובשאר הזמן לא מדבר הרבה, כמו שאני אוהב. אני מקבל את הסוס מוחיטו (מוהיטו, הוא מתקן אותי) שנראה כאילו הוא הולך להתפגר כל רגע, וזה עוד לפני שעליתי עליו. מבט קצר מבהיר שהחברים שלו לא במצב טוב יותר. אני מרחם עליו ומקבל את הקצב האיטי אותו הוא מכתיב. מי שמחכה לדהירות שטח כמו שלפעמים מקבלים בטיולי סוסים בארץ, זה לא המקום. כאן רוכבים רגוע ונהנים מהנוף. מדי פעם המדריך זורק מילה- כאן צומח קנה סוכר, זה שדה שעועית, הנה נשר... וכך עד שמגיעים לתחנה הראשונה- חווה חקלאית טיפוסית (בארץ ודאי היו מוסיפים גם 'אורגנית'). המדריך מציג בגאווה את 28 הגידולים שיש במקום- אננס, ארבע סוגים שונים של בננות, עצי מנגו, גוייאבות, עשבי תיבול וירקות שונים. מגוון מרשים. אני אוהב בעיקר את יחסי הגומלין שמתקיימים בחווה. שום דבר לא נזרק ושאריות המזון או העשבים שנוכשו משמשים כדשן או כמזון לחזירים, התרנגולות או האווזים שמסתובבים לכולם בין הרגליים.
אני מכבד את עצמי בשייק טרי של גוייאבות וקינמון ויושב במרפסת הענקית על אחד מכסאת הנדנדה לשתות מול הנוף של ויניאליס מוקפת השדות.

התחנה הבאה היא מערה קטנה יפיפייה בה זורם נחל. המקום מבודד ולא מזכיר כלל את המערה התיירותית בה ביקרתי אתמול. הכל יותר שקט ויפה ואני רושם לעצמי לבא לכאן לבד בהמשך השבוע. אנחנו ממשיכים לתחנה האחרונה והחשובה ביותר- חוות הטבק. וינאליס משופעת בחוות לגידול טבק שכמובן המקור לאחד מהמוצרים המפורסמים ביותר של קובה- הסיגרים הקובנים. בעל החווה מציג בגאווה את השדות שלו ומסביר על תהליך הגידול, מפיזור הזרעים שנראים כמו גרגרי חול ועד הקטיף שמתבצע שלושה חודשים לאחר מכן. בתעשיית הסיגרים משתמשים בכל חלקי הצמח. העלים התחתונים קטנים וקשים ובהם משתמשים למעטפת החיצונית של הסיגר. העלים האמצעיים, המכילים כמות קטנה יחסית של ניקוטין משמשים להכנת סיגרים 'לייט' ולאיזון סיגרים כבדים יותר והעלים העליונים ממלאים את הסיגרים החזקים. בשידרות העלים מזבלים את השדות. הוא מראה לי איך מיבשים את העלים על קורות עץ ובבקתות יבוש ומסביר שהוא מחויב למכור 90% מהתוצרת למפעלים הממשלתיים הגדולים והמפורסמים כמו קוהיבה ומונטה קריסטו ומה-10% הנותרים הוא מכין סיגרים עצמאית לצריכה אישית ולמכירה באופן פרטי.  בעל החווה מתפאר כי שלא כמו בעלי חווה אחרים הסיגרים שלו עוברים תהליך נוסף. לאחר הייבוש הוא משרה את העלים בתערובת של רום, לימון, דבש ווניל ולאחר כמה שבועות הוא מיבש אותם שנית. לסיגרים שלו אכן יש ריח טוב של וניל וטעם מעט מתקתק. הוא מראה לי טריק נוסף, לפני העישון הוא טובל את קצה הסיגר בדבש. אני מגלה שאני לא כ"כ מתחבר לחויות העישון. הסיגרים כבדים לי מדי. אבל את הרושם והתדמית החזקה שקושרה אליהם הם מספקים.

מעבר לסיגרים קובה מפורסמת גם במשקאות שלה ובחוות הסיגרים אני נהנה מאחד המוחיטו (טוב, קצת יותר) הטובים ששתיתי ואני לוקח ממנו את המתכון למוחיטו ולעוד קוקטייל מקומי (יופיע בעתיד במשוקושק).
עוד דבר שקובה מפורסמת בו היא המוסיקה והריקודים שלה. מועדון גדול במרכז העיר מקיים כל ערב הופעות גדולות שמתחילות בנגינה של להקה מקומית- סלסה ומוסיקה קובנית וממשיכה במגוון מופעים החל מגרסאות כיסוי בספרדית לשירים אמריקאים ועד הופעות של רקדנים מקצועיים של סלסה וריקודים אפריקאים (משום מה), להכל מתלווים מקומיים ותיירים שמפגינים את כישורי הריקוד שלהם במרכז הרחבה (1$ כניסה, 3$ קוקטייל). ביומיים שנשארו לי אני מחליט לקחת כמה שיעורי ריקוד ומנוליטו מוצא לי מורה נהדרת (לצערי שכחתי את שמה- 5$ לשעה).

הדבר האחרון שרציתי ללמוד בחווית המגורים אצל המקומיים הוא בישול של אוכל קובני. למרות שמנוליטו מתלונן ואומר שאין דבר כזה וכל יום אוכלים אותו דבר ("אורז עם חזיר ושעועית, אורז עם עוף ושעועית...") ווימיה שמחה להראות לי.

מתכון:
הארוחות הקובניות כמו בכל מטבחי מרכז אמריקה מורכבות מאורז ושעועית שחורה. האורז הוא אורז לבן רגיל לו הם מוסיפים בסוף הבישול 0.5 כוס מיץ תפוזים (הם מבשלים בסיר אורז מיוחד את כל הכמות בתחילת השבוע והוא שומר על חום). את השעועית הם מכינים בסיר לחץ חשמלי וג"כ משאירים אותו מחובר לחשמל לשמירה על חום כל השבוע.

פרוחילס א וימיה:
1 כוס גדולה של שעועית שחורה (גרגירים קטנים)
מלא סיר מים
2 כפות סוכר דמררה
0.5 פלפל ירוק חתוך לרצועות
0.25 כוס פלפלונים חריפים קצוצים (לא ראיתי את הסוג הזה בארץ, אני מניח שהפלפל חריף הירוק יעבוד)
0.25 כוס שום קצוץ
1 כפית כמון
2-3 כפיות של תערובת תבלינים קנויה בשם- Amor Sazon שאני לא יודע מה יש בה- בעיקר פלפל,כמון, סלרי יבש וכאלה- דומה לאבקת מרק.
אופן ההכנה: את השום והפלפלונים החריפים כותשים לתערובת אחידה (הם מצטמצמים לכף) ומטגנים בכמות שמן די גדולה. מכניסים את כל המרכיבים מלבד הכמון לסיר לחץ (כולל שמן הטיגון) ומבשלים כ-50 דק' (בסיר רגיל אני מניח שהזמן יהיה לפחות כפול ואני חושב שגם עדיף לבשל חצי בישול בלי כל המרכיבים). כשהכל מוכן להוסיף וערבב את הכמון.

את האורז והשעועית מלווה, כמו שכבר אמר מנוליטו, חזיר או עוף. אני ביקשתי לראות את המתכון לעוף.
פויו פריטו:

6-8 פולקס
2 כפות שום קצוץ
0.5 תפוז חתוך לקוביות
0.5 כוס מיץ תפוזים
מלח, כמון והתערובת מקודם
מבשלים הכל עם חצי כוס שמן לחצי שעה מכוסה. כשהעוף רך מוציאים אותו ומטגנים במחבת עם שמן רותח מכל הצדדים. מחזירים לרוטב ומגישים.

אז מה למדנו היום- הדרך הנכונה לעישון סיגר היא לטבול את קצהו בדבש.

1 (אייר קובנה, כ-350$ להלוך חזור. על הכרטיס היה כתוב שעתיים אך יש הפרש של שעה בין הארצות)
2 (הקאזה- מחיר ממוצע למקום 20$ ללילה לחדר פרטי גדול וממוזג)
3 (2$ כניסה, 5 קמ' מהעיר ושמעתי שיש מערה רצינית יותר בהמשך הדרך אבל לא בדקתי)

פרק תשיעי- סן כריסטובל, קוזומל. או: פעם טבח תמיד טבח.

ובו נגלה מה מעיב על חופי מקסיקו...

בנסיעה הארוכה לעבר הגבול עם מקסיקו אני מריץ בראש סיכום של החודש וחצי האחרונים. בסה"כ לטיול ראשון נראה שאני מסתדר לא רע. הקפתי את גואטמלה וראיתי דברים מדהימים- החל בקופים במעבה הג'ונגל וכלה בפירמידות בנות אלפי שנים. פגשתי אנשים מעניינים, מקומיים ותיירים ועכשיו הגיע הזמן להוריד הילוך.
במקסיקו יש את כל מה שיש לגואטמלה להציע: יערות, עתיקות מאיה וכו' (והכל קצת יותר יקר) אך רוב התיירים מגיעים אליה בגלל החופים המדהימים שלה והעובדה שהמקסיקנים שכללו את תיירות החופים לכדי אומנות. אפשר למצא כאן הכל, מלונות פאר, השכרת מכוניות יוקרה וטיילות לאורך החוף, עמוסות בחנויות של כל הרשתות הגדולות. ספורט ימי, שחיה עם כרישים או דולפינים, צלילה, גלישה ואופנועי ים. ובלילות- מסיבות ענק, מועדונים, פאבים מפוארים והצגות והכל עד השעות הקטנות של הלילה. ואכן תיירים מכל העולם ובפרט המוני אמריקאים גודשים את אזור החוף הקריבי.

הגבול נראה כמו בזאר ענק. דוכנים על דוכנים של מזון ומזכרות בין שני צידי הגבול שמופרדים רק בשער מתכת גדול ועשרות חלפני כספים משופמים מנפנפים בשטרות צבעוניים תוך שהם רודפים אחרי כל אדם שיורד מהאוטובוס1.
החתמת הדרכון עוברת חלק ומשם מתלווים לנהג השאטל המקסיקני להמשך המסע.

טוק-טוק

לאחר שעתיים נוספות הגענו לעיירה הקולוניאליסטית סן כריסטובל דה לה קאזה.
כמו אנטיגואה הגואטמלית, גם כאן בתים צבעוניים נמוכי קומה ועשרות קתדרלות. המקסיקנים שיפצו את הרחובות וסגרו אותם למדרחוב יפה מלאים בתי קפה ומסעדות כך שהעיר נראית הרבה יותר אירופאית מאחותה הגואטמלית.

בפעם הראשונה בטיול אני מתמקם בקאזה של 'הישראלים'- קאזה דה יגיל2. (בכל מקום שבו יש תירות ישראלית צעירה גדולה נפתח במוקדם או במאוחר מקום בבעלות ישראלית ושם כולם מתרכזים. שם הם מקבלים את האוכל המוכר, מוסיקה מהבית ונפגשים עם עוד הרבה ישראלים כמותם). באתי לנוח ולכן היה נחמד לשם שינוי "לטייל" כמה ימים בסגנון הישראלי- כלומר לשבת לשמוע מוסיקה לעשן ולשחק קלפים.

אני מנצל את שבת כדי להסתובב בעיר, נהנה מהנוף, הארכיטקטורה והקור שהזכיר במעט את הקור הירושלמי. בראשון בצהרים המשכתי באוטובוס לילה לאזור החופים (17 שעות באוטובוס נח כמו אגד בין עירוני בתוספת טלוויזיה שמקרינה סרטי ילדי מדובבים לספרדית בקולי קולות- 580P).

פלאיה דל כרמין היא על פי הסיפורים גן עדן לישראלים. רובם שוכרים דירות ענק במרכז העיר ומבלים את כל הלילות במסיבות נוצצות ואת מה שנשאר מהימים על החוף. נראה מקום נהדר לבלות בו עם קבוצת חברים אבל הפעם באתי לבד אז החלטתי להמשיך במעבורת לאי קוזומל3.

את פני היורדים מהמעבורת בקוזומל תופס ישר שלט צהוב קטן בעברית- ברוכים הבאים לבית חב"ד קוזומל. שמעתי עליו רבות במהלך הטיול, הוא הבית חב"ד מטיילים הראשון שנפתח במרכז אמריקה.
כבר בכניסה אפשר לראות שהמקום שונה מאוד ממה שראיתי בסן פדרו- אולם ענק מרוצף ומרוהט בקפידה.
האי נמצא על מסלול ספינות הקרוזים שיוצאים מארה"ב. כל צהריים חונה כאן ספינה ועשרות תיירים עשירים נשפכים ממנה לכמה שעות של קניות ואטרקציות ימיות.
עם התיירים הגיעו חניות המזכרות ובפרט עשרות חנויות התכשיטים והיהלומים, ואם יש יהלומים יש יהודים.

-"בית חב"ד הזה נפתח במקור לפני חמש שנים בכדי לשרת את 100-40 היהודים שהגיעו לעבודה ביהלומים. זו הסיבה שהוא נראה מטופח כ"כ וזו גם הסיבה שהמסעדה שלנו נהפכה עם הזמן למסעדת גורמה ישראלים שממוקמת על הטיילת המרכזית של האי" מסביר לי יריב, הוותיק בין חמשת החבדניקים שעובדים במקום ("זמנית עד שהבחור שהקים את המקום יחזור לכאן עם אשתו").
ברגע שמטיילים שמעו שיש כאן בית חב"ד, האי נהפך למוקד תיירות ישראלית ואיתו קיבל הבית חב"ד כח. צמידי ההנחות שניתן לקנות במקום פועלים עם עשרות אטרקציות ואתרים על האי והם מספקים הנחות של עשרות אחוזים. לפעמים המקום נראה יותר כמו משרד תיירות מאשר בית חב"ד. כל ישראלי שנכנס לכאן מקבל הסבר מפורט על האי ועל מה אפשר לעשות בו ורק ארוחת הערב המשפחתית שמתקיימת במקום ומושכת את המטיילים בסוף כל יום מזכירה את יעודו האמתי.
בין החבדניקים שנמצאים כאן אני פוגש את מוטי מבית חב"ד פדרו שהגיע לכאן לחופשה של חודש לפני שהוא חוזר לארץ אחרי תקופה של חמש שנים ("רק להגיד שלום למשפחה ואני חוזר לשליחות" הוא מבטיח).

חוף טיפוסי קוזומל, לעזאזל משהו פה היה רעב...

בבוקר אני קם ליום גשום. באזור טרופי קשה לחזות ולתכנן את מזג האויר. אבל אני לא אחד שנשאר נעול בחדר ולאחר שביררתי בבית חב"ד את כל האפשרויות (ופסלתי את רובם בגלל מחיר- ככה זה שאתה מוצ'לר) אני מחליט לראות את אתר העתיקות שבמרכז האי. 13 קמ' הליכה על כביש די משעמם אני מגיע לאתר. מדובר בעיר קטנה של המאיה שחיו באזור ה-900 לפה"ס- כמה פירמידות, ארמון חביב  ואיגואנות. השלטים מכריזים שבמקור שהכל היה מצופה נחושת וסיד צבעוני הכל היה הרבה יותר יפה. בכל מקרה זה לא קרוב לעוצמות של טיקל אבל פתרון לא רע להעביר יום גשום (100P כניסה). אני תופס טרמפ חזרה לבית חבד ורואה אותם באמצע ההתארגנויות לארוחת הערב. מכיוון שיש לבית חב"ד כבר מסעדה הם לא מחזיקים עוד עובדת מטבח וכל ההכנות נופלות על החבדניקים ועל מטיילים מתנדבים.

כבר הסברתי את חשיבות ארוחת הערב במקום, צריך להיות אטרקטיביים מספיק בשביל ליצור אלטרנטיבה לשאר הפעילויות שעל האי ולמשוך את כל המטיילים שירגישו שהמקום הוא הבית שלהם ולא עוד מרכז תיירות, לכן אני מיד מפשיל שרוולים וניגש לעזור. מאותו ערב, מכיון שהמשיך להיות גשום ולא היה לי יותר מדי מה לעשות נהייתי חלק מצוות המטבח של המקום ועבר עלי אחד השבועות הטובים בטיול. ניתנה לי יד חופשית, אוכל ועשיתי את אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות- לבשל עבור אנשים ולגרום להם להנות.

את הימים בהם הייתה הפוגה מהגשמים ניצלתי לטיולים רגליים על האי (אני בטח אחד הראשונים שעשו את זה). יום אחד הלכתי צפונה ומצאתי את עצמי אובד בביצות מוקף בעצים וחושש להמשיך לצעוד בכבישים שרק נראו מוצקים אך למעשה חיכו לגנוב נעליים ממטייל תמים. יום אחר הלכתי לשנרקל באחת השוניות הרבות המקיפות את האי, נהנה מהמגוון הרב של הדגים והקונכיות. וביום האחרון שכרתי עם מוטי חיפושית צהובה ויחד נסענו להקיף את האי. שמש, ים שנורקלים ומלא אוכל. סיום מושלם לשבוע הרגוע שלי.

בובי ובימבה

בערב העזיבה אני נפרד מהחבדניקים, מבטיח שנפגש בארץ באחד הימים, יודע שזו הפעם האחרונה בה אפגוש ישראלים ובכלל תרמילאים, ושמעכשיו- בקובה והקריביים אהיה תלוי לגמרי בעצמי.

מתכון- השקשוקה שלי שככבה כמה ימים בבית חבד [4-5 חברה מורעבים].
2 בצלים גדולים קצוצים
6 עגבניות קצוצות עבה או קופסה של שימורי עגבניות חתוכות
2 פלפלים ירוקים ואחד אדום חתוכים לרצועות
2 ראשי שום מפורקים לשיניים

המון פפריקה, קצת חריפה והרבה רגילה
מלח פלפל לפי הטעם
אפשר גם פלפל חריף קצוץ למי שאוהב
2 ביצים לאדם ועוד 2

בסיר רחב ככל הניתן, לטגן את הבצל ולהוסיף את הפלפלים שהוא מזדהב. לתבל וכשהפלפלים רכים להוסיף את העגבניות והשום ולכסות את הסיר. כשהכל מבעבע לטרוף שתי ביצים ולערבב בסיר.
לשבור כל ביצה בנפרד מבלי לפגוע בחלמון ולעשות בור קטן בעזרת כף אליו לשפוך את הביצה. כך עבור כל הביצים ולכסות את הסיר. להוריד מהאש כשמגיעים למרקם הרצוי של הביצים (אני אישית אוהב חלמון נוזלי אבל לא כולם כך). ניתן לקשט בפטרוזיליה. להגיש עם הרבה לחם.

  אז מה למדנו היום- כדאי להשקיע כמה שקלים בציוד שנורקל כשאתה בקריביים. זה מחזיר את עצמו די מהר.

1 (שאטל משלה- 250Q אותו שאטל מגיע מאנטיגואה או פנחצ'ל ויכול לעלות 150Q נוספים. 8 שעות)
2 (120P ללילה בדורמס, במקום מתארגנים גם טיולים)
3 (155P לכיוון במעבורת. 40 דק' של חוויה מטלטלת)

פרק שמיני- ריו דולסה וליבינגסטון. או: הכושים העבריים.

ובו תוכנית הבניה המלאה של מבצר סן פליפה.

כל הדרך לריו דולסה הגשם לא הפסיק לרדת. מחלון האוטובוס שוב נשקף נוף הררי מוכר והכבישים הישרים של פטן שוב חזרו להתעקל. שלא כמו בדרך הלוך- כביש האורך המזרחי הוא כביש טוב שכן הוא מקשר את את פטן בין השאר לעיר הנמל של גואטמלה- פורטו באריוס (שלה יש סיפור מעניין לעצמו- עיר שנבנתה ע"י חברת הפירות המאוחדת האמריקאית בכדי לאפשר שיווק מהיר יותר של כל מטעי הבננות בגואטמלה שהיו בבעלותה). גם כביש את כביש זה חוצה מקור מים גדול- אגם איסבל. סיפרתי לכם כבר על כביש האורך המערבי שנקטע כולו ע"י נהר שמפרנס את העיירה Sayaxché, ריו דולסה היא המקבילה שעל הכביש המזרחי, רק שגורלה לא שפר עליה. בגלל שהכביש כ"כ חשוב, בשנת 1999 החלו בבניית גשר עצום ממדים בין שתי גדות האגם וכיום- חמש שנים לאחר שהבניה הסתיימה בניינים ומעגני ספינות שלמים עדיין עומדים שוממים.
כשהגעתי לעיירה בליל יום ראשון עדיין לא ידעתי את כל זה. ירדתי מהאוטובוס בגשם שוטף ורצתי לקיוסק קטן, המקום היחיד שהיה פתוח בשעה ומזג כזה. למזלי הסתבר שבעל הקיוסק מחזיק הוסטל גדול וריק ובבוקר הסתבר לי שמדובר בבניין משרדים של עוד מספנה נטושה. העיר לא התאוששה מבנית הגשר ורק השוק שלאורך הכביש הראשי עדיין משגשג, משרת הן את הכפרים בסביבה והן את בעלי היאכטות ואחוזות הנופש הזרים. אני מחליט להישאר באזור בתקווה שיתבהר ולוקח סירה להוסטל קנגורו1, שכמו כל ההוסטלים של ריו דולסה מנוהל ע"י זרים וממוקם עמוק בג'ונגלים בצמוד לאחוזות הנופש שמסביב לאגם. זה ההוסטל היפה ביותר שבו הייתי עד עכשיו. בית עץ גדול על שפת האגם עם ג'קוזי וסלון גדול. הבעלים (האוסטרלים כמובן) מנהלים במקום מסעדה קטנה ושמחים לשבת לדבר ולהסביר מה יש לעשות בסביבה. כלרגע בצהריים מפסיק הגשם אני מחליט לקחת קייאק ולחתור לקסטייו סאן פליפה2.

די אימתני מהצד של הפיראטים

המצודה הספרדית הזו נבנתה על שפת האגם בכדי להפריע ולתפוס שודדי ים אנגלים והולנדים שנהגו להסתתר ולקנות ציוד בכפרים שבסביבה. המצודה הזו יפיפייה, נראית כאילו נלקחה מסרט פירטים. הסתובבתי בה שעות מדמיין איך נעשו מתוכה קרובות תותחים מול הספינות ואיך שודדים מוצלחים פחות מצאו את עצמם נרקבים באחד התאים שבתחתית המצודה.

אני חותר חזרה כשמתחיל שוב להיות מעונן. זה אחד הימים הטובים בטיול עד כה. למחרת החלטתי להמשיך הלאה. כל הלילה הייתה סערת ברקים וגשם ללא הפסקה ולמרות שהג'ונגל בגשם עם קולות החיות ברקע זה דבר מדהים אין לי אפשרות להנות כך מכל מה שיש להוסטל להציע. אני מזמין סירה לליבנגסטון3.
ליבינגסטון היא עירה מיוחדת במינה. העיירה היא מקום מושבם של הגריפונס- צאצאי עבדים שחורים שהובאו לגואטמלה מאפריקה וכיוון שהמקום מבודד- מוקף בג'ונגלים ודרך הגישה היחידה היא הים, הם הצליחו לשמור על המסורות האפריקאיות של אבותיהם, בעיקר סגנון המוסיקה הייחודי שלהם.
הסירה מריו דולסה עוברת בערוץ צר המחבר את אגם איסבל עם הים. מסביבנו מצוקים תלולים מכוסים עצים והחובל עוצר את הסירה מדי פעם כדי להראות לנו עופות מים (בעיקר שקנאים וקורמורנים) או שדה ענק של חבצלות מים. אנחנו נתקלים גם באיגואנות, ירוקות אדומות וצהובות שנחות על ענף נהנות מהשמש- כמה מהן בגודל של חתול גדול. לאורך הערוץ ישנם מעינות חמים שנשפכים לנחל וסביבם נבנו בארים והוסטלים על קורות עץ בתוך המים. הסירה עוצרת ומאפשרת למי שרוצה להנות מהמים החמים, אך אחרי כמה ימים של גשם לא באתי מוכן ואני מסתפק בבירה.

נמל ליבינגסטון

כשהערוץ נפתח לים לבינגסטון נפרשת לפנינו. במבט ראשון היא נראית כמו כפר דייגים מוזנח- נמל ומסביבו פגרי סירות ובתים צבעוניים אופייניים לגואטמלה. כשיורדים מהסירה רואים שהכפר הקטן הושחת ע"י ציידי תיירים וכולו מלא בחנויות מזכרות. כמה בחורים שחורים צעירים, לבושים כאילו יצאו מסדרה אמריקאית על הגטאות ומדברים אנגלית במבטא קריבי כבד קופצים על התיירים ומנסים לשווק להם הוסטלים. אני בוחר את ההוסטל היחיד עם מטבח4 ומיד יוצא לטייל מחוץ לעיר. אני לא יכול לסבול את מלכודת התיירים הזו כבר ממבט ראשון ואחרי שבוע שאני נעול בהוסטלים בגלל הגשם אני חייב לראות קצת טבע. במדריך כתוב ששעה וחצי הליכה צפונית לעיר ישנו אתר עם מפלים יפים5. אמנם כבר אחה"צ אבל לי בטח יקח חצי מהזמן.
ההליכה לאורך החוף. זו הפעם הראשונה זה חודש וחצי שאני רואה את הים. בניגוד לחוף הקריבי לו ציפיתי החוף כאן מלוכלך, מלא חתיכות פלסטיק, עצים וקרעי כפכפים ותוך חצי שעה הליכה גם הכפכפים החדשים שקניתי היום מצטרפים לפגרים שעל החוף. שיט, את זה לא תכננתי. זה בטח יאריך לי את הזמן, אבל אני בטח כבר ממש קרוב.
לאורך הדרך אני רואה הרבה סרטנים ועופות מים ואם מתעלמים מהלכלוך הדקלים ובקתות העץ שעל החוף נותנים תפאורה לא רעה. אני אפילו עוצר בכדי לעזור למקומי לסחוב צב ים מת ענק לחוף. זה בשביל העופות, הוא מסמן לי בתנועות ידיים. בתום שעה הליכה אני מגיע לנהר רחב. כמה ילדים בקנו מעץ מעבירים את התיירים בתמורה לשקל. שתי פלטפורמות מבטון משני צידי הנחל וכמה כבלים מתוחים ביניהם מראים שבקרוב תילקח מהם הפרנסה. לפחות אני יודע שאני בכיוון הנכון.

ים של חבצלות מים

עוד חצי שעה עברה ואני מחליט שלמרות שאין שום סימון, זה לא הגיוני שעוד לא הגעתי ואני מחליט לחתוך לג'ונגל בדרך העפר הראשונה שאני רואה. ג'ונגל זה לא חול ואני מצטער שזרקתי את שאריות הכפכפים שלי. השורשים והאבנים מאטים אותי. זה בכלל לא מתנהל לפי התכנון. ערוץ של מים מתוקים שזורם לצד השביל משכנע אותי שאני קרוב ורק אחרי חצי שעה נוספת של הליכה אני פוגש בחקלאי במטע בננות שכבר מהמבט שלו הבנתי שאני ממש לא בכיוון ואני חוזר. לעזאזל.
טוב, מה עכשיו? נשאר עוד חצי שעה עד השקיעה. אבל הגעתי כ"כ קרוב וממילא אני אצטרך לחזור בחושך...
אחרי שתי דקות אני מגיע לשלט- הייתי 400 מ' מהאתר כשהחלטתי להאריך את הטיול ולבזבז שעה וחצי. האתר כבר נסגר אבל השומר מרחם עלי ונותן לי להיכנס עד השקיעה. הברכות נעימות והסביבה משגעת. אני חייב לחזור לכאן מחר אבל בינתיים אני צריך לחשוב על הדרך חזרה.
בזמן שהייתי בבריכות הגאות הספיקה לכסות את השביל שעל החוף. נראה שהטבע כולו נגדי היום אבל אני שולף פנס ומתחיל בהליכה. כשאני מגיע לנהר הילדים והסירה כבר אינם. היום הזה לא אמיתי, כלום לא עובד, נשאר לי רק דבר אחד לעשות. כמה דקות אח"כ, 6 מטר מעל הנחל, שני כבלים מתנדנדים ושוקו אחד ביניהם. כמו פרק של השרדות גואטמלה.

ילדים מבסוטים במפלים ליד ליבינגסטון- הם לא צריכים לחזור יחפים את כל הדרך

בבוקר יום המחרת שוב גשום. השבוע הזה כלל כמה מהימים הטובים ביותר שעברו עלי בטיול ואת אתמול. נראה שהיום ממשיך את הנאחס. אני חושב לעזוב את ליבינגסטון. אמנם הייתי כאן רק יום אבל עם הגשם, העובדה שההופעות המיוחדות של הגריפונס מתבצעות רק בסוף השבוע וזה שהעיירה עצמה איבדה את החן עליו מספרים כל מדריכי הטיולים גורמות לי לרצות לעזוב. כל המחשבות האלה עברו לי בראש בזמן שתפסתי מחסה מהגשם מתחת לסככה של חנות מזכרות ברחוב הראשי. הגשם מתחזק ואני מנצל את הזמן בשיחה עם גריפונאי זקן מקומי. קוראים לו רוקו והוא נראה קצת מוזנח. מכנסיים קצרים, זקן, ראסטות וכתם לידה לבן שמכסה את השפה העליונה. הוא מנסה לברר מאיפה אני ואיך אני נהנה מהשהות בעיר. האנגלית שלו מצוינת ואני מספר לו כמה אני מאוכזב מהמקום.
רוקו מחייך חיוך טוב.
-" אתה לא כמו כל התיירים שמסתובבים פה. רובם די אוהבים את אווירת המסיבות אבל כמו שאמרת, המקום נהיה תיירותי ואם תשים לב טוב, אין כמעט אף גריפונס בחנויות".
הוא צודק.
-"לא תמיד זה היה ככה. הגריפונס חיו בשלווה בליבינגסטון, נהנים מהבידוד שאפשר לנו לשמור על המסורת. רק אחרי מלחמת האזרחים של שנות ה-80 המקום התמלא בפליטים ספרדים (כך הוא מכנה את הגואטמלים הלבנים) שברחו מהמלחמה. הם אלו שהפכו את העיירה לפארק התיירותי שאתה רואה היום. המסעדות, החנויות והמסיבות נהיו מרכז הכפר ואנחנו, הגריפונס, נדחקנו לקצוות, מקום שרוב התיירים כלל לא מגיעים אליו.
האמת שהמצב הזה עדיף עלינו. הם לא מוכנים לקלוט אותנו השחורים ואנחנו לא רוצים לותר על התרבות שלנו ולהתבולל אתם. רק מעטים מהצעירים עובדים בתיירות ואנחנו רואים את ההשפעות הרעות של זה.
אמרת שאתה מישראל? אתה מכיר את עידן רייכל?
אם תרצה אני יכול לקחת אותך לסיור בכפר שלנו- ליבינגסטון האמתית ולספר לך איך עידן שינה את חיינו".
אנחנו חוצים את מרכז העיר, חולפים על-פני כל החנויות ונכנסים לכפר. בדרך הוא מספר לי איך עידן רייכל הגיע לליבינגסטון לפני כשלוש שנים.

-"הוא שמע על סגנון הנגינה המיוחד שלנו ובא ללמוד אותו. הוא הגיע לחודש עם עוד שתי בחורות מהלהקה שלו והם גרו אתנו בכפר. הוא מאוד חכם ומוכשר.
במהלך התקופה הזו, כאחד מראשי הכפר יצא לי לשבת ולשוחח איתו שיחות ארוכות (אני לא יותר חכם מאחרים אבל למדתי אנגלית באוניברסיטה ובגלל זה מינו אותי לאחראי על קשרי החוץ של הקהילה).
למדתי ממנו על ישראל, על הקיבוץ ולמדנו ביחד את התנ"ך- את הברית הישנה. אני מאמין שיש סיבה שאתם היהודים מצליחים כ"כ. אני מאמין שזה בגלל שאתם מקיימים את רצון האל.
עידן והצוות שלו עזרו לנו לבנות בניין חלופי במקום בי"ס שנפגע בהוריקן ובעקבות השיחות אתו שינינו הרבה דברים באורח החיים שלנו". אנחנו מסתובבים בין בקתות עץ רעועות, ערוצים בהם גדלים עצי בננה חוצים את הכפר והנוף לים הקריבי משגע.
כשאנחנו מתקרבים ילדים שמשחקים ברחוב רצים אליו קוראים "אבא, אבא" בשפה המקומית והוא עוצר, מלטף, מחלק פרי ומתעניין איך היה בבי"ס. הוא מספר לי איך הם אימצו אלמנטים מהקיבוץ- ישנה מועצה שמחליטה במה להשקיע את הכסף של הקהילה והילדים נמצאים ולומדים בבית הילדים כל היום (אך ישנים בבית).
הוא סיפר לי איך הוא מנסה, מאז השיחות עם עידן, לשכנע את הציבור לקיים את המצוות הכתובות בברית הישנה. "העברנו את יום המנוחה והתפילה ליום שבת ואני מנסה לשכנע את הקהילה להפסיק לאכול חזיר. אני מאמין שזה יעזור לנו לשמור על בריאות טובה ועל הקשרים המשפחתיים".

אני מודה לרוקו על הסיור ותופס את הסירה האחרונה חזרה לריו דולסה6.
ימים אחרונים בגואטמלה. אני עוד מספיק לטייל כמה ימים באזור ריו דולסה. טיול עצמאי קצר. לא קשה למצא כאן ערוץ נחל ולהעביר יום בשחיה ופיקניק. זו לדעתי הדרך הטובה ביותר להפרד מהמקום בו טיילתי בחודש וחצי האחרונים.
היה כיף, אבל כעת צריך להמשיך הלאה. למקסיקו. להחליף את אווירת הטרקים והטבע בקצת חופש וים.

אז מה למדנו היום- הייתי צריך ללמוד לא לצאת כשמתקרב הערב או לא לסמוך על תחושות בטן שנוגדות הדרכות בספר, אבל אני אלך על משהו פשוט יותר שלא מוציא אותי רע. נעלים שעולים 12 שקל שווים בערך 4 שקל לשעה.

1 (5 דקות בסירה, 60Q למיטה בדורמס)
2 (20Q כניסה למצודה, 60Q ל-4 שעות השכרת קייאק)
3 (125Q לכל צד, 2.5 שעות)
4 (הוטל אפריקנה, 35Q רחוק מאוד ממרכז העיר ובכלל מנוהל ע"י משפחה גוואטמלית רגילה)
5 (מפלי שבעת המקדשים- 20Q האתר נסגר כחצי שעה לפני השקיעה)
6 (הסירה האחרונה יוצאת ב-14.30, שמעתי שיש סירות זולות יותר לפורטו באריוס)

פרק שביעי חלק ב'- פלורס, טיקל ואל מירדור. או: ערי הזהב הנסתרות.

ובו כל האמת מאחורי צמד המילים 'העיר האבודה'.

הנסיעה לכרמליטה ארוכה משחשבנו (3.5 שעות). הנוף הנשקף מהחלון המשתנה לאטו ממישור מכוסה צמחיה נמוכה לביצות עטויות ג'ונגל צפוף כשמדי פעם חולפים על פני בקתות עץ מסכנות למראה וגינות קטנות בהן רועים תרנגולים וחזירונים. בזמן הזה התחלנו להכיר את שאר חברי הקבוצה. אני ישבתי בין שני אסייתים: פרד, בחור שקט וצנום מהונקונג שלא דיבר כל הטיול וסטוש יפני שהגיע לגוואטמלה כחלק מטיול ארוך בעולם בו הוא הוא לומד ומתרגל תורות ורפואות שונות. מרי, אמריקאית צעירה שלקחה כמה ימי חופש מעבודתה כאחות בבי"ח בשמורה אינדיאנית בניו מקסיקו. פלוריאן, בוגר תואר שני במדעי הסביבה, שאוהב לדבר ובעיקר לספר על ההתנדבויות הרבות בחוות חקלאיות ברחבי העולם שעשה כחלק מהסטז' ועל איך הוא מקווה לבקר בכל מדינה בעולם. ת'ור אל הרעם הנורדי שבא בדמות מהנדס מכרות אמיד שהחליט לאחר פגשת עסקים במקסיקו לעבור בגוואטמלה בדרכו חזרה לנורווגיה ומאיה, גרמניה מבוגרת מבולבלת שאיבדה את המזוודות והדרכון איפשהו במהלך הטיול וכעת החליטה לנצל את הזמן עד להנפקת דרכון חדש בטיול במקום בהוסטל (היא שכחה מזה כמה שעות אחרי שהתחלנו ללכת ולא הבינה מה היא עושה באמצע הג'ונגל). את שאר חברי הקבוצה כבר הכרנו ביום שישי.

אל-מירדור- ככה זה היה אמור להראות

לאחר ארוחת בוקר זריזה בכרמליטה כולם מעמיסים את הציוד על חמורים (חוץ ממני ואמיתי כולם הלכו עם בקבוק ליטר אחד לכל היום. לי זה נראה לא אחראי לצאת לאמצע הג'ונגל בלי ציוד הישרדות בסיסי או לפחות כובע אש ומשהו נגד גשם) ואנחנו מתחילים בהליכה מהירה. תוך כמה דקות הליכה הג'ונגל סוגר עלינו מכל כיוון.
תוואי הקרקע השטוח קל מאוד להליכה ואנחנו מגיעים למחנה באל-טינטל בו נשהה בלילה הראשון מוקדם מהצפוי.
צ'ינו המדריך מסביר לנו שאל-מירדור- עיר המאיה האבודה- הייתה מרכז מוניציפלי, כלומר לא עיר מגורים אלא מקום בו היו המקדשים הארמון ומבני ציבור נוספים והתושבים התגוררו בערי לווין מרחק קצר ממנה. אל-טינטל הייתה עיר לווין שכזו.
במחנה חיכו לנו ארוחת ערב ואוהלים בנויים שבתוכם הציוד האישי ולנו נותר להעביר את הלילה בשיחות היכרות ומשחקים (לתושבי מרכז אירופה יש גרסה מעוותת ומוצלחת למשחק הרוצח שכוללת אנשי זאב ומכשפה).
היום השני לטיול עבר על הדרך העתיקה המקורית שחיברה בין אל-טינטל לאל-מירדור. רובה כוסתה עם השנים באדמה ושורשים עבים אך עדיין ניתן לראות פה ושם שרידים של שלושת שכבות אבן הגיר שמהן נסללה ושופצה הדרך. לאורך הדרך אנו גם רואים מן מערות קטנות ובהן מן דרגשים צרים והמדריך מסביר שאלו בתי העשירים שנבנו בצמוד לדרך. את בתי העניים לא ניתן לראות שכן הם נבנו מעצים ולא נשאר מהם זכר. צ'ינו המדריך מתגלה כבחור פטפטן וכמי שבילה את שלושת השנים האחרונות בעבודה בארה"ב הוא מלהג באנגלית וספרדית במקביל. ביחד עם המדריך המקומי מכרמליטה הם עוצרים אותנו במהלך היום כדי להראות דברים מיוחדים. פעם אחת עץ שכאשר חותכים לו את השורש אפשר למלא מספר כוסות מים מהנוזלים הניגרים ממנו ופעם אחרת קבוצה של חרקים מוצצי דם שמסתתרים מתחת עלי צמח מסוים. הם נותנים לנו לטעום מפרי של עץ המסטיק, עץ שבגללו חברות הממתקים הגדולות השמידו ג'ונגלים רבים עד שמדינות אמריקה הלטינית החליטו להכריז עליהם כשמורות טבע. הפרי עצמו דומה קצת ללימון פרסי מיובש- קטן בעל קליפה חומה שעירה כשל קיווי אך כתום ומתוק מאוד מבפנים. אנחנו מעבירים כמה דקות באיסוף הפרי עד שקבוצת קופי עכביש מתעצבנת עלינו ומתחילה לצרוח ולזרוק דברים מהעצים הסמוכים. לקראת אחר הצהריים, כשהתחלנו להתקרב לאל-מירדור נחשפו בפנינו מבין העצים מספר מקדשי אבן גיר גדולים. זה מרגיש כמו פרק מערי הזהב הנסתרות רק שכאן הפירמידות מצופות חזזיות וירוקת ולא בזהב.

"אלו מקדשים קטנים שאנשי המאיה בנו על הדרך. עוד מעט נעלה על המקדש הגבוה ביותר שהתגלה ומשם נראה את השקיעה" מבטיח צ'ינו. כעבור חצי שעה אנחנו מגיעים להר תלול מכוסה בעצים ובמאמץ רב עולים לפסגה. בפסגה מתקבל ההרגשה כאילו אתה עומד על אי קטן מוקף באוקיינוס ירוק של עצים. מחזה מרהיב ושקיעה נהדרת אבל איפה לעזאזל הפירמידה?.
-" אתה צריך להבין" צ'ינו מנסה להסביר-" הטיול הוא לעיר האבודה אל-מירדור וכשמה כן היא. העיר עדיין לא נחפרה וכולה מכוסה ג'ונגלים. אנחנו נמצאים כרגע בפטן. זהו חבל ארץ שטוח ומלא ביצות. כל ההרים שאתה רואה סביבך הם בעצם פירמידות ומקדשים מכוסים בעצים". המום ומעט מאוכזב מהגילוי אנחנו ממשיכים למחנה. המחנה דומה לזה בו העברנו את הלילה אתמול אך כאן מסביבנו יש כמה בקתות עץ גדולות שמשמשות את הארכאולוגים בבואם למסעות חפירה לחודשיים בשנה- כלומר כשיש כסף. אבל העבודה עוד רבה ואין שום סיכוי שיצליחו לחשוף ולשחזר את כל המבנים כמו שעושים כבר משנות השבעים בטיקל. מה שכן- זהו עוד אחד מערי המאיה שלא נחשפו ואחת הגדולות שבהם. כאן יש עדיין סיכוי למצא את קבר השליט ובתוכו אוצר אבוד....

סטוש מדגמן את היוקטה שלו

בערב כולם חוגגים את תחילת השנה האזרחית. אמנם אסור להביא לשמורה אלכוהול אבל המלווים המקומיים מנסים לדפוק את הראש על משקה מקומי שמפיקים בכפר מאננס. תכלס מדובר בחומץ, לא אלכוהולי אבל בהחלט הייתי יכול להשתמש בזה בבישול. למקומיים זה חזק מספיק והם נופלים אחד אחרי השני ופורשים לשינה.
את היום הבא אנחנו מקדישים למנוחה ולסיור קצר בין הפירמידות המכוסות.
אל-מירדור היא לא רק העיר הגדולה ביותר של המאיה, היא גם אחת הערים העתיקות. האימפריה שסביבה נוסדה כ-600 שנה לפני הספירה והגיעה אל שיא האכלוס בין השנים 300 שנה לפני הספירה ל-100 לספירה. בעיר ישנם עשרות מבנים בהם כמה מקדשים ופירמידות ענקיות שהמפורסם שבהם הוא מקדש לה-דנטה שנחשב לאחד מהמבנים העתיקים הגדולים בעולם. העיר ננטשה באזור שנות 150 לספירה מסיבה לא ידועה וע"פ ממצאים ארכאולוגים נושבה מחדש באזור 700 לספירה ע"י אימפריית הנחש רק בשביל להיכבש ולהינטש שוב- והפעם לתמיד- 200 שנה מאוחר יותר ע"י אימפריית הנץ שהגיע ממקסיקו (הדבר הונצח בלוח אבן שנמצא במקום).


בבוקר יום רביעי אנחנו מתעוררים לקולות שאגה אימתניים. כל הג'ונגל מסביבנו רועד. "אלו לא ג'אגוארים זה קופי שאגה (Howler Monkeys) וזה אומר שהולכת להיות סערה היום" אומר המדריך המקומי.
ואכן לאחר כמה שעות הליכה מתחיל לרדת גשם. כך יצא לנו לחוות גם גשם טרופי בג'ונגל. מגניב. שאר הטיול עבר ללא אירועים מיוחדים ובחמישי כשחזרנו להוסטל ישבנו כל החבורה לכמה בירות פרידה (ולערב ארוך של משחקי שתייה...).

ההר שם באופק- זה פירמידה.

ביום ראשון נסעתי לטיקל לראות סוף סוף עיר מאיה אמתית1. מאותו יום בג'ונגל הגשם לא הפסיק וגם היום עדיין מעונן.
הכביש לטיקל הוא אולי הכביש הטוב ביותר בגואטמלה ולא במקרה. משנות השבעים האתר הוא מוקד התיירות מספר אחד של גואטמלה והוא מושך תיירים מכל העולם. אני מצטרף לסיור מודרך, בטח נלמד כך כמה דברים חדשים.
המבנים הראשונים שנבנו בטיקל מתוארכים ל-400 שנה לפני הספירה ועד 400 שנה לספירה היא הייתה המרכז הכלכלי הפוליטי והצבאי החזק באזור והיא קיימה קשרי מסחר לאורך כל מרכז אמריקה. בשלב מסוים ב-400 שנה לספירה היא נכבשה. כמה מהמבנים נהרסו ועל כמה מהם נמצאו שכבות חדשות של בניה בסגנון שמתאים לערים שנחשפו במקסיקו. העיר המשיכה להיות עיר חזקה באזור עד שבאזור שנת 1000 לספירה היא ננטשה בפתאומיות. המדריך משלים לנו את ההיסטוריה במספר תיאוריות משלו- המבנים כאן בטיקל כמו גם בפירמידות של מצרים לא בנויים מאבנים חצובות אלא מלבנים שהוכנו מגיבול של גיר ועשבים. בכדי ליצור את הלבנים צריך אש. עד היום משתמשים בכפרים בגואטמלה בשיטות דומות ולכן אפשר לחשב שבכדי ליצור 1 טון לבנים נדרש 10 טון עץ בעירה. בנית עיר גדולה שכזו דרשה בירוא של חלקים ענקיים של היער והדבר גרם לשינוי אקלים. בפטן אין מי תהום והם נסמכים על מי גשמים בלבד. כאשר הפסיקו הגשמים הערים נזנחו ובני המאיה התפזרו בכל אמריקה ונהיו לבסיס של הציביליזציות המקומיות החדשות- האינקה, האצטקים, האינדיאני וכו'


אנחנו עולים לפירמידה המרכזית של טיקל ולצערי הכל מעונן. ביום יפה אמורים לראות מכאן את כל האתר. המדריך מסביר לנו שבכלל מדובר במקדש ושההבדל הוא שבפירמידה אין חדרים והיא שימשה כבמה לנאומים או לתצפיות על כוכבים בעוד שבמקדש היו חדרים והיא הרבה פעמים שימשה לטקסים דתיים וכמקום קבורה למנהיגים.

המדריך מוצלח. הוא בונה את הסיור כך שכל מבנה אליו אנחנו מגיעים יותר מרשים מהקודם. אנחנו מסיימים את הסיור בפלאזה המרכזית של טיקל. הרחבה מוקפת מבנים ששוחזרו כמעט במלואם, בהם גם שתי הפירמידות הגדולות שטיקל מפורסמת בהם. המדריך מסביר לנו שהרחבה שימשה גם כמגרש למשחק הכדור המפורסם של המאיה, מן סוג של כדורסל קדום. כמו אל-מירדור גם טיקל שימשה כמרכז לטקסים ולניהול האימפריה. אחד הטקסים המרכזיים היה המשפט. ע"פ כתובות שנמצאו במקום ופוענחו ע"י ארכאולוגיים, כאשר משהו ביצע פשע או עבירה מסוימת ויצא חייב במשפט נתנה לו אפשרות להינצל מעונש מוות במשחק כדור (תאוריה נוספת גורסת שהקרבת קורבן עצמי לאלים הייתה מעלה גדולה והמנצחים זכו להקריב עצמם. דקויות, העיקר שהיה קורבן אדם). סמוך לבסיסי הפירמידה משני צידי המגרש היו אבנים בהם קבועות טבעות מתכת קטנות. ע"פ ציורי הקיר, בני המאיה שחקו בכדור אבן וחוקי המשחק היו לקלוע את הכדור תוך הקפצתו על החלקים העליונים של הגפיים- הזרוע או הירך, או המותניים. המדריך מפקפק בתאוריה הזו. "נראה לכם הגיוני להקפיץ כדור אבן מרחק כזה? אני אספר לכם מה דעתי. אבי עוד גדל בכפר, והוא סיפר לי איך הם הכינו כדורי משחק. בכל פעם שמשהו שחט תרנגול הודו בכפר הם לקחו את זפק התרנגול, ניפחו אותו ושמו בשמש ליבוש. כאשר הזפק התייבשה התקבל בלון קשיח. את הבלון הם ציפו בשרף עץ הגומי וכשהוא התייבש התקבל כדור גומי שיכול לקפוץ, ממש כמו כדורסל." האמת שזה אכן נשמע יותר משכנע והמדריך סיפר שהוא נסע להסביר את התאוריה שלו באוניברסיטאות בארה"ב.
הסיור מסתיים ואנחנו מסתובבים עצמאית לעוד כמה שעות (2.5 שעות סיור ועוד שעה\שעתיים מספיקות בהחלט).
בסופו של דבר לא מצאתי את ערי הזהב אבל חזרתי עם חוויות רבות. כעת אחרי ארבעה ימים של גשם הגיע זמן לקחת אוטובוס חזרה דרומה בתקווה למצא מקום עם מזג טוב יותר לבלות בו את השבוע האחרון בגואטמלה.





















מתכון-טורטיות
במהלך הטיול לאל-מירדור ביקשתי מאחת המבשלות שתראה לי איך להכין טורטיות כמו המקומיים והסתבר שזה דבר פשוט ביותר.
חומרים:
קמח תירס גרוס דק- כמו קמח חיטה
מים
מלח
שמים קמח בקערה ומוסיפים מים לאט (אין כמויות הכל לפי הרגשה) תוך כדי לישה עד לקבלת בצק אחיד, גמיש וקל לעיבוד. גוזרים עיגול ניילון בגודל מעט יותר גדול מגודל הטורטייה המבוקשת. יוצרים כדור בצק ומשטחים אותו על מרכז הניילון. כעת מרדדים את הבצק עם פרק כף היד ומסובבים את הניילון לסירוגין עד לקבלת משטח בצק דק בעובי אחיד. את הבצק זורקים על טבון\פלטת מתכת\מחבת או אפילו רשת מנגל, הופכים כאשר הבצק משחים ומורידים מהאש כאשר הוא מתחיל להתנפח.

אז מה למדנו היום- מתכון להכנת כדורסל ביתי. היש משהו מגניב מזה?!

1 (70Q לשאטל הלוך חזור- יותר זול מלהגיע עצמאית אך מוגבל בזמן, 150Q כניסה לאתר)

פרק שביעי חלק א'- פלורס, טיקל ואל מירדור. או: ערי הזהב הנסתרות.

חלק ראשון ובו איך להתמקח עם סוכני נסיעות ממולחים (ללא הצלחה).

אז פספסנו את האוטובוס הישיר. בירור קצר העלה כי עדיין יש אפשרות לנסיעה רק שתידרש החלפה של שלושה שאטלים בדרך. בעסה. אך זה עדיף על לילה נוסף בקובן.
אחרי חודש בגואטמלה אני עדיין נדהם ממערכת התחבורה כאן. למרות הכבישים המחורבנים (הרבה מהכבישים הראשים נהפכים בשלב מסוים לפס בטון באמצע ג'ונגל או אפילו בפעמים רבות סתם דרך עפר. מלבד היוצא מן הכלל כביש A1 חוצה אמריקה) הרכבים החבוטים- בין אם מדובר בצ'יקן בס או בואן- וכמובן העצירות התכופות של הנהגים לארוחת צהרים או סתם לקניות בסופר באמצע הנסיעה. למרות כל אלה, עדיין, הנסיעות וההחלפות מתוזמנות במדויק ומעולם לא יצא לי לחכות לאוטובוס המשך יותר מחמש דקות (לחכות לאוטובוס שיצא זה כבר סיפור אחר).
הנהג עוצר למלא דלק ועוזר הנהג מגלה שאחד השאטלים האחרים שמתדלק ממשיך ליעדנו הבא, וכך בתחנת הדלק חצי מנוסעי השאטל עוברים לרכב אחר.
כאשר אנחנו נכנסים למחוז פטן- המחוז הצפוני הגדול של גואטמלה (כשליש משטחה), ששנים רבות היה מנותק מהשליטה של הבירה ובימי מלחמת האזרחים בשנות השמונים נשלט על ידי המורדים כשהג'ונגלים משמשים להם כבית וכמחבוא בפני הצבא המקומי- אני שם לב שהנוף משתנה. לא עוד הרים מחודדים מכוסים ג'ונגלים. פטן נמצאת בגובה פני הים וקילומטרים רבים של שטח ישר מכוסה צמחיה נמוכה נפרשו עד קו האופק.
באמצע הדרך אנחנו שוב צריכים להחליף רכב. העיירה Sayaxché (אני עדיין לא יודע איך קוראים את זה) בה עובר הכביש הראשי נחצית ע"י הנהר ריו לה פסיון וכל מי שנוסע בכביש הראשי חייב לחצות בסירת עץ רעועה לשייט של דקה בלבד. את הבודדים המחזיקים ברכב פרטי ואת משאיות הסחורות משרתת מעבורת אחת.

אני מניח שיש סיבה טובה שלא בונים כאן גשר. שתי גדות הנהר גדושות בדוכני שוק ועגלות לממכר מזון רחוב ובנהר עצמו ישנן עשרות סירות עץ. נראה שכל הכפר מתפרנס מהמטרד הזה (סה"כ נסיעה- כ-8 שעות, 80Q).
פלורס- הבירה של פטן. אי תיירותי שנבנה על חורבות העיר האחרונה של בני המאיה שהושמדה ע"י הספרדים. הקונקינסטדור הספרדי קורטז- כובש ומושל מקסיקו וקובה והאחראי לנפילת אימפריית האצטקים- יצא ב-1541 בדרכו לכבוש את הונדורס, הוא נתקל בעיר המאיה שעמדה על האי אך החליט שכיבושה יקח זמן ומשאבים רבים מדי. רק ב-1697 לאחר קרב ארוך באמצעות סירות הצליחו הספרדים להרוס אותה והיא נשארה חרבה שנים רבות ונבנתה בשנית כעיר מודרנית רק באמצע המאה ה-18.
האי עומד באמצע אגם פטן-איצה והוא מחובר בגשר צר וארוך לעיר האמתית סנטה הלנה. בשניה שאנחנו יורדים בתחנה המרכזית (זה חידוש. תחנה מרכזית. כנראה מכיוון שזו העיר התיירותית ביותר בגואטמלה) עטים עלינו עשרות נהגי מוניות וטוק-טוק ומבקשים להסיע אותנו לפלורס. אנחנו, עדיין מנומנמים למחצה מהנסיעה הארוכה מסכימים. מסתבר שזו נסיעה של חמש דקות ואנחנו כבר מסתובבים עם נהג המונית בסמטאות הצרות מרוצפות האבנים בניסיון לחפש הוסטל פנוי בעיר עמוסת התיירים הזו. אנחנו מתרסקים במקום הראשון שאנחנו מוצאים, יהיה לנו זמן מחר לחפש הוסטל נורמאלי1 .

השבת תהיה השבת הראשונה שלי לבד, לכן שישי דורש הרבה הכנות והכל צריך להיעשות מהר. סיבוב קצר ואנחנו מוצאים מלון עם נוף מטורף לאגם ומרפסת משותפת גדולה צמודה לחדר והכל במחיר סביר2 ואנחנו מתחילים בחיפוש אחר סוכנות טיולים שתספק את הסיבה המרכזית לשמה באנו לכאן: טרק לעיר האבודה אל-מירדור.
המקום הראשון אליו אנחנו נכנסים הוא ההוסטל לוס-אמיגוס. זה ההוסטל הכי מדובר בפלורס והוא מחזיק בין השאר גם פאב תוסס וסוכנות טיולים. כל המטיילים הצעירים מתכנסים כאן. הברמן מוסר לנו שאכן יש סוכן שהם עובדים איתו והוא ישמח לבא לספק לנו את הפרטים בשעה הקרובה.
קרלוס נכנס. לא היה אפשר לפספס אותו. בחור נמוך יחסית מיקסטוס (חצי ספרדי חצי בן מאיה) חמוש בחיוך ענק ששפם דק מעטר בדיוק את אורך השפה העליונה. הוא לבש חולצה מכופתרת אדומה, סלולארי צמוד לאוזן ביד אחת וביד השנייה סלולארי נוסף. תמיד מוכן. ברור לכל מי שמסתכל כי מדובר באיש עסקים ממולח.
האנגלית שלו טובה והוא מסביר לנו בחיוך כמה הטרק שהוא מספק למירדור מוצלח ושמדובר בחוויה נדירה וחד פעמית וכי למרות שיש מטיילים רבים שמעוניינים לעשות אותו הוא יוצא רק פעם בכמה שבועות כי אין מספיק נרשמים.
-"כמה?" אנחנו שואלים.
- "380"
-"קצל?"
קרלוס מחייך. "ברור שלא. דולר. אמריקאי", הוא מדגיש.
עכשיו תורנו לחייך ואנחנו קמים מהשולחן.
-"ישראליטוס?"
-"כן."
-"כן, כן. ברור. לכם- 280$".
לא משנה כמה זה נדיר. במחיר כזה אתה חי טוב שבועיים בגואטמלה. אנחנו מודים לקרלוס ויוצאים מההוסטל.

מחוץ להוסטל אנחנו פוגשים שלישיה. הנרי ושרה, זוג חברים בריטי בשנות השלושים לחייהם שהחליט לעזוב את הכל ולקחת פסק זמן מהחיים בלונדון ולחשוב על שינוי מקצועי בחיים, ואת שרה, גרמניה צעירה שסימה תואר ומתמודדת עם אותם בעיות (נראה שזו בעיה רב לאומית) הם נפגשו בבית ספר ללימוד ספרדית לפני כמה שבועות ומאז הם מטיילים ביחד. גם הם מעוניינים לעשות את הטרק והם שמעו מכמה מטיילות שהטיול עולה בסביבות 220$-203$ תלוי בגודל הקבוצה. עכשיו, שיש לנו כיוון לגבי העלות המשוערת (למרות שעדיין מדובר בסכום גבוהה) וגם קבוצה של אנשים אנחנו יכולים להתחיל להתמקח. אנחנו חוזרים לקרלוס והבריטים מבסוטים שיש אתם ישראלים אבל אז אמיתי לוחש לי "תנסה אתה להוריד אותו במחיר" ואני מחייך- כמה הם טועים.
קרלוס מסביר לנו שהוא היה שמח להוריד לנו במחיר ושאין סיכוי שהבנות האלו קיבלו מחיר נמוך כ"כ.
-" תבינו, הדרך למירדור עוברת כולה בתוך ג'ונגל. הדבר מחייב הרבה הכנות: קנית ציוד, הבאת מדריכים, חמורים, סבלים, אוהלים... ההערכות גדולה ויקרה מאוד. הכניסה לשמורת המירדור עוברת בכפר כרמליטה והם החליטו לפני כמה שנים לשם מחסומים בדרך ולקחת מונופול על הספקת חבילת טיול כוללת. לפני שנה התכנסו הקורפרטיבה של הכפר והחליטו שבכדי לא ליצור תחרות בין התושבים שתפגע בכפר כולו, הם יקבעו מחיר אחיד של 250$ עבור טיול של שישה אנשים. אני לא יכול לרדת במחיר. אני כבול ע"י ההחלטה שלהם. אתם רק חמישה ואני גם צריך להרוויח משהו. אני לא יכול, לא יכול..."
באותו רגע עובר לידינו ווא(ל)ט ושומע את השיחה.
וואט הוא בחור הולנדי גבוהה וממושקף, חברה שלו עברה לגואטמלה לפני כשנה בכדי לעבוד על הדוקטורט שלה. הם שמרו על קשר טלפוני חם והם קבעו כבר לפני כמה חודשים שהוא יגיע לגואטמלה כדי לבלות יחדיו את חופשת הסמסטר של החגים אך כשהגיע לבקר, לאחר כמה ימים שטיילו ביחד היא מסרה לו שהיא כבר לא מרגישה כלפיו אותו דבר והם נפרדו. הוא נשבר אך אחרי כמה ימים החליט שמכיוון שהוא כבר בגואטמלה לכמה שבועות הוא ינסה להוציא מזה את המרב וטרק ארוך בחברת אנשים נראה לו כמו דרך טובה להעסיק את תשומת הלב. קרלוס מכר לו את הטיול ב-3504 וכרגע הוא מעוצבן.
-"טוב, עכשיו אנחנו שישה ועד כמה שאנחנו יודעים יש בטח עוד כמה אנשים שסגרו אתך ועוד כמה אנשים שאנחנו מכירים שהיו שמחים להצטרף. יש סיכוי טוב להגיע לקבוצה של 15-20 איש. לא רק שזה יוריד לך עלויות, קבוצה גדולה של אנשים גם תפגע לנו בהנאת הטיול אך אנחנו מוכנים לאת אם תוריד לנו ל-220$" אני מנסה לירות לכל הכיוונים.
-"אתם לא מבינים. קבוצה גדולה זה עלויות גבוהות יותר. יותר אוכל, יותר מדריכים, יותר ציוד, יותר חמורים. יקר, יקר. 'נוט ביין'. וחוץ מזה אתם רק שישה. מבטיח לכם שאין עוד אנשים שסגרו איתי. תסגרו, תצאו, תיהנו. יש הרבה אנשים שמתלבטים ואז הקבוצה מתפרקת, המחיר עולה והטיול מתבטל. רק אתמול התבטל טיול. חבל, חבל."
-"על מה אתה מדבר" מתפרץ וואט בעצבים. "בתחילת השבוע, לקראת חג המולד יצאו 300 איש לעשות את הטרק. בטח שהתבטל הטיול של אתמול. רק מחר כולם חוזרים מהטרק ובינתיים פלורס ריקה."
אנחנו מחליפים מבטים. 300 איש !! וקמים מהשולחן.
-"טוב, טוב. נסגור על 250$ ואני יוסיף מדריך דובר אנגלית בלי תוספת תשלום. רק אל תספרו על המחיר הזה לאף אחד."
-"אנחנו נהיה בקשר."
מחוץ למלון אנחנו מנתחים את המידע שאספנו בשיחה ומחליטים שהיעד שלנו במחיר לא יכול להיות גבוה מ-220$ ושנמשיך לחפש כקבוצה בכדי להשיג מחיר יותר טוב. אנחנו עוברים בין סוכנות אחת לשניה ובכולם שומעים את אותו סיפור על על כרמליטה והקורפרטיבה ובכל מקום הסיפור והעלויות קצת שונים. אני שונא סוכנויות ואנחנו נהיים חסרי סבלנות לשמוע את אותו סיפור כל פעם וישר מנסים לחתוך למחיר- טכניקת התמקחות רעה. למה הכל לא יכול להיות פשוט כמו בארץ- לקחת תיק ולהתחיל ללכת.

אני מוסר לאמיתי שאני חייב לרוץ לעשות קניות לפני שבת ואנחנו פורשים מהחבורה ומסכמים שאם משהו ימצא מחיר טוב יותר הוא יידע את כל הקבוצה בהמשך היום.
אנחנו עוברים בהוסטל והמנקה המשוגע של המקום מנסה להתעניין איך העברנו את היום. הוא בחור חביב בסביבות גיל 50, רק קצת צולע, פוזל בעין אחת ומדבר לא ברור. אנחנו מספרים לו על מעללינו ועל המחירים והוא נוער בצחוק וספר לנו שהוא מכיר משהו שמכיר משהו סוכן שהחליט לשבור את השוק ושהוא עובד בתיאום עם כמה חברה שהחליטו לעבור על חוקי הקורפרטיבה של כרמליטה. הוא יכול לתת לנו מחיר של 1804 אך זה מסוכן וכי החברה בכרמליטה יהרגו את המדריכים הסוררים והסוכנים המתחרים ישברו לחבר שלו את הידיים אם משהו ישמע על זה. לכן, הוא מדגיש "טוב שאתם רק שני אנשים. תשמרו על זה בסוד גדול". מובן שהמחיר מפתה. אמרנו לו שאנחנו קבוצה של שישה, שיזמין את החבר שלו להיפגש אתנו בהוסטל ואנחנו נתייעץ עם החברים שלנו.
לפני שיצאנו לקניות קיבלתי הודעה ששני חברה שהיו אתנו בסמוק ובקובן יגיעו לפלורס לשבת וישמחו לבא לקידוש. יופי. יהיו לנו אורחים לשבת. עשינו קניות והודענו לחברה על ההצעה הטובה והצענו שיגיעו לפגישה בארבע.
ב-1630 בדיוק נכנס מרקוס להוסטל. מרקוס נראה כמו הגרסה הצעירה של קרלוס- אותו שפם, אותו חיוך ואותם שני טלפונים בהיכון. היה רק הבדל קטן בגובה והחולצה שלבש הייתה פולו אדומה ספורטיבית. הוא העיף מבט מהורהר בגודל הקבוצה. הסברנו לו ששמענו עליו הכל, שאין לו מה לדאוג ושכולנו נשבעים לשמור על סודיות. המבט שלו התחלף להשתוממות.
-"אתם נראים לי כמו אנשים הוגנים. אין לי מושג על מה אתם מדברים אבל אני יכול לעשות לכם מחיר. 240$. אתם מבינים, לפני שנה התכנס הקורפרטיבה בכרמליטה....."
טוב הבנו. אנחנו מודים לו וחוזרים לסגור עם קרלוס, לפחות עליו יש ערבות של ההוסטל לוס אמיגוס שזה מקום מכובד שיש לו הרבה מה להפסיד.
חצי שעה לפני שבת אנחנו מנסים על קרלוס עוד טריק:
-"יש לנו הצעה סודית ממשהו ששבר את השוק. הוא נתן לנו הצעה של 200$ אבל בגלל שהוא קצת מפוקפק ואנחנו סומכים עליך, אם תעשה לנו ב-220$ ניקח את ההצעה שלך".
קרלוס מחייך במבט של 'אני יודע מה עשיתם בארבע שעות האחרונות'.
-"250$ מחיר סופי".
הנרי מנסה לזרוק קלף אחרון "אנחנו יודעים על עוד אנשים. אנחנו לא רוצים קבוצה גדולה אז בו נעשה התערבות. אנחנו ניתן לך עכשיו 240$. אם בסוף נהיה מעל 15 איש אתה מחזיר לנו 10$ ואם נהיה פחות אנחנו נוסיף לך 10$ ככה יש סיכוי לנו או לך להגיע קרוב למחיר שאנחנו רוצים". נראה שבפעם הראשונה קרלוס נתפס לא מוכן.
-"....ממ... מ..."
-"עדיף לך להפסיד 60$ מלהפסיד את כולנו...."
-"....ממ.... אז נסגור כבר על 240$" קרלוס לא רוצה לתת לגורל לקחת לו 60$.
"התערבות או כלום" פוסק הנרי ואנחנו משלמים את המחיר המופקע בלב כבד. לרגע מצטלב המבט שלי עם של קרלוס ואני יכול לראות שלשנינו ברור ש-240 זה המחיר הסופי.
שבת עוברת בנעימים. קידוש על יין שסחטתי מענבים, אוכל טוב, פירות טרופים וקריאה מול הנוף של האגם.
יום ראשון ב-0600 אנחנו מתכנסים בפתח ההוסטל לוס אמיגוס לא מופתעים לראות שהקבוצה מונה בדיוק 13 איש ומופתעים רק מעט לראות את מרקוס יוצא מדלת השאטל. הוא יהיה זה שיסע אתנו לכרמליטה לסגור עם הקורפרטיבה.

טיפ- למי שבכל זאת מעוניין לעשות את הטרק המדובר. ניתן לנסוע לכרמליטה באוטובוס ולסגור לבד עם הקולקטיבה וכך לחסוך כ-80$-90$.

-------
1 (נסיעה- לא יותר מ-10Q עלינו עבדו חזק, הוסטל- דונה גויה, דורמס של 2 חדרים 20 מיטות 35Q ללילה ורק מקלחת 'חמה' אחת לכולם)
2 (מירדור דה לאגו- 50Q לאדם בחדר זוגי 80Q ליחיד)

פרק שישי- סמוק שמפיי ואיזור קובן. או: קייטנת חב"ד.

ובו איך נתקעו כ-20 ישראלים בהוסטל ללא חשמל, אוכל ותחבורה אבל חמש דקות מאחד המקומות היפים בעולם. וגם בונוס- הדרכה מקצועית לצחצוח נעליים.

רק נכנסתי לבית חב"ד בשישי ומנדל- אחד הבחורים הצעירים צועק לעברי- " הי שוקו, ידענו שתחזור. רשמנו אותך לטיול בראשון. נוסעים לסמוק."
סמוק שמפיי הוא אתר של בריכות טבעיות שנקוו באפיק של נחל והוא אולי האתר השני הכי מתויר בגואטמלה. החבניקים הצעירים נרגשים מאוד מהטיול. חודשים עברו מאז שהגיעו לסן פדרו וזו הפעם הראשונה שהם יוצאים לטיול מחוץ לאזור אגם אטיטלן.
"מאז שהגענו לכאן אנחנו לא מפסיקים לשמוע ממטיילים על סמוק. זה ברור שהטיול הראשון שלנו יהיה לשם" אומר לי מאור.
מצוין. גם אני התכוונתי להגיע לשם בשלב זה או אחר וטיול עם החבנקים מסדר אותי עם אוכל כשר לעוד כמה ימים. שלא לדבר שהם מתכננים לעשות שם 'על האש'. פינוק.
למשמע הידיעה שהחבניקים יוצאים לטיול התאספו כמעט כל הישראלים ששהו בסן פדרו וכעת- יום ראשון שש בבוקר מתאספים חבורה של 16 ישראלים וציוד רב כולל סירים, אוכל, כיריים ועוד מול סוכנות הטיולים של 'הג'ינג'י' (גואטמלי מקומי, אבל ג'ינג'י נשאר ג'ינג'י). הג'ינג'י מארגן שאטל גדול, סוג של מיניבוס עם 20 מקומות אבל ספירה מהירה מראה שאנחנו 25 אנשים סה"כ. "אין לכם מה לדאוג" הוא מנסה להרגיע, "רוב האנשים יורדים באמצע הדרך באנטיגואה" אין מה לדאוג. לעזאזל זה נסיעה של שלוש וחצי שעות. לוקח קצת זמן לדחוס את כל האנשים והציוד ואנחנו יוצאים לדרך ב-8.30 באיחור קטן של שעה וחצי.
באנטיגואה אכן יורדים חמישה אנשים אך להפתעתנו נהג השאטל מסרב להמשיך בטענה שהקו שלו זה רק פדרו-אנטיגוואה. בשביל להגיע לסמוק חייבים לעבור לשאטל אחר. "אל תדאגו זו חברה טובה. אנחנו עובדים אתם שנים והם יגיעו לאסוף את כלכם מכאן בעוד שעה".
אנחנו יורדים לחכות לשאטל הבא בהוסטל הזולה- הוסטל בבעלות ישראלית שכמובן פופולרי ביותר בקרב תרמילאים ישראלים- אך המירמור גדל כשהשאטל המחליף מאחר בשלוש שעות איחור ושיש בו רק 15 מקומות. לעזאזל אתך ג'ינג'י.

שוב אנחנו נדחסים. הפעם לנסיעה של תשע שעות בכביש ראשי שאמנם מתחיל ככביש מהיר אך לאט לאט יורד ברמה עד שבשעתיים האחרונות מהעיר קובן ועד להוסטל- כמה דקות מהעיירה לנקין- כבר מדובר בדרך עפר צרה.
ההוסטל ספוטה1 מאוד פופולרי בקרב ישראלים, (כנראה בעיקר משום שרובם יוצאים מסן פדרו וזה ההוסטל שעובד עם סוכנויות הנסיעות שם) אך מתברר כלא יותר מאוסף של בקתות באמצע הג'ונגל, חלקן מזכירות לי סוכות שנבנו ע"י משהו לא מוכשר במיוחד, החשמל היחיד הוא מנורת להט קטנה, השירותים והמקלחות נמצאות בצריף במרכז החצר ועל מים חמים אין מה לדבר. הכל מתברר כרחוק מהמציאות שמכר לנו הג'ינג'י, ובמקום ארבעה חדרים של רביעיה עם שירותים צמודים וחשמל, יש רק שניים כאלה והשאר הולכים לצריפים, ובגלל שאנחנו לוקחים יותר חדרים זה גם יצא יותר יקר... עכשיו החבניקים באמת עצבניים, וכמי שעשו את ההזמנה הם גם מרגישים לא כ"כ בנוח מול כולם.

נראה יפה אבל בפנים החרקים חוגגים- הוסטל ספוטה

מהחדר שלי בצריף אני יכול לראות את החדר השני דרך החריצים בין הקורות וחרקי הג'ונגל השונים מרגישים בו בבית הרבה יותר מאתנו אבל אחרי יום ארוך של צום (עשרה בטבת) וטלטול בדרכים אנחנו רק רוצים לישון. לעזאזל אתך ג'ינג'י.
לחבניקים לעומת זאת יש תוכניות אחרות- ארוחת ערב. וכך מול עיניהם המופתעות של בעלי ההוסטל כולנו מתחילים לפרוק ארגזי ציוד לתוך המטבח הפרטי שלהם, לכסות את השולחנות בניילונים, להכשיר את הגז, לקצוץ, לחתוך, לערבב ולטגן.
כל ניסיון מחאה מצדם נתקל ב"אסטה ביין"- הכל בסדר, אל תדאגו וכך ב-2 בלילה כולנו עוזרים להרים ארוחת המבורגרים כשרה ומרשימה ולאחר עוד כמה דקות ניקיון אנחנו נזרקים למספר שעות שינה.

שש בבוקר יום המחרת (השעות האלה כבר מתחילות להיות הרגל רע) אנחנו יוצאים לדרך 'כדי להספיק את השעות הנפרדות'...

מבט ממרפסת התצפית

קשה לתאר כמה המקום הזה יפה. מפלים נופלים בין עצי הג'ונגל והבריכות נוצצות במדרגות בגוונים שונים של כחול. אנחנו רצים את השביל המעגלי, מתפעלים מהנוף ממרפסת התצפית וממשיכים במהירות לבריכות. בשעות האלה המים נעימים וזה מפתיע לטובה. המדריך שמלווה אותנו מנצל את הקבוצה הקטנה בכדי להראות לנו כל מני פינות חמד נסתרות.

עידו אני והחבדניקים- לפי הסדר משמאל לימין- מאור מנדל עידו לוי ואני

 לאחר כשעתים מתחילים להגיע אנשים והחבניקים מחליטים להתקפל. אני ממשיך לבד למערות 'קנבה'2 חמש דקות הליכה מהכניסה לסמוק. מדובר במערכת מנהרות טבעיות שבתוכן זורם נחל. בכניסה מקבלים נר דולק וכמובן שבתוך חמש דקות, אחרי שאתה מנסה להלחם בזרם, בעומק ובשיווי המשקל בעליה בסולמות מתחת למפלים שוצפים הנר היחיד שנשאר מכל הקבוצה הוא הנר של המדריך.

המערות מתבררות כמסלול קצר, לא מעגלי שלוקח שעה וחצי בעיקר בגלל תור במפגש בין הקבוצות הבאות לאלה שחוזרות והפחד לקבל את התקרה בראש. היה כ"כ חשוך שרק כשיצאתי גיליתי שבקבוצה בה הייתי היו גם שלושת הבריטיות מהטרק משלה מהשבוע שעבר.

כשחזרתי להוסטל מצאתי את החבניקים מעוצבנים. נראה שהג'ינג'י שכח להזכיר עוד פרט חשוב. הסתבר לנו שהשאטלים מושבתים למהלך חג המולד ולכן לא נוכל לעזוב מחר. אנחנו תקועים בהוסטל יום נוסף. אני דווקא די מבסוט. אם כבר להיתקע איפשהו סמוק זה המקום. בערב אנחנו עושים 'על האש' ולמחרת הולכים ליום נוסף בבריכות.

בין החברה שהגיעו לסמוק אני מגלה בחור בשם אמיתי, שכמוני התאכזב לגלות שגואטמלה לא ממש מהווה יעד קל למי שמחפש טרקים. הוא מספר לי שלפני שהוא עוזב הוא מתכנן לעשות עוד טרק אחרון בג'ונגלים שבצפון המדינה ובהחלטה של רגע אני מחליט להצטרף אליו. יש לי זמן לחקור את מזרח גואטמלה בשלב מאוחר יותר.

בבוקר אנחנו נפרדים מכולם וממשיכים לעיר קובן.

קובן היא עיר קטנה ומנומנמת במרכז גואטמלה. כנסיה על גבעה הצופה לעיר, כמה מטעי קפה בפאתים וכיכר מרכזית מקושטת לחג. את הכיכר, כמו בכיכרות מרכזיות בערים אחרות בגואטמלה ממלאים בעיקר מצחצחי נעלים. הם מתחילים כילדים, סוחבים את תיבת העץ הקטנה הבנויה בזוית קטנה בכדי לשמש דרגש לנעל הלקוח,  וממשיכים באותו משלח היד עד לגיל הזקנה. הילדים חמושים בזריזות וחוצפה אופיינית מציקים לכל עובר ושב עד שמצליחים לשכנע לקוח מזדמן ואילו המבוגרים סמוכים על הניסיון והמיומנות שיכולה להרכש רק בשנים של עבודה יושבים להם על הספסלים בפארק וקוראים עיתון כשכלי העבודה פרושים לפניהם. מי שמחפש עבודה מקצועית כבר יגיע אליהם.

מצחצח מקצועי (באדיבות פליקר)

אני בוחר אדם שנראה כבן חמישים והוא בשמחה ניגש מיד למלאכה תוך שאני עוקב אחר כל פעולה, מנסה ללמוד במכה את כל רזי המקצוע:

שלב ראשון: צחצוח ראשוני במברשת קשה להסרת האבק.

שלב שני: צחצוח במברשת קשה טבולה במים להורדת כתמי בוץ עקשניים בעיקר באזור הסוליה.

שלב שלישי: צחצוח במברשת דקה יבשה.

שלב רביעי: מריחת צבע או לכה עם היד בצורה מעגלית בכדי להגיע לתוצאה אחידה.

שלב חמישי: מריחת צבע או לכה עם מברשת נעלים רגילה.

שלב שישי: פעם נוספת עם היד. בדגש על הסוליה.

שלב שביעי: הברקה באמצעות מטלית.

שלב שמיני: הברקה באמצעות מברשת.

לפני שנמשיך צפונה יש לנו עוד בוקר ואנחנו מנצלים אותו לטיול של כמה שעות בפארק הלאומי 'ביוטופו דה קצל'3.

הקצל היא הציפור הלאומית של גואטמלה- סוג של ציפור צבעונית קטנה שמתהדרת בנוצות זנב שיכולות להגיע לאורך של מטר וחצי. היא חשובה כ"כ עד שבשמות ערים רבות מופיעה המילה ואף המטבע המקומית נקראת על שמה.

קצל- לא בגוואטמלה רק ככסף בזמן הקרוב

בביוטופו כך אנחנו מגלים מהיערן המוצב בפארק, קשה מאוד להיתקל בציפור. מלבד העובדה שמדובר בציפור קטנה שמתחבאת בצמרות רוב השנה ויורדת רק בעונת הקינון, בשנים האחרונות הידלדלו מקורות המזון שלה וכיום קל למצא אותה בעיקר בארצות אחרות כגון הונדורס וניקרגואה.

בכל מקרה, הביוטופו מספק מסלול מעגלי קצר (2 ק"מ או 4 ק"מ ומפל קטן באמצע) בתוך צמחית יער עננים אופיינית, שזה תמיד נחמד וגם ממלא לנו בדיוק את הבוקר.

הכל כמעט הלך חלק, היינו מתוזמנים בדיוק אלמלא האוטובוס חזרה מהשמורה שבק חיים חמש דקות לפני הכניסה לקובן, משאיר אותנו לצפות על האוטובוס המתוכנן חולף על פנינו בדרכו צפונה.

מפל בביוטופו דה קצל

אז מה למדנו היום- א"פ לא לסמוך על משהו שמכונה 'הג'ינג'י'.

1 (10 קמ מלנקין, 6 קמ מסמוק שמפיי 50Q לאדם)
2 (כניסה לסמוק 50Q כניסה למערות 60Q)
3 (שעה נסיעה דרומה לקובן-15Q,ו-40Q כניסה) 

פרק חמישי-סן פדרו שלה וחזרה. או: עוף או דג.

ובו כמה מילים בשבח הארוחה החשובה ביום.

אחרי שבוע בסן פדרו הגיע הזמן להמשיך הלאה. כמו שכבר הזכרתי קודם, סן פדרו שוכנת על שפת אגם אטיטלן מה שנותן לנו שתי אפשרויות: הקולקטיבו- האוטובוס הציבורי שנקרא בשפת הרחוב גם צ'קן בס. נסיעה כזו פירושה איסוף בין כל הכפרים לאורך שפת האגם. והאפשרות השנייה, קיצור דרך בסירה לעיירה פנחצ'ל- שהיא העיירה הגדולה בסביבה- ומשם הדרך באוטובוס קצרה יותר.
כשאני אומר סירה צריך להסביר. מדובר בלא יותר ממלבן פיברגלס מחובר למנוע. כל סירה כזו מחכה על המזח כשמנהל המקום מכווין אותך על קורת עץ לסירה הבאה וכשהיא מתמלאת (משהו בין חמש דקות לחצי שעה, כ-20Q) יוצאים לדרך.

הנסיעה עצמה היא כ-40 דקות של קפיצות שגורמות לך להרגיש כמו אבן שנזרקה על מים, כשבסירות המפנקות הנוסעים הראשונים מקבלים חתיכת ניילון גדולה שעליהם להחזיק כל הנסיעה כדי להציל את כל הנוסעים משפריצים אדירים של מים שמלווים כל קפיצה.
טוב, אני לא ממהר לשום מקום כך שבחרתי באפשרות השנייה.
הצ'יקן בס עומד במרכז הכפר ליד הכנסייה המרכזית. אוטובוס תלמידים אמריקאי לשעבר שנצבע בצבעים עזים ססגוניים על-פי 'השריטה' של הנהג-הבעלים, בכדי לייחד אותו משאר האוטובוסים דבר שכמובן רק מסבך הכל. תוך שאני מנסה לברר האם האוטובוס הנוכחי מגיע לשלה, עוזר הנהג- שנמצא על כל אוטובוס- לוקח ממני את המוצ'ילה ומטפס על הגג בכדי לקשור אותה. זה האוטובוס הנכון.

נסיעה בצ'יקן בס היא אחת הדברים המוזרים (והמהנים) שיש. כמו שאפשר לנחש מהשם, נסיעה בחברת חיות משק הם דבר שבשגרה, אבל גם חקלאי שמשתמש באוטובוס כדי להוביל ירקות לשוק או אשה שמניחה עליך כמה ילדים. הכל יכול להתרחש במהלך נסיעה כזו ואתה אף פעם לא יכול לנחש מה הדבר הבא שיקרה.

הפעם עלו לאוטובוס צעיר וצעירה חמושים בגיטרות שהחליטו לנגן תוך שהם מספקים לי את הפסקול המושלם לנסיעה ראשונה.
האוטובוס נוסע במהירות איטית בין הכפרים, הדלתות פתוחות ונוסעים עולים ויורדים בעצירות הקצרות בסיבובים או אפילו תוך כדי נסיעה. הדרך מסן פדרו מלאה בעיקולים חדים והנהג חייב לצפור לפני כל סיבוב בכדי שלא נופתע ע"י רכבים הבאים ממול. הנהג אחראי ואני נרגע. נראה שזה הרבה פחות מסוכן ממה שמתארים.

מבט מבפנים

באמצע הנסיעה מתברר תפקידו של עוזר הנהג. הוא נידחק בין הנוסעים והחבילות ומנסה לגבות מכולם את דמי הנסיעה. אני מבין ממנו שאני צריך להחליף אוטובוס בכביש הראשי ומגלה שהוא עמוס יותר מזה שנסעתי בו עד עכשיו. לא חשבתי שזה אפשרי. תוך כדי הנסיעה ניסיתי להסביר למוכר שוקולד שאי אפשר לעבור שכן אני יושב במעבר, או למעשה מוחזק באויר מעל המעבר בין שתי צ'ולות ענקיות שיושבות לצידי. הוא מתעלם ממני, מדלג מעלי ואני ממשיך לשבת מקשיב למוכר תרופות שנכנס לאוטובוס ומעביר הרצאה על מחלות מעיים כשהוא מלווה את עצמו בציורים של חיידקים ותמונות של ילדים עם איברים נפוחים. לאחר ההרצאה גם הוא מדלג על הנוסעים, מנסה למכור תרופות אמריקאיות או שיקויים ביתיים שונים (סה"כ 3.5 שעות עד לתחנה מרכזית מינרווה 25Q).

שלה (קיצור של קצלטננגו) - העיר השנייה בגודלה בגואטמלה. העיר נבנתה ע"י הספרדים על חורבות עיר מאיה גדולה. לאחר פירוק גוש המדינות המרכז אמריקאיות ב-1820 היא נהייתה בירה של מדינת לוס אלטוס אך לאחר שנחרבה ברעידת אדמה ב-1902 וראש העיר סירב לכל עזרה (לאחר כמה שנים התברר שהוא משוגע והוא אושפז במוסד סגור) העיר החלה לפגר ביחס לבירה.
כמו כל עיר גדולה, אין כאן מה לעשות. כיכר מרכזית מקושטת לחג, כמה כנסיות גדולות, רחוב שוק הומה שמזכיר את שוק רמלה-לוד ומלא שלטים עם אזכורים לישראל. מוזר.
העיר אמנם משעממת אך נחשבת לאחד המקומות הטובים ליציאה לטרקים בהרי הגעש שבסביבה. לקחתי חדר באחד ההוסטלים ברובע הישן1 והלכתי לחפש סוכנות טיולים.
הגעתי לסוכנות קצלטרקרס שממוקמת בתוך ההוסטל ארגנטינה. למרות שקימות סוכנויות טיולים רבות היא הכי פופולרית והיא היחידה שאכן יכולה להתחייב שטרקים יתקיימו. החברה מופעלת ע"י מתנדבים, רובם אמריקאים צעירים, והכסף עובר כשכר למורים בבית ספר מקומי ולבית יתומים. מצאתי טרק שיוצא מרביעי עד שישי ומסתיים בסן פדרו. מושלם, עוד שבת שלא צריך לדאוג.

את יום שלישי הפנוי החלטתי לנצל לטרק עצמאי. הליכה למעיינות חמים שנמצאים באזור2.
לקחתי אוטובוס לעיירה סוניל (כ-5Q לכיוון) ולאחר טיול קצר בעיירה מצאתי שלט שאומר שאני 8 קמ' מהמעיינות. ניווטתי בין שדות תירס וחלקות מעובדות נוספות, מנופף לשלום לכמה זקנות שעובדות בשדה. הדרך המשיך עוד כמה שעות, אפופה ריחות של בצל כוסברה ופטרוזיליה וחקלאים מעמיסים שקים של כרוב סלק וצנון מגניבים מבטים משתוממים. לקראת השעה שתיים בצהרים כבר עליתי די גבוה והנוף החל להתכסות עננים נמוכים. תוך שעה כבר הלכתי בערפל כבד וחוות מבודדות שבמעלה ההר נחשפו ונעלמו מיד כשחלפתי על פניהן.
המעינות נמצאות בראש ההר והחניון מלא בג'יפים מהודרים. רק עשירים מקומיים ותיירים מגיעים לכאן.
הנביעה נקוות לבריכה עליונה שריקה מאנשים מפאת החום הרב וכולם מצטופפים בבריכה הנמוכה הפושרת. השירותים הניתנים באתר בסיסים, מלתחות, שירותים ומסעדה קטנה שלמרות מה שכתוב במדריך מגישה אלכוהול בינוני באיכותו (10Q קובה ליברה בלי קרח). העברתי אחר הצהריים נחמדים מאוד אך הייתי חייב לעזוב  מוקדם שכן בשש בערב תוכננה פגישת היכרות של הקבוצה לפני היציאה לטרק והסבר על המסלול.
 לשמחתי הקבוצה מגוונת מאוד ויש בה אנשים מכל העולם, בתוכם גם כמה ישראלים נוספים כמובן.
על פי מה שמסבירים בפגישה, הטיולים עם קצלטרקרס דומים למשהו שהייתי מארגן בעצמי. סוחבים את כל הציוד על הגב, נוסעים בתחבורה ציבורית וישנים בעיירות בהם אפשר למלא מים. אני מבסוט.
שלושת המדריכות שלנו קובעות קצב טוב. גם בעליות ואני, שהתעקשתי לסחוב את כל הציוד שלי איתי (30 קילו ולחסוך 100Q הובלה של תיק קטן לסן פדרו) מתקשה. מזל שיש עוד כמה אנשים מאחור.
אני שמח שסוף סוף יוצא לי להיות מוקף בכל הנופים האלה- יערות עבותים וההרים בזויות הלא אפשריות שמאפיינים את האזור הזה.
לפעמים, ברגעים שנהיה קשה, הכל מרגיש קצת יותר כמו מסע צבאי ואתה מפסיק להיות מרוכז בנוף ומתחיל להתכנס בעצמיך ולחשוב יותר על הכתפיים, הרגליים ועל הצעד הבא. גם זה קורה.

מהמירדור

הטיול מתוכנן כך שכל יום נעלה עליה קשה אחת לנקודת נוף לתצפית- מירדור, ושאר היום יותר קל. בערב הראשון אנחנו ישנים בבנין שהיה בעבר בית המועצה של העיירה הנטושה סנטה קטלינה. העיירה ננטשה בשנות התשעים אחרי כמה הוריקנים אך מהר מאוד הגיעו אנשים חדשים למלא את הבתים הריקים ואנחנו זוכים להתרחץ ולנוח בסאונה ביתית שנראית יותר כמו מלונה מלאה בערמת גחלים בחצר של אחת המשפחות. למרות הכל, למקום עדיין יש אוירה של עיירת רפאים.

את היום השני מתחילים בארוחה הפופולריות כאן בגואטמלה- ביצה מקושקשת וליד סוג של פירה משעועית שחורה והרבה טורטיות (לפעמים גם יש נקניקיות) הכל מריח טוב והחברה מבסוטים. אני מסתפק בקפה ומגלה שכאן בכפרים נוהגים לשתות אותו דליל מתוק ובגדול מזכיר יותר תה. לפעמים נראה שרק בארץ יודעים לשתות קפה כמו שצריך.
ההר עליו מטפסים היום נקרא בפי המטיילים הר השיא. הוא תלול ויחסית מדובר בעליה קצרה. השיא עד היום נקבע על 8:40 דק ושלושה מהקבוצה שמנסים לשבור אותו עושים את זה ב-11:23. אני לא מבין למה לרוץ כשאפשר ללכת וליהנות מהנוף. השיא שלי 40 דק. משם את רוב היום אנחנו מטיילים, מוקפים בשדות תירס אין סופיים ומגעים לקראת הערב לביתו של דון פדרו. ארוחת הערב כאן נראית כמו ארוחה בארץ- עוף ואורז ואני ממציא במקום מנה חדשה, מרק פירורים (כוס וחצי של פירורי לחם כתוספת למרק יוצרת דייסה מזינה וטעימה מאוד).
את הבוקר הבא מתחילים מוקדם בכדי להגיע לראות הזריחה של היום האחרון של העולם מתחתית האף האינדיאני. עשיתי את זה כבר שבוע שעבר אבל אחרי שאתה מטייל עם חברה כמה ימים זה יותר כיף.
הגענו לסן פדרו וישבנו לאכול ולשתות כמעט עד כניסת שבת, נהנים מהזמן האחרון זה בחברת זה לפני שכל החבורה מתפזרת.

בסעודת שבת בבית חב"ד שוב שמח מאוד ואנחנו צוחקים על כך שסוף העולם דילג עלינו כשלפתע נופל החשמל בכל הכפרים בסביבה משאיר אותנו בחושך לתהות האם זה אכן נכון....

 מתכון- פירה פלנטיין.
פלנטיין הוא פרי מהמשפחה של הבננה. הוא דומה בצורה אך לא מתוק והרבה יותר גדול. המקומיים משתמשים בו הרבה, בעיקר בטיגון או טחינה לקמח וכן שימוש בעלים לאפיה ושימור.
3 פלנטיין מקולפות וחתוכות לקוביות
כף שמן, מלח פלפל קינמון
פשוט לבשל לערבב ולמעוך

אז מה למדנו היום- אם זה סירה או אוטובוס, א"פ לא לשבת בספסלים הראשונים בתחבורה הציבורית המקומית.

1 (דון דיאגו, 55Q לאדם בחדר זוגי 45Q לדורמס. יש מטבח מרכזי, WIFI אבל שימוש במחשב עולה כסף).
2 (פונטס חורחינס 50Q כניסה, תשלום לשומר בשער החיצוני).