‏הצגת רשומות עם תוויות מתכון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מתכון. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 2 ביולי 2013

פרק חמש עשרה- דומיניקה. או: לסיים בשיא.

ובו שלושה סיפורים דומיניקנים.


אחרי המנוחה הנעימה במפלי טפלגר אני מבין שצריך לחזור למציאות. נשאר עוד שבוע וקצת לסוף הטיול ואני רוצה לנצל אותו למנוחה. לא עוד טיולים עם 25 קילו על הגב. לא עוד אורז חצי מבושל ודלעות על האש ואם אפשר, לא עוד שינה תחת כיפת השמיים על מזרן עשבים יבשים.
אני מגיע לפנות ערב יום חמישי לרוסו, עיר הבירה של דומיניקה ומיד מתחיל בחיפושים. האינטרנט מעלה את מה שכבר ידעתי, אני לא יכול לעמוד במחירי ההוסטלים באי וחיפוש אחר חדר אצל אנשים פרטיים הוא משימה קשה וקצת מסוכנת בעיר. מסקנה, אני חייב לנסוע לאחד הכפרים ולנסות את מזלי. זה עבד בשבת שעברה, זה חייב לעבוד גם הפעם.
אני יוצא מחנות האנטרנט ומתחיל בהליכה לעבר תחנת האוטובוסים הדרומית של העיר כשלפתע עוצר לידי ג'יפ.
-"הי, 'וויט בוי' לאן אתה הולך עם כל התיק הזה?".
זה החלק המעצבן בלהיות תייר, כל נהג מונית, מדריך טיולים ומוכר בשוק מרשה לעצמו לדחוף את האף לחיים הפרטיים שלך.
-"יש לך איפה לישון? מאיפה הגעת עכשיו, המעבורת הגיע כבר אתמול?"
-"אני בסדר, תודה" אני מנסה להתנער מהנהג החטטן ולהתעלם מהעובדה שהוא ממשיך לנסוע לאט בצמוד אלי.
-"טוב, אני מבין שאתה לא מעוניין. אתה לא נראה כמו כל התיירים שמגיעים לפה אז אם תשנה את דעתיך ותחפש מקום זול לישון בו או מדריך טיולים טוב אני מסתובב באיזור השוק הישן. כולם מכירים אותי שם...".
"רגע, זול? כמה זול?.." אבל הוא כבר נסע. ואפילו את השם שלו אני לא יודע.
לעזאזל, יכול להיות שפיספסתי כרגע את ההזדמנות שלי. בכל מקרה הוא אמר שהוא עובד בסביבות השוק הישן, התחנה קרובה לשם, אולי אני אפגוש בו שוב.

השוק הישן ברוסו
השוק הישן של רוסו נראה כאילו נלקח מעיירה אירופאית. רחבה קטנה מוקפת גדר מתכת גבוהה שבליבה מזרקת אבן ישנה ומספר עצים זקנים מצלים עליה ועל עשרות דוכני המזכרות. מוניות התיירים חונות בכבישים המקיפים אותה ולכן אני מתחיל את החקירה שלי בסמטאות הנ"ל.
-"אולי משהו מכיר נהג מונית גדול ושמנמן שנוסע בג'יפ ומשכיר חדר בזול?".
כך אני עובר ושואל את בעלי הדוכנים שלא שפר עליהם מזלם למצא מקום בתוך השוק.
-"אתה ודאי מתכוון לפאצ'ס" אומר לי זקן שעסוק באריזת כובעי צמר גדולים. "כן, לפאצ'ס יש דירה מחוץ לעיר אצל הבחורה שלו. שמעתי שהוא משכיר אותה לתיירים". מצטרף מוכר אחר.
-"ואתם מכירים את הפאצ'ס הזה? אפשר לסמוך עליו?" אני שואל. אם אני הולך לגור אצלו כדאי לקבל חוות דעת אצל אנשים אובייקטיבים.
-"הוא אומנם מדריך תיירים, אבל כולם יודעים שפאצ'ס הוא בחור טוב. An honest guy".
המוכרים מבטיחים שידברו עם פאצ'ס במידה והוא יסתובב באזור ואני מחליט ללכת לסופר ולהצטייד לפני שהכל יסגר.
כשאני יוצא מהסופר (מבסוט מכל הדברים הכשרים שיש שם) עוצר אותי קבצן. "אתה הבחור הלבן שחיפש את פאצ'ס? הוא היה ליד השוק הישן לפני רבע שעה...". יופי, נראה שזכיתי באמונם של אנשי הרחוב- הקבצנים ומוכרי הדוכנים, וכמו שזכיתי לגלות בטרינידד אלו האנשים שיודעים כל מה שקורה בעיר בכל רגע נתון.

רוסו
כשאני מגיע חזרה לשוק הישן מתברר שפאצ'ס כבר עזב. מוכרי הדוכנים שגבר סיימו לקפל את הסחורה מנחמים אותי, "פאצ'ס לפחות יודע עכשיו שאתה מעוניין. תחזור לכאן מחר ובטוח תמצא אצלו מקום זול לישון".
למרות שהמשמעות המידית היא שאבלה עוד לילה של שינה בחוץ אין ספק שהם צודקים ואני מחליט לחזור למחרת.
את הדרך לחוף הים, שם החלטתי לישון הלילה, אני עושה בחברת רוי, אחד מבעלי הדוכנים. הוא מנחש שאני מישראל ולנוכח הפתעתי הוא מסביר שכשהוא ראה תייר לבד מסתובב עם ציוד כה רב הוא המשוכנע שאירופאים ואמריקאים לא מטיילים כך. רק לישראלים יש את האומץ והתושייה לכזה טיול. מכאן הוא נגרר לספר בהתלהבות איך הוא מעריץ את ישראל עוד מזמן מלחמת ששת הימים ושהוא עוקב בסקרנות אחרי כל החדשות מהאזור. במהלך השיחה אני לומד שהוא חבר בקהילה מקומית ששומרים על מצוות התורה (שומרים שבת, כשרות וחגים יהודיים) והוא מפציר בי לבא להשתתף בתפילות שלהם בשבת הקרובה. עד כמה שזה נשמע מעניין אני עוד לא יודע איפה אני יהיה בשבת ולכן אני מסרב בנימוס.
למחרת בבוקר אני מגיע מוקדם לשוק. מאמצע הלילה השתנה מזג האויר ונהייה גשום. למזלי מצאתי סוכת דייגים קטנה ששמרה עלי יבש במהלך הלילה, אך כעת לאחר ההליכה מהחוף בגשם הדקיק הבגדים שלי כבר רטובים ואני מוצא מחסה תחת אחד הדוכנים המקורים. מוזר, השוק ריק היום. יכול להיות שפאצ'ס לא יגיע?
באחד הדוכנים לידי מתעורר חסר בית. "הי, אתה לא הלבן שחיפש את פאצ'ס אתמול? אני לא בטוח שהוא יבוא. היום לא מגיעה ספינה, כלומר, אין תיירים. השוק סגור וגם המוניות לא עובדות." לעזאזל. הייתי צריך לנסוע אתמול לכפר ולא להתאמץ לרדוף אחרי משהו שלא בטוח יקרה. מבואס במקצת אני יושב עם חסר הבית על אחד הדוכנים בגשם ושנינו חולקים קופסת טונה כשלפתע הוא קופץ ואומר "אולי אני יכול לעזור לך. פגוש אותי כאן עוד שעה".
אני מעביר את הזמן בפאב הסמוך (בגלל ה-Wifi) ועמוק בתוך קוקטייל הרום השלישי שלי (כמעט כל פאב כאן מכין ליקרי רום טיבעיים ומערבב בינהם ליצירת קוקטיילים  חזקים. המלצה קפה-וניל-שוקולד-קוקוס) אני מסתובב בעיקבות טפיחה על השכם. ילד רזה לא מוכר מחייך אלי. "אתה הבחור הלבן שמחפש את פאצס? אוסקר (מסתבר שזה שמו של ההומלס) השיג את המספר שלו. הוא אמר שיש לו חדר פנוי ושהוא מגיע לפגוש אותך עוד מעט". רשת המודיעים שלי עבדה וכך מצאתי מקום לגור לשבוע הקרוב.

הבית של וויננט. למעלה בחלון היה החדר שלי.
אני נוסע עם פאצ'ס לראות את הבית בו אגור בשבוע הקרוב. המחיר נמוך ולכן אני לא מחכה לאחוזה. רבע שעה נסיעה מרוסו, בעיירה קיינפילד בראש ההר אנחנו חונים ליד צריף עץ גדול. "זה לא משהו מפואר" מתנצל פאצ'ס במבטא הקריבי הכבד שלו ומחייך חיוך רחב שחושף רווח גדול בין השיניים הקדמיות. "יש לנו קצת בעיות עם העיריה לכן אנחנו לא יכולים לשפץ כאן כמו שהייתי רוצה" הוא מסביר תוך כדי הסיור בבית בו אני מגלה שירותי 'בול פגיעה' בחצר ומלבן פח עם צינור מים למקלחת. אני מקבל מזרון בעלית הגג. פאצ'ס וחברה שלו וויננט גרים בחדר היחיד (אנחנו לא נפריע לך, הוא מבטיח).
הסיפור של הבית הזה מתחיל להשמע לי מפוקפק אבל אנשים העידו שפאצ'ס בחור טוב ועוד כמה שעות שבת לכן אני מחליט להשאר כאן. השבת נהדרת. אני נמצא סוף סוף בבית אמיתי עם מטבח אמיתי ובו מקרר אמיתי ואני מרשה לעצמי להכין כמות גדולה של אוכל. מכיוון שזהו השבוע  האחרון אני מכין ארבע פיתות גדולות מכל הקמח שעלי ואני מעביר את השבת בקריאה ומנוחה.
ביום ראשון אני מתעורר לקול עבודות בגינה. פאצאס ווויננט גוזמים ומנכשים ואחד השכנים עסוק בלצבוע את הבית בסיד לבן. "בערב מתקיים פה אירוע חשוב." אומרת לי וויננט, "לפני כמה שנים התחילו להתיישב פה כמה שכנים על אדמות מדינה ולאט לאט הוקמה כאן שכונה גדולה מלאה במשפחות וילדים. המדינה כמובן לא אהבה את זה ובגלל בעיות של חוקיות מרבית הבתים לא מחוברים לחשמל ומים. היום, אחרי שלוש שנות דיונים, מגיע לפה שר השיכון לשיחה עם התושבים להודיע לנו מה הוחלט בממשלה לעשות עם השכונה הזו. אחרי שהתושבים הזקנים המקוריים של הבית הזה מתו, אח שלי השתלט עליו וכבר שנתיים וחצי שאני גרה פה בשביל ליצור חזקה בשעה שהילדים שלי גרים אצל אמא. זה תקופה לא קלה ואני מקווה שנקבל בשורות טובות.". אחר הצהריים החצר מתמלאת אנשים. כל השכנים באים, חלקם זקנים חלקם צעירים עם מלא ילדים. כל האירוע נראה כפסטיבל שכונתי וההמולה רבה. לקראת הערב מגיע השר, בחור צעיר לבוש טוב. הוא מחייך לאנשים ומנהל שיחות נימוסיות וכשמגיע הזמן הוא מתיישב על הריצפה בין האנשים בלי להתבייש.
הוא מסכם בכמה מילים את הבעיה ומסביר שבשנים האחרונות תושבי קיינפילד המקוריים שולחים לממשלה מכתבים בהם הם מתארים את התושבים החדשים כגנבים, עניים ובכלל אנשים בעיתיים. הוא שמח לראות שהמצב לא כזה ושמדובר באנשים הגונים והוא בטוח שכולם יהיו מוכנים לשקול בהגיון את הצעת הממשלה להסדר.
האמת, נראה הסדר לא רע. הממשלה הציע לכל הדיירים שקרובים לכביש ולקווי החשמל לקנות את הקרקע במחיר מוזל והתושבים שגרים גבוה בהר או עמוק ביער יתבקשו אומנם להרוס את ביתם אך יקבלו גם הם אפשרות לקנות קרקע באיזור אחר במחיר דומה והמדינה תבנה להם בית חדש. כולם שמחים. "סוף סוף אני אוכל להשקיע במקום. לבנות שירותים ומקלחת ואולי אפילו כמה חדרים להשכרה." אומרת לי וויננט. "בפעם הבאה שתבוא אתה תמצא כאן מקום יפיפה ואני מבטיחה לתת לך חדר בחינם".

מפת דומיניקה (הנקודות מסמנות את המקומות בהם עברתי)
את שאר השבוע אני מעביר בחופים שבסביבה. יום אחד בחוף הדרומי של 'סקוט הד'- צולל בריף המדהים שמתחת למצוק ומכין ארוחת דגים על המדורה (דבר שבעקבותיו זכיתי מהמקומיים לכינוי- White RASTA). יום אחד בחוף שחור החול של מרו (לא משהו, יותר מדי גלים). ועוד יום בשמפיין ריף, ריף אלמוגים רדוד שקיבל את שמו בגלל הבועות שעולות מקרקע הים דבר שמקנה הרגשה של צלילה בכוס שמפניה.

יום אחרון לטיול, אני נרגש ומנסה לחשוב על פעילות שקטה. אין לי כח להסתובב ואני לא רוצה להכנס לצרות רגע לפני שאני עוזב. אולי פשוט אשב לי בבית, אכין ארוחת בוקר גדולה ואהנה מסרט טוב.
בדרך חזרה מהסופר שבמורד הכפר אני שומע משהו קורה לי "הי, י ז ר א ל". במונית שעצרה לידי יושבים מנו וכריסטינה, זוג מטיילים יווני ואוסטרלית שפגשתי ב'סקוט הד' שהתלהבו מארוחת הצהריים שלי ומסיפורים מהטיול.
-"אתה עדיין כאן. איך עבר השבוע? יש לך סיפורים חדשים? למה שלא תצטרף אלינו לסיור במונית מסביב לאי?"
-"... תראו... זה יום אחרון.... אני תכננתי יום שקט... אין לי ממש כסף לסיור כזה...."
-" עזוב כסף, הכל עלינו. אנחנו רק אוספים חבר שלי מהשד"ת ועוצרים לשתות בירה ולהנות מהנוף. בא איתנו, יהיה כיף"
נראה שאוותר על יום שקט בבית. אני בטיול אחרי הכל. חבל לא לנצל חוויה כזו...
בנוסף למנו וכריסטינה יושב באוטו קיף, בחור אוסטרלי שקט שהצטרף לסיור מסביב לאי ולא נראה שהיה מודע לאופי הטיול. פנים המונית מלא בשישיות בירה קרות ועל הרצפה מתגלגלים כבר תריסר בקבוקים ריקים. רק עשר וחצי בבוקר עכשיו, מעניין מתי הם הספיקו, חולפת מחשבה בראשי. אבל מהר מאוד היא מתחלפת במחשבה אחרת- לעזאזל הגויים האלה יודעים לטייל בכיף.
לאחר כמה דקות של נסיעה בכיבישים המפותלים של דומיניקה וכמה בקבוקי בירה אנחנו מגיעים לשדה התעופה. אנחנו אוספים את טנישייס החבר היווני של מנו. טנישייס הוא היפי יווני מזדקן שמתהדר ברעמת ראסטות ארוכות, מפטפט בלי הרף ונראה שהוא השווה את כמות הבירה שלנו בזמן שהוא המתין לטרמפ.
אנחנו נוסעים ושותים, עוצרים לראות נוף ושותים, עוצרים לצהרים ושותים וברקע טנשייס מספר על הטיולים שלו, על החיים הטובים בפסטיבלי Rainbow בשנות ה-90 ("...פגשתי שם בחורה ישראלית יפיפיה. הייתי בא לבקר אותה בישראל אבל שמעתי שהיא כבר נשואה עם ילד. אני חושב שזה יהיה מוזר. אבל הו, איזה לילה היה לנו...") ושר איתי את שיר חוטב העצים של מונטי פייטון.


 אנחנו עוד מספיקים לעבור באיזור הכפרים הילידים באי (זהו האי היחיד בקריבים בו נשארו ילידים שלא נרצחו ע"י הארופאים ואיזור המגורים שלהם מושך תיירים רבים), לטעום לחם קסבה מקומי בשם מניוק (שזה שם נוסף לקסבה, אבל מדובר בלחם עם שבבי קוקוס. טעים כמו עוגיית קוקוס מלוחה ומומלץ לנגב איתו מרק עשיר) ואני קונה צלחות מקליפת קלבש- סוג של פרי אבל אנשים כאן באמת אוכלים מזה.
את סוף היום אנחנו מעבירים בחוף היפה של פויינט בפטיסט קליבישי. נחים ונהנים. טנישייס מעולף לו באוטו ואחרי שאנחנו עוזרים לנהג לזרוק שקים מלאים בקבוקים ריקים ולהוריד את כולם במסעדה בפורסמוט אני וקיף עוזבים. רגע לפני שמנו וטנישייס מתחילים לריב על שטות כלשהי.

טנישייס בפוזה אופיינית
זהו. הטיול הסתיים לו. אני מודה לוויננט ופאצ'ס על האירוח וכמה דקות אח"כ מביט מהמעבורת בדומיניקה המתרחקת, תוהה האם אי-פעם אחזור למקום היפה ביותר בקריבים.

מתכון- פלאו- עוף באורז.
לכל מקום בעולם יש את מנת העוף באורז שלו וגם לקריבים יש גרסה מקומית אותה למדתי מוויננט. המתכון לא שונה בהרבה מהאחרים אבל בקריבים יש שיטה מצויינת ל'צבוע' את התבשילים (browning הם קוראים לזה) ולכן אני מביא את המתכון הזה.

  • שוטפים ומשרים 4 חזה עוף עם עצם או עוף שלם אחד במיץ תפוזים (או לימון, התפוזים כאן חמוצים).
  • בסיר גדול שמים חצי כוס סוכר וכוס שמן ומחממים עם מכסה בלי לערבב עד שהכל נשרף ומעלה עשן. אז מוסיפים חצי כוס מים ומערבבים (בשלב הזה הבית מתמלא עשן). מתקבל נוזל בצבע אדמה כהה מאוד.
  • סוגרים את העוף כמה דקות בנוזל ומוסיפים- 150 מ"ל רסק עגבניות, 2-3 כפיות אבקת מרק עוף, ותבלינים לפי הטעם (כאן זה בעיקר טימין).
  • מוסיפים ראש שום שלם, פלפלים ירוקים חתוכים גס וירקות שורש שונים וכשהכל חם ומתחיל להתרכך מוסיפים מים רותחים ואורז שטוף. ממשיכים לבשל בכלי סגור עד שהאורז מוכן.


 אז מה למדנו היום- כאשר מטיילים עם יוונים או אוסטרלים כדאי לשכור נהג תורן. (ולהכין הרבה מקום בבגאז' לבקבוקים ריקים.

----------------
פאטצ'ס- נהג מונית חביב ומקצועי. מוכר באזור ויכול לסדר מקומות לינה או מדריכים אחרים- טל' מקומי- 4402404, 2458129

יום שישי, 1 במרץ 2013

פרק עשירי- שד"ת הוונה, וניאליס. או: סלסה, סיגר וכוסית של רום.

ובו- אז כמה שווה פזו קובני?

"ארזת לבד? האם משהו נתן לך להעביר משהו? האם אתה מעביר חומרים אסורים או משקאות?" היד האוחזת במזוודה מזיעה בשעה שאני עונה לפקידה על צרור השאלות המקובל לפני כל טיסה. צ'רלי הבטיח שהכל יהיה בסדר וגם בדקתי את המזוודה כמה פעמים, מנסה לראות האם יש תחתית כפולה, אבל אתה אף פעם לא באמת יכול להיות בטוח. אני עומד בתור לתיירים. מימני, בתור למקומיים מצטופפים עשרות קובנים ולידם ארגזים עמוסי מוצרי אלקטרוניקה- מטוסטרים ומנורות ועד למחשבים משוכללים וטלוויזיות בנות חמישים אינץ'. ראול פרץ את ההגבלות עם כניסתו לשלטון ונראה שכעט העם הקובני מנסה להדביק את הקצב עם שאר העולם.
'אני מקווה שעוד אספיק לראות את קובה הישנה' עולה לי בראש מחשבה מערבית זדונית חסרת חמלה. אבל כרגע מעסיקות אותי מחשבות אחרות. רק בשער העליה למטוס לקובה מחכים שוטרים מקסיקנים עם כלבים, מבקשים בתקיפות מנומסת לרחרח את התיקים ולמרות שהתיק מלא בבגדי המותגים של צ'רלי כבר מזמן מסתובב בתעלות שמתחת שדה התעופה אני תוהה האם הם גם מריחים שקר.
(הקטע הנ"ל מבוסס על אגדה אורבנית העוברת בין מטיילים על בחור בשם צ'ארלי שמשלם את הכרטיס טיסה לקובה בתמורה לכך שתעביר לאח שלו מזוודה עם בגדים ותחזיר כמות מותרת של סיגרים ורום קובנים. אין לי מושג אם זה עובד. אני נסעתי בדרך הרגילה).

זה מה שבאים לראות בקובה בין השאר
לאחר טיסה קצרה של פחות משעה מקנקון1 בהמתנה לפקיד ההגירה עובר בין הנוסעים פקיד בלבוש אזרחי ומתשאל רנדומלית אנשים על מוצאם, מה הם מחפשים בקובה, מה עיסוקם בארץ המוצא והאם הם מכניסים כסף זר למדינה. בנוסף הוא מתעניין האם יש להם הזמנה למלון ללילה הראשון. אני עונה בנימוס על כל השאלות והפקיד אפילו מחייך ומספר לי שהיו עוד שני ישראלים על הטיסה שלי. ביציאה משדה התעופה אני ממיר את הפזו המקסיקני שלי בקובני (לצערי לא מצאתי להוציא יורו במקסיקו ולמרות שמקבלים שער המרה גרוע לכסף המקסיקני, על דולרים השער אפילו גרוע יותר שכן יש קנס של 10% נוספים על השער) ומנסה להבין אם עבדו עלי. עוד בארץ קראתי שלקובנים יש שני סוגי מטבע: מטבע אחד מקומי- הפזו הקובני ומטבע נוסף שנכנס לשימוש ב-1994 כמטבע מיוחד לתיירים ולמוצרי מותרות- פזו קונוורטבל ששווה פי 25 מהמקומי ובאופן אירוני צמוד לדולר האמריקאי. מיותר לציין ששניהם נקראים פשוט פזו וצריך לשם לב למה מתכוונים כשאומרים לך מחיר מסוים או מחזירים לך עודף. אני עדיין לא יודע שהקובנים חכמים ויש להם דרכים מתוחכמות יותר לנצל תיירים.

ביציאה מהשדה, כמו בכל שדה תעופה בעולם קופצים עליך עשרות נהגי מוניות ומציעים לך הסעה לעיר בתמורה ל-25CUC. שוב, מצויד בעצות ממטיילים ישראלים אני מסרב וצועד 5 דק' לעבר הכביש הראשי שם ניתן לקחת מונית רגילה ב-10$ פחות- סכום שבגואטמלה היה מספיק לי לחדר גדול פרטי במלון. אני עדיין צריך להתרגל לקפיצה בהוצאות.
אני תופס מונית לאדה. הנהג נראה כאילו יצא מסרט בורקס ישראלי ישן- החולצה הפתוחה, השרשרת ואפילו הפנים שלו נראות קצת ישראליות. נסיעה בכבישי הוונה דורשת מקצועיות רבה. התנועה כבידה ולקסם של המכוניות העתיקות המפורסמות של קובה שגודשות את הכבישים יש גם חיסרון, לא פעם קורה שהן נתקעות באמצע הכביש בענן עשן. הנהג שלי מפגין את המקצועיות הדרושה- הוא משתחל בין המכוניות, דופק פרסה כשהוא מזהה שהדרך לפניו פקוקה וגם מצליח לעשן, להחליף תחנות ברדיו הישן ולצפור לכל צ'יקה שעוברת ברחוב תוך שהוא מחייך אלי ומצביע (זה מנהג די נפוץ בקובה. וגם שריקות וקריאות. לא משנה המראה או הגיל). רק כשהגענו לקאזה התחלתי לקבל מושג איך דברים עובדים כאן. לנהג 'נגמר' בדיוק העודף ומכיוון שבשדה נתנו לי רק שטרות של 20 ולא הגענו לפתרון אחר נאלצתי לוותר לו על 5$. הקאזה בה הזמנתי מקום התבררה כמלאה אך הוא הפנה אותי לשכנה אחרת שמשכירה "ממש מרחק הליכה מפה". השכנה הזו הפנתה אותי לחברה שלה שרק לאחר שהתמקמתי הודיע לי שהיא גובה 10$ יותר מהמקום בו הזמנתי- "אני זה אני והוא זה הוא" (ובנוסף, בניגוד אליו היא לא יודעת מילה אנגלית). התפשרנו על 5$ יותר רק בשביל לגלות בבוקר שאין לה עודף...
טוב, הוונה גדולה עלי. אני צריך לעבור לכפר, לקלוט את הלך הרוח הקובני ולחזור לכאן מנוסה יותר. הם בטח לא כ"כ גרועים כמו שנראה במבט ראשון. כשאני מגיע לתחנת האוטובוס הבין עירונית מתברר שלתיירים יש אוטובוסים מיוחדים משלהם במקום אחר ואסור להם לעלות על האוטובוסים הזולים של המקומיים. הוונה לא מפסיקה להפתיע אותי. אני מברר עם נהגי המונית שמחכים מחוץ לתחנה. נסיעה לויניאליס, עיירה קטנה ותיירותי בצפון קובה, עולה כמו האוטובוס (12$) וכך גם יהיה לי זמן לשוחח עם מקומיים. ראול שמח לתרגל את האנגלית שלו ומתברר כפטפטן לא קטן. במשך כל הנסיעה הוא מספר לי כמה הוא שונא את הממשל ואיך הוא רוצה להגר לארה"ב. שני אחים שלו כבר עשו זאת וחבר אחר הציע לו עבודה בשיקגו אם הוא רק יצליח להגיע. -"פה כולם מושחתים" הוא פוסק. הוא היה מורה בעיר פינר דל ריו- עוד עיר קטנה בצפון, כשלפתע החליטו לפטר את כל המורים ולהגדיל את מספר הילדים בכיתה.
-"רק את הזקנים השאירו ולנו הצעירים הציעו ללכת ללמד בבתי הספר של הכפרים. איזה חור, כאילו ש'פינר' לא רחוקה מספיק מהעיר".

הכפר
כשמגיעים לפינר דל ריו הנהג עוצר (שברולט גדולה של 12 מקומות שמורה ביותר עם מושבי עור כחולים מקוריים. לא מייצרים כאלה יותר ואני מצטער שלא צילמתי אותה. ראול אומר שמי שיש לו כסף לקנות כזה רכב יכול לחיות טוב מאוד מעבודה בהסעות). צריך להחליף מונית כדי להמשיך לויניאליס והנהג מתעקש שהוא הודיע שהוא מגיע רק עד כאן. עוד רכב, עוד 4$ (הנהג מדליק אותו עם החוטים מתחת להגה) ואני מגיע לקאזה של מנוליטו וווימיה2 (זה וילמה אבל לא מבטאים דאבל L בספרדית) עליה קיבלתי המלצה מזוג דתי- והם כבר הסבירו להם על כל עניין השבת והכשרות כך שאף אחד לא יעלב שאני לא אוכל אצלו (זה הנוהג בקאזות, אתה גר בבית ונהיה בן בית, מגיע לארוחות והכל). בעלי הבית חמודים ומכרכרים סביבי כאילו אני האורח הראשון שלהם. מנוליטו משוויץ באופנוע שלו (50 סמ"ק עליו הוא עובד איזה חצי שעה בכל פעם שהוא רוצה להשתמש בו) ובמערכת סטראו ענקית שנמצאת במרכז הסלון ווימיה שואלת בשלומם של הזוג הישראלי ההוא והאם אנחנו מכירים עוד מישראל. הם מכבדים אותי במיץ מנגו גרוס טרי- "אסטה פור רליחיון. נו לצ'ה. תודוס נטורל" מצוין, כבר המצב רוח שלי משתפר.

שניהם ממליצים על מה שיש לראות בכפר ומאוד גאים בעיירה ובארץ שלהם. אני אומר להם שאני בעיקר אוהב לעשות טיולים רגליים ולראות נופים ומנוליטו לא מבין למה ומנסה לשכנע אותי לשאול ממנו אופניים- "קח, ללא תוספת מחיר..." (יש צדק בדבריו. למי שאוהב לדווש, האזור מאוד ידידותי לרוכבים).
ביום הראשון אני יוצא להליכה לכיוון מערות ויניאליס3. השלט מספר שלכאן ברחו העבדים משדות הסוכר מפני הנושים הספרדים. המערה קצרה- כ-15 דק' הליכה. מזל שהבאתי פנס, המנורות הקבועות בקירות לא עובדות. בסוף המערה נמצאות כמה בובות מוזנחות שאמורות לתאר איך חיו כאן העבדים. נראה שאטרקציות שבאמת השקיעו בהן זה המסעדה שביציאה מהמערה והבאר שבכניסה. המערה נמצאת על מסלולו של אוטובוס התיירים שפורק עשרות קשישים אירופאים שבאו לסיור יום באזור.

את המשך היום אני מעביר בטיול בשבילים אקראיים בסביבה, נהנה מהנוף- מההרים המזדקרים כחרוטים מהרצפה, מצמחיה והעופות.
ביום השני אני עושה טיול סוסים באזור. כל בעל הוסטל עובד עם חקלאי אחר שמספק טיול בו עוברים בכל האטרקציות שבסביבה וא"א לבקר בוינאליס בלי לעשות אחד (כ-20$ ל-4 שעות). טיול קצר, פתרון מושלם ליום שישי. מנוליטו שולח אותי לאיש שלו, בחור שמנמן שנראה קצת כמו מוסכניק ולא יודע אנגלית אבל הוא חייכן ומעיר כשיש משהו חשוב לראות ובשאר הזמן לא מדבר הרבה, כמו שאני אוהב. אני מקבל את הסוס מוחיטו (מוהיטו, הוא מתקן אותי) שנראה כאילו הוא הולך להתפגר כל רגע, וזה עוד לפני שעליתי עליו. מבט קצר מבהיר שהחברים שלו לא במצב טוב יותר. אני מרחם עליו ומקבל את הקצב האיטי אותו הוא מכתיב. מי שמחכה לדהירות שטח כמו שלפעמים מקבלים בטיולי סוסים בארץ, זה לא המקום. כאן רוכבים רגוע ונהנים מהנוף. מדי פעם המדריך זורק מילה- כאן צומח קנה סוכר, זה שדה שעועית, הנה נשר... וכך עד שמגיעים לתחנה הראשונה- חווה חקלאית טיפוסית (בארץ ודאי היו מוסיפים גם 'אורגנית'). המדריך מציג בגאווה את 28 הגידולים שיש במקום- אננס, ארבע סוגים שונים של בננות, עצי מנגו, גוייאבות, עשבי תיבול וירקות שונים. מגוון מרשים. אני אוהב בעיקר את יחסי הגומלין שמתקיימים בחווה. שום דבר לא נזרק ושאריות המזון או העשבים שנוכשו משמשים כדשן או כמזון לחזירים, התרנגולות או האווזים שמסתובבים לכולם בין הרגליים.
אני מכבד את עצמי בשייק טרי של גוייאבות וקינמון ויושב במרפסת הענקית על אחד מכסאת הנדנדה לשתות מול הנוף של ויניאליס מוקפת השדות.


התחנה הבאה היא מערה קטנה יפיפייה בה זורם נחל. המקום מבודד ולא מזכיר כלל את המערה התיירותית בה ביקרתי אתמול. הכל יותר שקט ויפה ואני רושם לעצמי לבא לכאן לבד בהמשך השבוע. אנחנו ממשיכים לתחנה האחרונה והחשובה ביותר- חוות הטבק. וינאליס משופעת בחוות לגידול טבק שכמובן המקור לאחד מהמוצרים המפורסמים ביותר של קובה- הסיגרים הקובנים. בעל החווה מציג בגאווה את השדות שלו ומסביר על תהליך הגידול, מפיזור הזרעים שנראים כמו גרגרי חול ועד הקטיף שמתבצע שלושה חודשים לאחר מכן. בתעשיית הסיגרים משתמשים בכל חלקי הצמח. העלים התחתונים קטנים וקשים ובהם משתמשים למעטפת החיצונית של הסיגר. העלים האמצעיים, המכילים כמות קטנה יחסית של ניקוטין משמשים להכנת סיגרים 'לייט' ולאיזון סיגרים כבדים יותר והעלים העליונים ממלאים את הסיגרים החזקים. בשידרות העלים מזבלים את השדות. הוא מראה לי איך מיבשים את העלים על קורות עץ ובבקתות יבוש ומסביר שהוא מחויב למכור 90% מהתוצרת למפעלים הממשלתיים הגדולים והמפורסמים כמו קוהיבה ומונטה קריסטו ומה-10% הנותרים הוא מכין סיגרים עצמאית לצריכה אישית ולמכירה באופן פרטי.  בעל החווה מתפאר כי שלא כמו בעלי חווה אחרים הסיגרים שלו עוברים תהליך נוסף. לאחר הייבוש הוא משרה את העלים בתערובת של רום, לימון, דבש ווניל ולאחר כמה שבועות הוא מיבש אותם שנית. לסיגרים שלו אכן יש ריח טוב של וניל וטעם מעט מתקתק. הוא מראה לי טריק נוסף, לפני העישון הוא טובל את קצה הסיגר בדבש. אני מגלה שאני לא כ"כ מתחבר לחויות העישון. הסיגרים כבדים לי מדי. אבל את הרושם והתדמית החזקה שקושרה אליהם הם מספקים.


מעבר לסיגרים קובה מפורסמת גם במשקאות שלה ובחוות הסיגרים אני נהנה מאחד המוחיטו (טוב, קצת יותר) הטובים ששתיתי ואני לוקח ממנו את המתכון למוחיטו ולעוד קוקטייל מקומי (יופיע בעתיד במשוקושק).
עוד דבר שקובה מפורסמת בו היא המוסיקה והריקודים שלה. מועדון גדול במרכז העיר מקיים כל ערב הופעות גדולות שמתחילות בנגינה של להקה מקומית- סלסה ומוסיקה קובנית וממשיכה במגוון מופעים החל מגרסאות כיסוי בספרדית לשירים אמריקאים ועד הופעות של רקדנים מקצועיים של סלסה וריקודים אפריקאים (משום מה), להכל מתלווים מקומיים ותיירים שמפגינים את כישורי הריקוד שלהם במרכז הרחבה (1$ כניסה, 3$ קוקטייל). ביומיים שנשארו לי אני מחליט לקחת כמה שיעורי ריקוד ומנוליטו מוצא לי מורה נהדרת (לצערי שכחתי את שמה- 5$ לשעה).

הדבר האחרון שרציתי ללמוד בחווית המגורים אצל המקומיים הוא בישול של אוכל קובני. למרות שמנוליטו מתלונן ואומר שאין דבר כזה וכל יום אוכלים אותו דבר ("אורז עם חזיר ושעועית, אורז עם עוף ושעועית...") ווימיה שמחה להראות לי.

מתכון:
הארוחות הקובניות כמו בכל מטבחי מרכז אמריקה מורכבות מאורז ושעועית שחורה. האורז הוא אורז לבן רגיל לו הם מוסיפים בסוף הבישול 0.5 כוס מיץ תפוזים (הם מבשלים בסיר אורז מיוחד את כל הכמות בתחילת השבוע והוא שומר על חום). את השעועית הם מכינים בסיר לחץ חשמלי וג"כ משאירים אותו מחובר לחשמל לשמירה על חום כל השבוע.

פרוחילס א וימיה:
1 כוס גדולה של שעועית שחורה (גרגירים קטנים)
מלא סיר מים
2 כפות סוכר דמררה
0.5 פלפל ירוק חתוך לרצועות
0.25 כוס פלפלונים חריפים קצוצים (לא ראיתי את הסוג הזה בארץ, אני מניח שהפלפל חריף הירוק יעבוד)
0.25 כוס שום קצוץ
1 כפית כמון
2-3 כפיות של תערובת תבלינים קנויה בשם- Amor Sazon שאני לא יודע מה יש בה- בעיקר פלפל,כמון, סלרי יבש וכאלה- דומה לאבקת מרק.
אופן ההכנה: את השום והפלפלונים החריפים כותשים לתערובת אחידה (הם מצטמצמים לכף) ומטגנים בכמות שמן די גדולה. מכניסים את כל המרכיבים מלבד הכמון לסיר לחץ (כולל שמן הטיגון) ומבשלים כ-50 דק' (בסיר רגיל אני מניח שהזמן יהיה לפחות כפול ואני חושב שגם עדיף לבשל חצי בישול בלי כל המרכיבים). כשהכל מוכן להוסיף וערבב את הכמון.

את האורז והשעועית מלווה, כמו שכבר אמר מנוליטו, חזיר או עוף. אני ביקשתי לראות את המתכון לעוף.
פויו פריטו:

6-8 פולקס
2 כפות שום קצוץ
0.5 תפוז חתוך לקוביות
0.5 כוס מיץ תפוזים
מלח, כמון והתערובת מקודם
מבשלים הכל עם חצי כוס שמן לחצי שעה מכוסה. כשהעוף רך מוציאים אותו ומטגנים במחבת עם שמן רותח מכל הצדדים. מחזירים לרוטב ומגישים.

אז מה למדנו היום- הדרך הנכונה לעישון סיגר היא לטבול את קצהו בדבש.

1 (אייר קובנה, כ-350$ להלוך חזור. על הכרטיס היה כתוב שעתיים אך יש הפרש של שעה בין הארצות)
2 (הקאזה- מחיר ממוצע למקום 20$ ללילה לחדר פרטי גדול וממוזג)
3 (2$ כניסה, 5 קמ' מהעיר ושמעתי שיש מערה רצינית יותר בהמשך הדרך אבל לא בדקתי)

יום חמישי, 14 בפברואר 2013

פרק תשיעי- סן כריסטובל, קוזומל. או: פעם טבח תמיד טבח.

ובו נגלה מה מעיב על חופי מקסיקו...


בנסיעה הארוכה לעבר הגבול עם מקסיקו אני מריץ בראש סיכום של החודש וחצי האחרונים. בסה"כ לטיול ראשון נראה שאני מסתדר לא רע. הקפתי את גואטמלה וראיתי דברים מדהימים- החל בקופים במעבה הג'ונגל וכלה בפירמידות בנות אלפי שנים. פגשתי אנשים מעניינים, מקומיים ותיירים ועכשיו הגיע הזמן להוריד הילוך.
במקסיקו יש את כל מה שיש לגואטמלה להציע: יערות, עתיקות מאיה וכו' (והכל קצת יותר יקר) אך רוב התיירים מגיעים אליה בגלל החופים המדהימים שלה והעובדה שהמקסיקנים שכללו את תיירות החופים לכדי אומנות. אפשר למצא כאן הכל, מלונות פאר, השכרת מכוניות יוקרה וטיילות לאורך החוף, עמוסות בחנויות של כל הרשתות הגדולות. ספורט ימי, שחיה עם כרישים או דולפינים, צלילה, גלישה ואופנועי ים. ובלילות- מסיבות ענק, מועדונים, פאבים מפוארים והצגות והכל עד השעות הקטנות של הלילה. ואכן תיירים מכל העולם ובפרט המוני אמריקאים גודשים את אזור החוף הקריבי.

הגבול נראה כמו בזאר ענק. דוכנים על דוכנים של מזון ומזכרות בין שני צידי הגבול שמופרדים רק בשער מתכת גדול ועשרות חלפני כספים משופמים מנפנפים בשטרות צבעוניים תוך שהם רודפים אחרי כל אדם שיורד מהאוטובוס1.
החתמת הדרכון עוברת חלק ומשם מתלווים לנהג השאטל המקסיקני להמשך המסע.

טוק-טוק
לאחר שעתיים נוספות הגענו לעיירה הקולוניאליסטית סן כריסטובל דה לה קאזה.
כמו אנטיגואה הגואטמלית, גם כאן בתים צבעוניים נמוכי קומה ועשרות קתדרלות. המקסיקנים שיפצו את הרחובות וסגרו אותם למדרחוב יפה מלאים בתי קפה ומסעדות כך שהעיר נראית הרבה יותר אירופאית מאחותה הגואטמלית.

בפעם הראשונה בטיול אני מתמקם בקאזה של 'הישראלים'- קאזה דה יגיל2. (בכל מקום שבו יש תירות ישראלית צעירה גדולה נפתח במוקדם או במאוחר מקום בבעלות ישראלית ושם כולם מתרכזים. שם הם מקבלים את האוכל המוכר, מוסיקה מהבית ונפגשים עם עוד הרבה ישראלים כמותם). באתי לנוח ולכן היה נחמד לשם שינוי "לטייל" כמה ימים בסגנון הישראלי- כלומר לשבת לשמוע מוסיקה לעשן ולשחק קלפים.


אני מנצל את שבת כדי להסתובב בעיר, נהנה מהנוף, הארכיטקטורה והקור שהזכיר במעט את הקור הירושלמי. בראשון בצהרים המשכתי באוטובוס לילה לאזור החופים (17 שעות באוטובוס נח כמו אגד בין עירוני בתוספת טלוויזיה שמקרינה סרטי ילדי מדובבים לספרדית בקולי קולות- 580P).

פלאיה דל כרמין היא על פי הסיפורים גן עדן לישראלים. רובם שוכרים דירות ענק במרכז העיר ומבלים את כל הלילות במסיבות נוצצות ואת מה שנשאר מהימים על החוף. נראה מקום נהדר לבלות בו עם קבוצת חברים אבל הפעם באתי לבד אז החלטתי להמשיך במעבורת לאי קוזומל3.

את פני היורדים מהמעבורת בקוזומל תופס ישר שלט צהוב קטן בעברית- ברוכים הבאים לבית חב"ד קוזומל. שמעתי עליו רבות במהלך הטיול, הוא הבית חב"ד מטיילים הראשון שנפתח במרכז אמריקה.
כבר בכניסה אפשר לראות שהמקום שונה מאוד ממה שראיתי בסן פדרו- אולם ענק מרוצף ומרוהט בקפידה.
האי נמצא על מסלול ספינות הקרוזים שיוצאים מארה"ב. כל צהריים חונה כאן ספינה ועשרות תיירים עשירים נשפכים ממנה לכמה שעות של קניות ואטרקציות ימיות.
עם התיירים הגיעו חניות המזכרות ובפרט עשרות חנויות התכשיטים והיהלומים, ואם יש יהלומים יש יהודים.

-"בית חב"ד הזה נפתח במקור לפני חמש שנים בכדי לשרת את 100-40 היהודים שהגיעו לעבודה ביהלומים. זו הסיבה שהוא נראה מטופח כ"כ וזו גם הסיבה שהמסעדה שלנו נהפכה עם הזמן למסעדת גורמה ישראלים שממוקמת על הטיילת המרכזית של האי" מסביר לי יריב, הוותיק בין חמשת החבדניקים שעובדים במקום ("זמנית עד שהבחור שהקים את המקום יחזור לכאן עם אשתו").
ברגע שמטיילים שמעו שיש כאן בית חב"ד, האי נהפך למוקד תיירות ישראלית ואיתו קיבל הבית חב"ד כח. צמידי ההנחות שניתן לקנות במקום פועלים עם עשרות אטרקציות ואתרים על האי והם מספקים הנחות של עשרות אחוזים. לפעמים המקום נראה יותר כמו משרד תיירות מאשר בית חב"ד. כל ישראלי שנכנס לכאן מקבל הסבר מפורט על האי ועל מה אפשר לעשות בו ורק ארוחת הערב המשפחתית שמתקיימת במקום ומושכת את המטיילים בסוף כל יום מזכירה את יעודו האמתי.
בין החבדניקים שנמצאים כאן אני פוגש את מוטי מבית חב"ד פדרו שהגיע לכאן לחופשה של חודש לפני שהוא חוזר לארץ אחרי תקופה של חמש שנים ("רק להגיד שלום למשפחה ואני חוזר לשליחות" הוא מבטיח).

חוף טיפוסי קוזומל, לעזאזל משהו פה היה רעב...
בבוקר אני קם ליום גשום. באזור טרופי קשה לחזות ולתכנן את מזג האויר. אבל אני לא אחד שנשאר נעול בחדר ולאחר שביררתי בבית חב"ד את כל האפשרויות (ופסלתי את רובם בגלל מחיר- ככה זה שאתה מוצ'לר) אני מחליט לראות את אתר העתיקות שבמרכז האי. 13 קמ' הליכה על כביש די משעמם אני מגיע לאתר. מדובר בעיר קטנה של המאיה שחיו באזור ה-900 לפה"ס- כמה פירמידות, ארמון חביב  ואיגואנות. השלטים מכריזים שבמקור שהכל היה מצופה נחושת וסיד צבעוני הכל היה הרבה יותר יפה. בכל מקרה זה לא קרוב לעוצמות של טיקל אבל פתרון לא רע להעביר יום גשום (100P כניסה). אני תופס טרמפ חזרה לבית חבד ורואה אותם באמצע ההתארגנויות לארוחת הערב. מכיוון שיש לבית חב"ד כבר מסעדה הם לא מחזיקים עוד עובדת מטבח וכל ההכנות נופלות על החבדניקים ועל מטיילים מתנדבים.

כבר הסברתי את חשיבות ארוחת הערב במקום, צריך להיות אטרקטיביים מספיק בשביל ליצור אלטרנטיבה לשאר הפעילויות שעל האי ולמשוך את כל המטיילים שירגישו שהמקום הוא הבית שלהם ולא עוד מרכז תיירות, לכן אני מיד מפשיל שרוולים וניגש לעזור. מאותו ערב, מכיון שהמשיך להיות גשום ולא היה לי יותר מדי מה לעשות נהייתי חלק מצוות המטבח של המקום ועבר עלי אחד השבועות הטובים בטיול. ניתנה לי יד חופשית, אוכל ועשיתי את אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות- לבשל עבור אנשים ולגרום להם להנות.

את הימים בהם הייתה הפוגה מהגשמים ניצלתי לטיולים רגליים על האי (אני בטח אחד הראשונים שעשו את זה). יום אחד הלכתי צפונה ומצאתי את עצמי אובד בביצות מוקף בעצים וחושש להמשיך לצעוד בכבישים שרק נראו מוצקים אך למעשה חיכו לגנוב נעליים ממטייל תמים. יום אחר הלכתי לשנרקל באחת השוניות הרבות המקיפות את האי, נהנה מהמגוון הרב של הדגים והקונכיות. וביום האחרון שכרתי עם מוטי חיפושית צהובה ויחד נסענו להקיף את האי. שמש, ים שנורקלים ומלא אוכל. סיום מושלם לשבוע הרגוע שלי.
בובי ובימבה
בערב העזיבה אני נפרד מהחבדניקים, מבטיח שנפגש בארץ באחד הימים, יודע שזו הפעם האחרונה בה אפגוש ישראלים ובכלל תרמילאים, ושמעכשיו- בקובה והקריביים אהיה תלוי לגמרי בעצמי.

מתכון- השקשוקה שלי שככבה כמה ימים בבית חבד [4-5 חברה מורעבים].
2 בצלים גדולים קצוצים
6 עגבניות קצוצות עבה או קופסה של שימורי עגבניות חתוכות
2 פלפלים ירוקים ואחד אדום חתוכים לרצועות
2 ראשי שום מפורקים לשיניים

המון פפריקה, קצת חריפה והרבה רגילה
מלח פלפל לפי הטעם
אפשר גם פלפל חריף קצוץ למי שאוהב
2 ביצים לאדם ועוד 2

בסיר רחב ככל הניתן, לטגן את הבצל ולהוסיף את הפלפלים שהוא מזדהב. לתבל וכשהפלפלים רכים להוסיף את העגבניות והשום ולכסות את הסיר. כשהכל מבעבע לטרוף שתי ביצים ולערבב בסיר.
לשבור כל ביצה בנפרד מבלי לפגוע בחלמון ולעשות בור קטן בעזרת כף אליו לשפוך את הביצה. כך עבור כל הביצים ולכסות את הסיר. להוריד מהאש כשמגיעים למרקם הרצוי של הביצים (אני אישית אוהב חלמון נוזלי אבל לא כולם כך). ניתן לקשט בפטרוזיליה. להגיש עם הרבה לחם.

  אז מה למדנו היום- כדאי להשקיע כמה שקלים בציוד שנורקל כשאתה בקריביים. זה מחזיר את עצמו די מהר.

1 (שאטל משלה- 250Q אותו שאטל מגיע מאנטיגואה או פנחצ'ל ויכול לעלות 150Q נוספים. 8 שעות)
2 (120P ללילה בדורמס, במקום מתארגנים גם טיולים)
3 (155P לכיוון במעבורת. 40 דק' של חוויה מטלטלת)

יום ראשון, 30 בדצמבר 2012

פרק חמישי-סן פדרו שלה וחזרה. או: עוף או דג.

ובו כמה מילים בשבח הארוחה החשובה ביום.

אחרי שבוע בסן פדרו הגיע הזמן להמשיך הלאה. כמו שכבר הזכרתי קודם, סן פדרו שוכנת על שפת אגם אטיטלן מה שנותן לנו שתי אפשרויות: הקולקטיבו- האוטובוס הציבורי שנקרא בשפת הרחוב גם צ'קן בס. נסיעה כזו פירושה איסוף בין כל הכפרים לאורך שפת האגם. והאפשרות השנייה, קיצור דרך בסירה לעיירה פנחצ'ל- שהיא העיירה הגדולה בסביבה- ומשם הדרך באוטובוס קצרה יותר.
כשאני אומר סירה צריך להסביר. מדובר בלא יותר ממלבן פיברגלס מחובר למנוע. כל סירה כזו מחכה על המזח כשמנהל המקום מכווין אותך על קורת עץ לסירה הבאה וכשהיא מתמלאת (משהו בין חמש דקות לחצי שעה, כ-20Q) יוצאים לדרך.

הנסיעה עצמה היא כ-40 דקות של קפיצות שגורמות לך להרגיש כמו אבן שנזרקה על מים, כשבסירות המפנקות הנוסעים הראשונים מקבלים חתיכת ניילון גדולה שעליהם להחזיק כל הנסיעה כדי להציל את כל הנוסעים משפריצים אדירים של מים שמלווים כל קפיצה.
טוב, אני לא ממהר לשום מקום כך שבחרתי באפשרות השנייה.
הצ'יקן בס עומד במרכז הכפר ליד הכנסייה המרכזית. אוטובוס תלמידים אמריקאי לשעבר שנצבע בצבעים עזים ססגוניים על-פי 'השריטה' של הנהג-הבעלים, בכדי לייחד אותו משאר האוטובוסים דבר שכמובן רק מסבך הכל. תוך שאני מנסה לברר האם האוטובוס הנוכחי מגיע לשלה, עוזר הנהג- שנמצא על כל אוטובוס- לוקח ממני את המוצ'ילה ומטפס על הגג בכדי לקשור אותה. זה האוטובוס הנכון.


נסיעה בצ'יקן בס היא אחת הדברים המוזרים (והמהנים) שיש. כמו שאפשר לנחש מהשם, נסיעה בחברת חיות משק הם דבר שבשגרה, אבל גם חקלאי שמשתמש באוטובוס כדי להוביל ירקות לשוק או אשה שמניחה עליך כמה ילדים. הכל יכול להתרחש במהלך נסיעה כזו ואתה אף פעם לא יכול לנחש מה הדבר הבא שיקרה.

הפעם עלו לאוטובוס צעיר וצעירה חמושים בגיטרות שהחליטו לנגן תוך שהם מספקים לי את הפסקול המושלם לנסיעה ראשונה.
האוטובוס נוסע במהירות איטית בין הכפרים, הדלתות פתוחות ונוסעים עולים ויורדים בעצירות הקצרות בסיבובים או אפילו תוך כדי נסיעה. הדרך מסן פדרו מלאה בעיקולים חדים והנהג חייב לצפור לפני כל סיבוב בכדי שלא נופתע ע"י רכבים הבאים ממול. הנהג אחראי ואני נרגע. נראה שזה הרבה פחות מסוכן ממה שמתארים.

מבט מבפנים
באמצע הנסיעה מתברר תפקידו של עוזר הנהג. הוא נידחק בין הנוסעים והחבילות ומנסה לגבות מכולם את דמי הנסיעה. אני מבין ממנו שאני צריך להחליף אוטובוס בכביש הראשי ומגלה שהוא עמוס יותר מזה שנסעתי בו עד עכשיו. לא חשבתי שזה אפשרי. תוך כדי הנסיעה ניסיתי להסביר למוכר שוקולד שאי אפשר לעבור שכן אני יושב במעבר, או למעשה מוחזק באויר מעל המעבר בין שתי צ'ולות ענקיות שיושבות לצידי. הוא מתעלם ממני, מדלג מעלי ואני ממשיך לשבת מקשיב למוכר תרופות שנכנס לאוטובוס ומעביר הרצאה על מחלות מעיים כשהוא מלווה את עצמו בציורים של חיידקים ותמונות של ילדים עם איברים נפוחים. לאחר ההרצאה גם הוא מדלג על הנוסעים, מנסה למכור תרופות אמריקאיות או שיקויים ביתיים שונים (סה"כ 3.5 שעות עד לתחנה מרכזית מינרווה 25Q).

שלה (קיצור של קצלטננגו) - העיר השנייה בגודלה בגואטמלה. העיר נבנתה ע"י הספרדים על חורבות עיר מאיה גדולה. לאחר פירוק גוש המדינות המרכז אמריקאיות ב-1820 היא נהייתה בירה של מדינת לוס אלטוס אך לאחר שנחרבה ברעידת אדמה ב-1902 וראש העיר סירב לכל עזרה (לאחר כמה שנים התברר שהוא משוגע והוא אושפז במוסד סגור) העיר החלה לפגר ביחס לבירה.
כמו כל עיר גדולה, אין כאן מה לעשות. כיכר מרכזית מקושטת לחג, כמה כנסיות גדולות, רחוב שוק הומה שמזכיר את שוק רמלה-לוד ומלא שלטים עם אזכורים לישראל. מוזר.
העיר אמנם משעממת אך נחשבת לאחד המקומות הטובים ליציאה לטרקים בהרי הגעש שבסביבה. לקחתי חדר באחד ההוסטלים ברובע הישןוהלכתי לחפש סוכנות טיולים.
הגעתי לסוכנות קצלטרקרס שממוקמת בתוך ההוסטל ארגנטינה. למרות שקימות סוכנויות טיולים רבות היא הכי פופולרית והיא היחידה שאכן יכולה להתחייב שטרקים יתקיימו. החברה מופעלת ע"י מתנדבים, רובם אמריקאים צעירים, והכסף עובר כשכר למורים בבית ספר מקומי ולבית יתומים. מצאתי טרק שיוצא מרביעי עד שישי ומסתיים בסן פדרו. מושלם, עוד שבת שלא צריך לדאוג.
את יום שלישי הפנוי החלטתי לנצל לטרק עצמאי. הליכה למעיינות חמים שנמצאים באזור2.
לקחתי אוטובוס לעיירה סוניל (כ-5Q לכיוון) ולאחר טיול קצר בעיירה מצאתי שלט שאומר שאני 8 קמ' מהמעיינות. ניווטתי בין שדות תירס וחלקות מעובדות נוספות, מנופף לשלום לכמה זקנות שעובדות בשדה. הדרך המשיך עוד כמה שעות, אפופה ריחות של בצל כוסברה ופטרוזיליה וחקלאים מעמיסים שקים של כרוב סלק וצנון מגניבים מבטים משתוממים. לקראת השעה שתיים בצהרים כבר עליתי די גבוה והנוף החל להתכסות עננים נמוכים. תוך שעה כבר הלכתי בערפל כבד וחוות מבודדות שבמעלה ההר נחשפו ונעלמו מיד כשחלפתי על פניהן.
המעינות נמצאות בראש ההר והחניון מלא בג'יפים מהודרים. רק עשירים מקומיים ותיירים מגיעים לכאן.
הנביעה נקוות לבריכה עליונה שריקה מאנשים מפאת החום הרב וכולם מצטופפים בבריכה הנמוכה הפושרת. השירותים הניתנים באתר בסיסים, מלתחות, שירותים ומסעדה קטנה שלמרות מה שכתוב במדריך מגישה אלכוהול בינוני באיכותו (10Q קובה ליברה בלי קרח). העברתי אחר הצהריים נחמדים מאוד אך הייתי חייב לעזוב  מוקדם שכן בשש בערב תוכננה פגישת היכרות של הקבוצה לפני היציאה לטרק והסבר על המסלול.
 לשמחתי הקבוצה מגוונת מאוד ויש בה אנשים מכל העולם, בתוכם גם כמה ישראלים נוספים כמובן.
על פי מה שמסבירים בפגישה, הטיולים עם קצלטרקרס דומים למשהו שהייתי מארגן בעצמי. סוחבים את כל הציוד על הגב, נוסעים בתחבורה ציבורית וישנים בעיירות בהם אפשר למלא מים. אני מבסוט.
שלושת המדריכות שלנו קובעות קצב טוב. גם בעליות ואני, שהתעקשתי לסחוב את כל הציוד שלי איתי (30 קילו ולחסוך 100Q הובלה של תיק קטן לסן פדרו) מתקשה. מזל שיש עוד כמה אנשים מאחור.
אני שמח שסוף סוף יוצא לי להיות מוקף בכל הנופים האלה- יערות עבותים וההרים בזויות הלא אפשריות שמאפיינים את האזור הזה.
לפעמים, ברגעים שנהיה קשה, הכל מרגיש קצת יותר כמו מסע צבאי ואתה מפסיק להיות מרוכז בנוף ומתחיל להתכנס בעצמיך ולחשוב יותר על הכתפיים, הרגליים ועל הצעד הבא. גם זה קורה.
מהמירדור
הטיול מתוכנן כך שכל יום נעלה עליה קשה אחת לנקודת נוף לתצפית- מירדור, ושאר היום יותר קל. בערב הראשון אנחנו ישנים בבנין שהיה בעבר בית המועצה של העיירה הנטושה סנטה קטלינה. העיירה ננטשה בשנות התשעים אחרי כמה הוריקנים אך מהר מאוד הגיעו אנשים חדשים למלא את הבתים הריקים ואנחנו זוכים להתרחץ ולנוח בסאונה ביתית שנראית יותר כמו מלונה מלאה בערמת גחלים בחצר של אחת המשפחות. למרות הכל, למקום עדיין יש אוירה של עיירת רפאים.


את היום השני מתחילים בארוחה הפופולריות כאן בגואטמלה- ביצה מקושקשת וליד סוג של פירה משעועית שחורה והרבה טורטיות (לפעמים גם יש נקניקיות) הכל מריח טוב והחברה מבסוטים. אני מסתפק בקפה ומגלה שכאן בכפרים נוהגים לשתות אותו דליל מתוק ובגדול מזכיר יותר תה. לפעמים נראה שרק בארץ יודעים לשתות קפה כמו שצריך.
ההר עליו מטפסים היום נקרא בפי המטיילים הר השיא. הוא תלול ויחסית מדובר בעליה קצרה. השיא עד היום נקבע על 8:40 דק ושלושה מהקבוצה שמנסים לשבור אותו עושים את זה ב-11:23. אני לא מבין למה לרוץ כשאפשר ללכת וליהנות מהנוף. השיא שלי 40 דק. משם את רוב היום אנחנו מטיילים, מוקפים בשדות תירס אין סופיים ומגעים לקראת הערב לביתו של דון פדרו. ארוחת הערב כאן נראית כמו ארוחה בארץ- עוף ואורז ואני ממציא במקום מנה חדשה, מרק פירורים (כוס וחצי של פירורי לחם כתוספת למרק יוצרת דייסה מזינה וטעימה מאוד).
את הבוקר הבא מתחילים מוקדם בכדי להגיע לראות הזריחה של היום האחרון של העולם מתחתית האף האינדיאני. עשיתי את זה כבר שבוע שעבר אבל אחרי שאתה מטייל עם חברה כמה ימים זה יותר כיף.
הגענו לסן פדרו וישבנו לאכול ולשתות כמעט עד כניסת שבת, נהנים מהזמן האחרון זה בחברת זה לפני שכל החבורה מתפזרת.

בסעודת שבת בבית חב"ד שוב שמח מאוד ואנחנו צוחקים על כך שסוף העולם דילג עלינו כשלפתע נופל החשמל בכל הכפרים בסביבה משאיר אותנו בחושך לתהות האם זה אכן נכון....

 מתכון- פירה פלנטיין.
פלנטיין הוא פרי מהמשפחה של הבננה. הוא דומה בצורה אך לא מתוק והרבה יותר גדול. המקומיים משתמשים בו הרבה, בעיקר בטיגון או טחינה לקמח וכן שימוש בעלים לאפיה ושימור.
3 פלנטיין מקולפות וחתוכות לקוביות
כף שמן, מלח פלפל קינמון
פשוט לבשל לערבב ולמעוך

אז מה למדנו היום- אם זה סירה או אוטובוס, א"פ לא לשבת בספסלים הראשונים בתחבורה הציבורית המקומית.

(דון דיאגו, 55Q לאדם בחדר זוגי 45Q לדורמס. יש מטבח מרכזי, WIFI אבל שימוש במחשב עולה כסף).
(פונטס חורחינס 50Q כניסה, תשלום לשומר בשער החיצוני).