פרק ארבעה עשרה- שביל חוצה דומיניקה. או: אי המטמון.

ובו מה שכנע אותי לצאת לעוד טרק אחד אחרון.

החוויות מטרינידד השפיעו עלי. עם כל ההנאה שיש בטיול, העלות הגדולה של החיים בקאריביים, הבדידות והחזרה לתנאי קיום בסיסיים גורמים לי לחשוב יותר ויותר על חזרה הביתה.
גם שבוע הפורים בקהילה היהודית המקסימה של מרטיניק וסיור רום מהנה לא עוזרים להפיג את ההרגשות.
החלטתי, אני יעביר עוד שבועיים נהדרים באי דומיניקה ואחזור הביתה.
דומיניקה היא אי שודדי הים הקריבי הטיפוסי. יש כאן הכל- חופים חוליים עטורי עצי קוקוס, נחלים, מפלים, שוניות אלמוגים, מעינות גופריתיים חמים וכמובן המון ג'ונגל (אני חושב שזו המילה שחזרה הכי הרבה בבלוג הזה), לא פלא שזה המקום שנבחר לצילומי רוב סדרת שודדי הקאריביים, דבר שהמקומיים מאוד גאים בו וטורחים להזכיר זאת לכל תייר.
עם זאת בגלל העלות הגבוהה של הנסיעה לכאן מרבית התיירים שפוקדים את האי הם נופשים זקנים מספינות קרוז או אזרחים צרפתיים מאחד האיים השכנים. מעניין אם גם תרמילאי כמוני ימצא מה לעשות כאן.

המעבורת עוגנת בשעות הערב בעיר הבירה רוסו ואני מחליט להתחיל את הטיול דווקא בצפון האי ותופס אוטובוס (שוב המוניות עשר הצפופות האלה) לעיר השנייה בגודלה פורסטמות'. אני עוד אמצא זמן לרוסו בסוף הטיול.
המלונות ודירות הנופש המהודרות בדומיניקה מתאימות כאמור לתיירים העשירים ואני מחליט לנטות את האוהל שלי בחוף דאגלאס.
במהלך השנים הראשונות לכיבושו עבר האי בין כמעט כל האימפריות האירופאיות עד שלבסוף לאחר מלחמת שבע השנים בין בריטניה לספרד האי עבר לידיים אנגליות, הדבר ניכר בשמות הערים והמחוזות וכמובן בעובדה שהאנגלית היא השפה הרישמית.
אני כבר ממש נהיה מקצועי בבחירת הקרקע המתאימה ובהקמת האוהל. והחוויה של שינת שטח במקום כזה היא אדירה. גם בהקמת מדורות אני מקבל קצת ניסיון וארוחת הערב הראשונה שלי על האי כוללת פרי ענק בשם 'פרי הלחם' שבעצת המקומיים אני פשוט צולה אותו על אש גלויה. המרקם והריח כשל בצק אך מדובר בפרי מתוק וטעים. קצת כמו מרשמלו ענק. גשם מטפטף הלילה והאוהל ואני עוברים את טבילת האש (או שמא המים) הראשונה. גם במשך היום מעונן ולמרות שאני מנסה לשנרקל המזג אויר קצת הורס את האווירה.
יום שישי מגיע ואתו שלב ההכנות לשבת. אני קורא על שביל חוצה דומיניקה ומחליט לברר עליו קצת פרטים בלשכת התיירות בעיירה קליבישי. בדרך אני עוד מספיק לעצור בחוף בטי-בו, אחד החופים היחידים עם חול לבן שיש בדומיניקה (רוב החופים מכוסים חול שחור) וצולל בשונית אלמוגים מלאה דגים כחולים זוהרים.

קליבישי היא עיירה קטנה בצפון האי ואני לא כל-כך מבין למה בחרו להקים את הסניף דווקא כאן, חוץ ממכולת קטנה ופאב אין כאן כלום (למעשה יש כאן כמה חופים יפים והמקום מאוד פופלארי אצל אזרחים זרים שמחפשים לקנות וילה עם נוף לים).
צהריים מתקרב ואתם השבת. עדיין אין לי איפה לישון, לא התחלתי לחפש מצרכים לארוחות שבת ובטח שלא התחלתי לבשל. אני לא מתכוון לשון בשטח גם בשבת ולכן אני מתחיל לשאול עוברים ושבים האם הם יודעים על חדר זול להשכרה. כך אני מסתובב עד שבארבע אחר הצהריים בחור מקומי בשם ג'ורג' (The Artist) מפנה אותי לשכן שלו, זקן בודד שמוכן להשכיר את הקומה העליונה של הבית שלו ולבשל במטבח שלו (במחיר מופקע לחדרים שלא ראו מטאטא כבר שנים, אבל עוד מעט שבת אז אני מתפשר). כעת אחרי שבעיית הלינה נפתרה נשאר לי לפתור את בעיית המזון. אני פוגש את ג'ורג' יושב בחוסר מעש על גדר האבן הנמוכה שמחוץ לבית ואוכל מרק דגים מקערת עץ. ג'ורג' מבין את הבעיה שלי. להפתעתי הוא מספר לי על קבוצה גדולה של ראסטות (חברי דת הראסטפארי) שלא מבשלות בשבת ומסביר לי שבאזור הזה, הרחוק כ"כ מהעיר הגדולה, אין שוק או חנויות ירקות ואנשים מוכרים אחד לשני מגידולי הגינות הפרטיות שלהם.
ג'ורג' מלווה אותי לכמה שכנים טובים, אחד מגדל גזר אחד מגדל דלעת אבל לרוב השכנים אין ירקות בשלים כרגע אך ג'ורג' מרגיע אותי, "אני מכיר משהו מלמטה בכפר שיגיע למכור סחורה עם המשאית שלו עוד שעה".
ואכן אחרי שעה אני מתחיל בבישול מהיר של פיתות, אורז עם ירקות לארוחת ערב וכמה ירקות שורש לבוקר.
את הזקן אני לא פוגש, הוא עסוק במשחק דומינו מחוץ לבית עם אחד החברים שלו ואני מכניס שבת בשקט, צופה מהמרפסת על השקיעה על רקע יער הגשם הפרוש מולי. כשאני נכנס לחדר אני מגלה שכולו מלא בציפורים שחורות קטנות ואני רץ לזקן עצבני. "לא מספיק שאתה לוקח מלא כסף על חורבה מלוכלכת, המים החמים לא עובדים והמקרר מקולקל מסתבר גם שהסלון מלא ציפורים...".
הזקן קם מחויך מהכורסא לאיטו- "אל תדאג, זה לא ציפורים, זה עטלפים...". הוא נותן לי ספריי ג'וקים גדול ואני חוזר לסעודת השבת שלי חסר דאגות, מסתגל לדיירים המקומיים.

ביום ראשון אני מגלה להפתעתי שהתחבורה הציבורית לא פעילה- שבתון, ואני יושב לדבר עם הזקן מקווה שאצליח להסביר לו על חוסר שביעות הרצון שלי. כשהוא לא עסוק במשחקי דומינו, טוני מתגלה כאיש שיחה נעים. הוא מספר לי את כל סיפור חייו, על המסעות שלו בעולם, על הנשים שלו, על הניסים שלו, הילדים ועל ההיסטוריה של דומיניקה. אנחנו מעבירים את שעות הבוקר המאוחרות בטיול בגן שלו, קוטפים פירות וירקות ונהנים מקוקוסים טריים. הוא, בודד, בודד מאוד ולראשונה בחייו הוא מרגיש זקן. "אני כבר בן שמונים, אחרי שלוש נשים. אני כבר לא אקח אישה נוספת בגילי וכל מה שנשאר לי לחברה זה ידיד שבא לשחק דומינו וגברת שבאה לבשל ולנקות בשבילי בתקווה לרשת אותי בסופו של יום (אני לא טיפש, אני יודע למה בחורה נאה בת ארבעים באה לבקר אותי כל יום....)". לפני פרידה אנחנו יושבים בבאר שבביתו על ג'ין וטוניק ( מה שגורר את התגובה המקסימה- "פעם זה היה מקור הכנסה יפה. אבל הצעירים של היום כבר לא שותים כמו פעם, רק סמים כל היום...") ואח"כ אני הולך לתחנת האוטובוס בתקווה להצליח להגיע לקראת הערב לתחילת המסלול של מחר.

שביל חוצה דומיניקה. לזה אני קורא שביל מסומן היטב

את יום שני אני מתחיל בבריכת ברקת (Emerald pool)- בריכה קטנה צלולה יפיפייה בלב היער. המקום הוא אחד משיאי התיירות של דומיניקה ועשרות מוניות מרוסו לוקחות את תיירי הקרוזים לבקר במקום. הבריכה נמצאת באמצע שביל חוצה דומיניקה, שביל מסומן שדומה בהגדרה לשביל ישראל ועובר במרבית האתרים היפים שיש לדומיניקה להציע.
הסימון בשביל מצויין ואחרי הטרק הקשה בטרינידד אני מלא הערכה לדבר. השביל עובר בגשרי עץ מעל ערוצים יבשים, חבלים מתוחים במקומות הקשים לטיפוס וכל כמה קילומטרים מחכה סככת עץ ושולחן קק"ל (מעניין איך קוראים לזה בדומיניקה) לרווחת המטיילים. עם כל הכבוד שיש לי לשביל ישראל, יש עוד לאן לשאוף. אבל החלק הכי טוב בסימון הוא עמודי עץ קטנים עליהם מצוינים כמה אחוזים ממקטע השביל עברת עד כה והשילוט שמספק מידע על המקום בו הולכים.
לקראת הערב אני מגיע למפל מידלהם שמתנשא לגובה של תשעים מטר ושם אני עושה את הלילה.
למחרת בבוקר אני ממשיך עם השביל לכיוון נקיק טיטו (Titou gorge). זהו עוד אחד מיעדי הטיול הפופולריים של דומיניקה ואני מחכה לקבוצה גדולה של תיירים אירופאים מבוגרים שצפים להם בהנאה על מצופים זוהרים ביציאה מהנקיק. הנקיק צר ובסופו מפל אליו שוחים כרבע שעה בין קירות סלע שחורים כשמעליך חופת עצים. חבל שאין לי מצלמה עמידה למים.

אנשים עם מצלמה עמידה למים שוחים בנקיק טיטו.

מנקיק טיטו אני מתחיל בצעידה לעבר אחד המסלולים המאתגרים של דומיניקה- צליחת עמק השממה ( Valley Of Desolation) לעבר האגם הרותח. רק מהשמות של המקומות אני מרגיש כאילו אני הולך בסרט.
ההליכה לכיוון עמק השממה עולה ויורדת במדרגות עץ נוחות לכמה ערוצים קטנים ואני לא מבין למה דורשים מכולם לקחת מדריך מקומי (טוב, אני כן מבין, אנשים צריכים להתפרנס איכשהו והשמות של המקומות בהחלט משכנעות את התיירים להישמע להוראה). לאחר שעתיים וחצי של הליכה אני רואה את העמק פרוס מתחתי. כתם חום שחור מעלה עשן במרכז היער. מכיוון שהשביל שלי מדלג על האגם הרותח אני משאיר את התיק הגדול מוסתר מאחורי כמה שיחים וממשיך בקלילות יתרה בירידה אל העמק. בתוך העמק שוב מקבל הרגשה של הליכה בסרט. שמש אחר הצהריים המסתתרת מאחורי אחד ההרים, ריח הגופרית העז, ענני האדים והמים שמבעבעים בין הסלעים לאורך השביל יוצרים תפאורה מושלמת. בסופו של השביל מגיעים למרפסת אבן ומתחתיה משתרע האגם הרותח- בריכת מים לבנים שמבעבעים בשצף ומעלים אדים. מחזה מיוחד שקשה להעביר בצילום.

"אתה קולט סם, יש אנשים שאשכרה בוחרים לעשות את המסלול הזה..."

אני חוזר לקחת את התרמיל הגדול וממשיך בשביל. מהר מאוד אני מבין שהדרך הזו לא כ"כ פופולרית. הצמחיה גבוהה ולא מסודרת, שלוליות בוץ מעטרות את השביל פה ושם ואין זכר למדרגות העץ הנוחות של השביל בהלוך. אני מקבל הבזק לעבר (באמת האקדמיה, זה החלופה הכי טובה שמצאתם לפלאשבק?) מהטיול בטרינידד. ובלילה, כשאני מוקף באלפי גחליליות עולה בי לרגע המחשבה למה השתכנעתי לעשות שוב טרק? רק שכאן כמובן המסלול עדיין מסומן היטב ולמרות העייפות המצטברת (אני כנראה מתחיל להיות זקן מדי לטיול עם 25 קילו על הגב וארוחות של קופסת טונה ופרי ליום) אני נשאר רגוע.

היום האחרון לטיול עובר בנעימים. תוך שעתיים הליכה אני עוזב את היער ומגיע לכפר טפלגר. אני יושב במכולת קצת תשוש, ומנהל שיחה עם גברת נחמדה שמכבדת אותי באשכוליות ולא מאמינה שאני מישראל ("אחרי כ"כ הרבה שנים של קריאה על ישראל (מהתנ"ך. מדובר באנשים דתיים מאוד. ש.ע). זה כאילו יום אחד תגיע שלגיה ותשב לי בחנות..."). הפליאה שלה גדלה שהיא שומעת שאני אחרי שלושה ימים של הליכה עם התיק הזה.
את שאר היום אני מעביר במפלי טפלגר המפורסמים, מצויד בפירות ובירה קרה. סיום מושלם לטרק נהדר.

אז מה למדנו היום- רוב האנשים רק שותים את המיץ מקוקוס טרי אך בטיול עם טוני בגן הוא למדתי שכאשר פותחים את הקליפה מסתתר בפנים ג'לי קוקוס ממש טעים.

פרק שלושה עשרה- צפון טרינידד. או: השביל הנעלם.

ובו חווית הישרדות בג'ונגל הטרינידדי.

הקרנבל מאחרי. העיר פורט אוף ספיין חזרה לשגרה אך המוני התיירים שבאו לקרנבל ממשיכים למלא את בתי המלון וההוסטלים ואני מחליט לנסוע לראות קצת טבע, רחוק מהמולת העיר והמחירים הגבוהים שבה.

האוטובוס לכיוון העיירה הצפונית המבודדת בלנששייס חולף על פני חופים לבנים עתירים בעצי קוקוס והמקום נראה כלקוח מתוך גלויה. בלנששייס (Blanchisseuse- שאריות מאחד הכיבושים הצרפתים של האי. הפירוש מצרפתית הוא כובסת או משהו בסגנון  עצמה היא בסה"כ קבוצת בתים לאורך החוף שמשמשים כעיירת נופש למקומיים שרוצים לנפוש. למזלי רוב המקומיים שברחו לפה בזמן הקרנבל כבר עזבו ואני מוצא חדר גדול בקרבת החוף להעביר בו את שבת 1.

חוף טיפוסי בצפון טרינידד

במהלך השבת קראתי על מסלול שמחבר בין בלאנששייס לעיירה אחרת על החוף. שלושה ימים של הליכה קלה לאורך החוף היפיפה וביקור במפלים לאורך הדרך נשמע כמו ניצול טוב של הזמן ומהתייעצות עם מקומיים אני מבין שהמים בדרך טובים לשתיה ושכל מה שצריך זה להישאר צמוד לים. "אי אפשר ללכת לאיבוד" אומר לי סטיב וביום ראשון בבוקר אני יוצא לדרך. חלק גדול מהציוד שלי השארתי בשדה"ת ועדיין, סחיבה של התיק על הגב שלושה ימים הולך להיות החלק הקשה של הטיול הזה.

 הדרך מתחילה במקום בו הכביש של בלאנששייר נהיית שביל עפר צר. השביל עולה ומתפתל בין העצים במקביל לחוף ומשמאלי אני יכול לשמוע את הגלים מתנפצים על הסלעים אי שם למטה.

לאחר שעה הליכה אני מגיע לחוף יפה. חול לבן, דקלים ולשונות סלע גדולים שמבצבצים מתוך המים ושוברים את הגלים כך שמתקבל איזור נוח לרחצה. אני נח מעט וממשיך למה שאמור להיות השיא של היום- חוף פאריה.

ווהוו חוף פאריה

על מסלול כזה חלמתי כל הטיול. הליכה ביער על שביל עפר צר שמצד אחד צוקים ומהצד השני הים. מסביבי מפרפרים פרפרים ענקיים צבעוניים- כחולים ואדומים זרחניים ואני מנסה לצלם אותם ללא הצלחה.

היום ממשיך בהליכה בשביל שעולה ויורד כל פעם שצריך לחצות ערוץ נחל. מעייף אבל היופי שווה את זה ולאחר ארבע שעות אני מגיע לחוף פאריה- רצועת חוף ארוכה ויפה. המים סוערים וכל מה שנשאר לעשות זה לשבת ולהתפעם מהנוף. מהחוף אני ממשיך לעבר מפל פאריה שנמצא חצי שעה הליכה לתוך הג'ונגל בניצב לחוף. השעה מתחילה להיות מאוחר ורוב המטיילים מתחילים לחזור חזרה לכיוון בלאנששיס. אני מתכנן לישון באמצע המסלול ולכן יש לי עוד קצת זמן לבלות כאן אך גם אני רוצה למצא מקום ראוי לשינה כעוד יש אור יום ומכיון שעכשיו אני אמור להתחיל את החלק הפחות מתוייר של המסלול והדרך ודאי תהיה פחות טובה אני מחליט לבלות במפל רק זמן קצר.

על חוף פאריה אני פוגש זקן רזה מוזר עם ראסטות שקשורות בצידי הראש כך שהן מעניקות לו מראה של שד מקורנן. הזקן מספר לי איך הוא עזב את הציביליזציה ברגע שטרינידד החלה להיות מודרנית. הוא עוד זוכר את הימים הפשוטים בהם אנשים סחרו אחד עם השני בחליפין. "היום הכסף שולט" הוא טוען, "ובעולם כזה אני לא רוצה לחיות". כאן על החוף הוא חי בבקתה קטנה לידה הוא מגדל מעט ירקות ואת היום הוא מעביר בניסיון לדוג דגים מסירת העץ הרעועה שלו. הוא מכוון אותי לעבר המשך השביל אך מזהיר אותי שהשביל מכאן עד הכפר מטלות לא כל כך בשימוש.

אני רואה. לעומת השביל לחוף פראיה כאן יש מקומות בהם הג'ונגל החזיר לעצמו את השליטה. עשבים גבוהים מכסים את הנתיב וענפים שנפלו עם הזמן לא סוקלו. התיק הגבוה גם הוא מקשה על ההליכה אך אני לא דואג, כמו שסטיב אמר לי, כל עוד אני שומע את הים משמאלי אני לא יכול ללכת לאיבוד.
אחרי שעה הליכה בשביל לא שביל, אני מתחיל לחשוב שאולי אני מדמיין את המסלול למשך כל הזמן הזה. השעה מתחילה להיות מאוחרת ואני כבר צריך לחפש מקום ראוי לשינה לפני שיחשיך, אני רק רוצה לדעת שאני בכיוון הנכון לפני העצירה. המצפן מראה לי שאני הולך דרומה- הכיוון ההפוך מהחוף. לעזאזל, זה לא טוב.

ככה נראה שביל. אם לא אתה באיבוד.

הג'ונגל סוגר עלי, מכל עבר שרכים תופסים אותי ברגלים ובתיק והעייפות והלחץ שמא הלכתי לאיבוד מתחיל להשפיע.
כל צעד קשה ממשנהו והנשימה נהיית כבידה. עצים עליהם אני נשען בניסיון לקבל קצת תמיכה מתפוררים לי בידיים והנעלים שוקעות בערימות עלים רקובים. הכל מסביבי לח ורקוב. במהלך המלחמה ביער אני מחליק ומתדרדר לאפיק של נחל. למזלי המדרון לא תלול והעלים מרככים את ההחלקה אך כעת בנוסף מלחמה בעצים אני מבוסס במים עומדים מצחינים בגובה הברכיים. אני מותש ואין כמעט סיכוי לשחזר את המסלול בו הלכתי אך אם אלך לאורך האפיק אולי אוכל למצא חזרה את הים וכך מחר אמשיך ללכת לאורך החוף.
מעודד במקצת מהתקווה החדשה שנפתחה בפני למצא את השביל אני מקבל כוחות חדשים ומצליח להגיע לחוף לפני השקיעה ובונה את המחנה שלי בקרחת יער קטנה כמה דקות מהחוף.

בבוקר, אחרי שינה וארוחה טובה אני שם לב שבקרחת היער בה ישנתי ישנם בקבוקי פלסטיק ישנים ושקיות מזון דהויות- סימנים לכך שעברו פה אנשים, אך לצערי את השביל אני עדיין לא מוצא. הטיול ביום השני מתחיל במקום בו הוא נגמר אתמול- מלחמה בעצים ובשרכים ולאחר כמה שעות של פילוס דרך במטעי בננה צפופים אני מוצא את עצמי על שפת הים.
אתמול, חלק גדול מהשביל חצה חופים ואני ממשיך את הטיול על החוף בתקווה למצא פתח בין הצמחיה, שאולי יסמן מקום בו השביל נשפך לים אך ללא הצלחה. המקום היחיד בו אני מזהה צמחיה נמוכה ופחות צפופה הוא בראשי הצוקים שבהמשך החוף ומכיוון שהטיפוס על הצוק נח (מן מדרגות סלע שכאלה) אני מחליט לנסות את מזלי משם (אל תנסו את זה בבית חברים) ובאמת בקצה הצוק אני מוצא בקתת עץ קטנה ומאחוריה את השביל המיוחל. מותש מהמאמץ של הטיפוס והמתח אני עוצר למנוחה. מזמן לא שמחתי כל כך.

בתים של מתבודדים באמצע הג'ונגל

שאר הטיול עבר ללא חדשות מיוחדות. השביל היה נח ולמרות שהנוף נשאר מדהים, כבר לא עניינו אותי המשקל של התיק , זמן ההליכה או המרחק שנשאר. פשוט שמחתי שיש שביל אמיתי שאפשר לראות ולא רק לדמיין.
לקח לי עוד יום של הליכה מאומצת שבו בכל צעד ומאחורי כל גבעה דמיינתי את הבתים של הכפר מתלות (כל האנשים שפגשתי בדרך, מטיילים או מתבודדים מוזרים כאחד נתנו לי הערכות זמנים שגויות דבר שרק מתח יותר את עצבים שלי).
בסוף היום השלישי הגעתי למתלות בדיוק באותו זמן בו הגיעה גם ערימת ענני גשם מצפון. רטוב, עייף ורצוץ הסתובבתי בכפר הדייגים הקטן בניסיון למצא מקום בו אוכל להעביר את הלילה על מיטה טובה ואולי גם מקלחת, ולהצטייד במעט אוכל כשלפתע עצר לידי טנדר. יש אנשים טובים בסוף הדרך. אלווין- בעל הטנדר, שמח לראות תיירים מגיעים לכפר שלו. זה לא דבר שקורה הרבה. לאחר שישבנו בביתו על אבטיח וסיפרתי לו חוויות מהטיול הוא הציע לי להתאכסן בבית ריק שיש לו על שפת הים לכמה זמן שארצה ואף סידר לי טרמפ חזרה לעיר (למצא מוניות חזרה לשדה"ת מהעירות הקטנות זה פרוייקט מסובך כמעט כמו טיול ביער) וכך קרה שאת היום האחרון בטרינידד עשיתי בדירה ריקה על שפת הים, צופה בסערה ושמח על קורת הגג מעל ראשי.   

ים ים

אז מה למדנו היום- לעתים עצות ממקומיים לא מעודכנות ותואמות למציאות. כדאי לקחת אותן בעירבון מוגבל.

----
1. סטיב, בית כחול בסוף העיירה. הוא משכיר יחידת דיור של שני חדרים, סלון ומטבחון (כ-5 מיטות) 100TT ללילה. ניתן להזמין אצלו סיור קייאקים שהוא מוביל.

פרק שביעי חלק ב'- פלורס, טיקל ואל מירדור. או: ערי הזהב הנסתרות.

ובו כל האמת מאחורי צמד המילים 'העיר האבודה'.

הנסיעה לכרמליטה ארוכה משחשבנו (3.5 שעות). הנוף הנשקף מהחלון המשתנה לאטו ממישור מכוסה צמחיה נמוכה לביצות עטויות ג'ונגל צפוף כשמדי פעם חולפים על פני בקתות עץ מסכנות למראה וגינות קטנות בהן רועים תרנגולים וחזירונים. בזמן הזה התחלנו להכיר את שאר חברי הקבוצה. אני ישבתי בין שני אסייתים: פרד, בחור שקט וצנום מהונקונג שלא דיבר כל הטיול וסטוש יפני שהגיע לגוואטמלה כחלק מטיול ארוך בעולם בו הוא הוא לומד ומתרגל תורות ורפואות שונות. מרי, אמריקאית צעירה שלקחה כמה ימי חופש מעבודתה כאחות בבי"ח בשמורה אינדיאנית בניו מקסיקו. פלוריאן, בוגר תואר שני במדעי הסביבה, שאוהב לדבר ובעיקר לספר על ההתנדבויות הרבות בחוות חקלאיות ברחבי העולם שעשה כחלק מהסטז' ועל איך הוא מקווה לבקר בכל מדינה בעולם. ת'ור אל הרעם הנורדי שבא בדמות מהנדס מכרות אמיד שהחליט לאחר פגשת עסקים במקסיקו לעבור בגוואטמלה בדרכו חזרה לנורווגיה ומאיה, גרמניה מבוגרת מבולבלת שאיבדה את המזוודות והדרכון איפשהו במהלך הטיול וכעת החליטה לנצל את הזמן עד להנפקת דרכון חדש בטיול במקום בהוסטל (היא שכחה מזה כמה שעות אחרי שהתחלנו ללכת ולא הבינה מה היא עושה באמצע הג'ונגל). את שאר חברי הקבוצה כבר הכרנו ביום שישי.

אל-מירדור- ככה זה היה אמור להראות

לאחר ארוחת בוקר זריזה בכרמליטה כולם מעמיסים את הציוד על חמורים (חוץ ממני ואמיתי כולם הלכו עם בקבוק ליטר אחד לכל היום. לי זה נראה לא אחראי לצאת לאמצע הג'ונגל בלי ציוד הישרדות בסיסי או לפחות כובע אש ומשהו נגד גשם) ואנחנו מתחילים בהליכה מהירה. תוך כמה דקות הליכה הג'ונגל סוגר עלינו מכל כיוון.
תוואי הקרקע השטוח קל מאוד להליכה ואנחנו מגיעים למחנה באל-טינטל בו נשהה בלילה הראשון מוקדם מהצפוי.
צ'ינו המדריך מסביר לנו שאל-מירדור- עיר המאיה האבודה- הייתה מרכז מוניציפלי, כלומר לא עיר מגורים אלא מקום בו היו המקדשים הארמון ומבני ציבור נוספים והתושבים התגוררו בערי לווין מרחק קצר ממנה. אל-טינטל הייתה עיר לווין שכזו.
במחנה חיכו לנו ארוחת ערב ואוהלים בנויים שבתוכם הציוד האישי ולנו נותר להעביר את הלילה בשיחות היכרות ומשחקים (לתושבי מרכז אירופה יש גרסה מעוותת ומוצלחת למשחק הרוצח שכוללת אנשי זאב ומכשפה).
היום השני לטיול עבר על הדרך העתיקה המקורית שחיברה בין אל-טינטל לאל-מירדור. רובה כוסתה עם השנים באדמה ושורשים עבים אך עדיין ניתן לראות פה ושם שרידים של שלושת שכבות אבן הגיר שמהן נסללה ושופצה הדרך. לאורך הדרך אנו גם רואים מן מערות קטנות ובהן מן דרגשים צרים והמדריך מסביר שאלו בתי העשירים שנבנו בצמוד לדרך. את בתי העניים לא ניתן לראות שכן הם נבנו מעצים ולא נשאר מהם זכר. צ'ינו המדריך מתגלה כבחור פטפטן וכמי שבילה את שלושת השנים האחרונות בעבודה בארה"ב הוא מלהג באנגלית וספרדית במקביל. ביחד עם המדריך המקומי מכרמליטה הם עוצרים אותנו במהלך היום כדי להראות דברים מיוחדים. פעם אחת עץ שכאשר חותכים לו את השורש אפשר למלא מספר כוסות מים מהנוזלים הניגרים ממנו ופעם אחרת קבוצה של חרקים מוצצי דם שמסתתרים מתחת עלי צמח מסוים. הם נותנים לנו לטעום מפרי של עץ המסטיק, עץ שבגללו חברות הממתקים הגדולות השמידו ג'ונגלים רבים עד שמדינות אמריקה הלטינית החליטו להכריז עליהם כשמורות טבע. הפרי עצמו דומה קצת ללימון פרסי מיובש- קטן בעל קליפה חומה שעירה כשל קיווי אך כתום ומתוק מאוד מבפנים. אנחנו מעבירים כמה דקות באיסוף הפרי עד שקבוצת קופי עכביש מתעצבנת עלינו ומתחילה לצרוח ולזרוק דברים מהעצים הסמוכים. לקראת אחר הצהריים, כשהתחלנו להתקרב לאל-מירדור נחשפו בפנינו מבין העצים מספר מקדשי אבן גיר גדולים. זה מרגיש כמו פרק מערי הזהב הנסתרות רק שכאן הפירמידות מצופות חזזיות וירוקת ולא בזהב.

"אלו מקדשים קטנים שאנשי המאיה בנו על הדרך. עוד מעט נעלה על המקדש הגבוה ביותר שהתגלה ומשם נראה את השקיעה" מבטיח צ'ינו. כעבור חצי שעה אנחנו מגיעים להר תלול מכוסה בעצים ובמאמץ רב עולים לפסגה. בפסגה מתקבל ההרגשה כאילו אתה עומד על אי קטן מוקף באוקיינוס ירוק של עצים. מחזה מרהיב ושקיעה נהדרת אבל איפה לעזאזל הפירמידה?.
-" אתה צריך להבין" צ'ינו מנסה להסביר-" הטיול הוא לעיר האבודה אל-מירדור וכשמה כן היא. העיר עדיין לא נחפרה וכולה מכוסה ג'ונגלים. אנחנו נמצאים כרגע בפטן. זהו חבל ארץ שטוח ומלא ביצות. כל ההרים שאתה רואה סביבך הם בעצם פירמידות ומקדשים מכוסים בעצים". המום ומעט מאוכזב מהגילוי אנחנו ממשיכים למחנה. המחנה דומה לזה בו העברנו את הלילה אתמול אך כאן מסביבנו יש כמה בקתות עץ גדולות שמשמשות את הארכאולוגים בבואם למסעות חפירה לחודשיים בשנה- כלומר כשיש כסף. אבל העבודה עוד רבה ואין שום סיכוי שיצליחו לחשוף ולשחזר את כל המבנים כמו שעושים כבר משנות השבעים בטיקל. מה שכן- זהו עוד אחד מערי המאיה שלא נחשפו ואחת הגדולות שבהם. כאן יש עדיין סיכוי למצא את קבר השליט ובתוכו אוצר אבוד....

סטוש מדגמן את היוקטה שלו

בערב כולם חוגגים את תחילת השנה האזרחית. אמנם אסור להביא לשמורה אלכוהול אבל המלווים המקומיים מנסים לדפוק את הראש על משקה מקומי שמפיקים בכפר מאננס. תכלס מדובר בחומץ, לא אלכוהולי אבל בהחלט הייתי יכול להשתמש בזה בבישול. למקומיים זה חזק מספיק והם נופלים אחד אחרי השני ופורשים לשינה.
את היום הבא אנחנו מקדישים למנוחה ולסיור קצר בין הפירמידות המכוסות.
אל-מירדור היא לא רק העיר הגדולה ביותר של המאיה, היא גם אחת הערים העתיקות. האימפריה שסביבה נוסדה כ-600 שנה לפני הספירה והגיעה אל שיא האכלוס בין השנים 300 שנה לפני הספירה ל-100 לספירה. בעיר ישנם עשרות מבנים בהם כמה מקדשים ופירמידות ענקיות שהמפורסם שבהם הוא מקדש לה-דנטה שנחשב לאחד מהמבנים העתיקים הגדולים בעולם. העיר ננטשה באזור שנות 150 לספירה מסיבה לא ידועה וע"פ ממצאים ארכאולוגים נושבה מחדש באזור 700 לספירה ע"י אימפריית הנחש רק בשביל להיכבש ולהינטש שוב- והפעם לתמיד- 200 שנה מאוחר יותר ע"י אימפריית הנץ שהגיע ממקסיקו (הדבר הונצח בלוח אבן שנמצא במקום).


בבוקר יום רביעי אנחנו מתעוררים לקולות שאגה אימתניים. כל הג'ונגל מסביבנו רועד. "אלו לא ג'אגוארים זה קופי שאגה (Howler Monkeys) וזה אומר שהולכת להיות סערה היום" אומר המדריך המקומי.
ואכן לאחר כמה שעות הליכה מתחיל לרדת גשם. כך יצא לנו לחוות גם גשם טרופי בג'ונגל. מגניב. שאר הטיול עבר ללא אירועים מיוחדים ובחמישי כשחזרנו להוסטל ישבנו כל החבורה לכמה בירות פרידה (ולערב ארוך של משחקי שתייה...).

ההר שם באופק- זה פירמידה.

ביום ראשון נסעתי לטיקל לראות סוף סוף עיר מאיה אמתית1. מאותו יום בג'ונגל הגשם לא הפסיק וגם היום עדיין מעונן.
הכביש לטיקל הוא אולי הכביש הטוב ביותר בגואטמלה ולא במקרה. משנות השבעים האתר הוא מוקד התיירות מספר אחד של גואטמלה והוא מושך תיירים מכל העולם. אני מצטרף לסיור מודרך, בטח נלמד כך כמה דברים חדשים.
המבנים הראשונים שנבנו בטיקל מתוארכים ל-400 שנה לפני הספירה ועד 400 שנה לספירה היא הייתה המרכז הכלכלי הפוליטי והצבאי החזק באזור והיא קיימה קשרי מסחר לאורך כל מרכז אמריקה. בשלב מסוים ב-400 שנה לספירה היא נכבשה. כמה מהמבנים נהרסו ועל כמה מהם נמצאו שכבות חדשות של בניה בסגנון שמתאים לערים שנחשפו במקסיקו. העיר המשיכה להיות עיר חזקה באזור עד שבאזור שנת 1000 לספירה היא ננטשה בפתאומיות. המדריך משלים לנו את ההיסטוריה במספר תיאוריות משלו- המבנים כאן בטיקל כמו גם בפירמידות של מצרים לא בנויים מאבנים חצובות אלא מלבנים שהוכנו מגיבול של גיר ועשבים. בכדי ליצור את הלבנים צריך אש. עד היום משתמשים בכפרים בגואטמלה בשיטות דומות ולכן אפשר לחשב שבכדי ליצור 1 טון לבנים נדרש 10 טון עץ בעירה. בנית עיר גדולה שכזו דרשה בירוא של חלקים ענקיים של היער והדבר גרם לשינוי אקלים. בפטן אין מי תהום והם נסמכים על מי גשמים בלבד. כאשר הפסיקו הגשמים הערים נזנחו ובני המאיה התפזרו בכל אמריקה ונהיו לבסיס של הציביליזציות המקומיות החדשות- האינקה, האצטקים, האינדיאני וכו'


אנחנו עולים לפירמידה המרכזית של טיקל ולצערי הכל מעונן. ביום יפה אמורים לראות מכאן את כל האתר. המדריך מסביר לנו שבכלל מדובר במקדש ושההבדל הוא שבפירמידה אין חדרים והיא שימשה כבמה לנאומים או לתצפיות על כוכבים בעוד שבמקדש היו חדרים והיא הרבה פעמים שימשה לטקסים דתיים וכמקום קבורה למנהיגים.

המדריך מוצלח. הוא בונה את הסיור כך שכל מבנה אליו אנחנו מגיעים יותר מרשים מהקודם. אנחנו מסיימים את הסיור בפלאזה המרכזית של טיקל. הרחבה מוקפת מבנים ששוחזרו כמעט במלואם, בהם גם שתי הפירמידות הגדולות שטיקל מפורסמת בהם. המדריך מסביר לנו שהרחבה שימשה גם כמגרש למשחק הכדור המפורסם של המאיה, מן סוג של כדורסל קדום. כמו אל-מירדור גם טיקל שימשה כמרכז לטקסים ולניהול האימפריה. אחד הטקסים המרכזיים היה המשפט. ע"פ כתובות שנמצאו במקום ופוענחו ע"י ארכאולוגיים, כאשר משהו ביצע פשע או עבירה מסוימת ויצא חייב במשפט נתנה לו אפשרות להינצל מעונש מוות במשחק כדור (תאוריה נוספת גורסת שהקרבת קורבן עצמי לאלים הייתה מעלה גדולה והמנצחים זכו להקריב עצמם. דקויות, העיקר שהיה קורבן אדם). סמוך לבסיסי הפירמידה משני צידי המגרש היו אבנים בהם קבועות טבעות מתכת קטנות. ע"פ ציורי הקיר, בני המאיה שחקו בכדור אבן וחוקי המשחק היו לקלוע את הכדור תוך הקפצתו על החלקים העליונים של הגפיים- הזרוע או הירך, או המותניים. המדריך מפקפק בתאוריה הזו. "נראה לכם הגיוני להקפיץ כדור אבן מרחק כזה? אני אספר לכם מה דעתי. אבי עוד גדל בכפר, והוא סיפר לי איך הם הכינו כדורי משחק. בכל פעם שמשהו שחט תרנגול הודו בכפר הם לקחו את זפק התרנגול, ניפחו אותו ושמו בשמש ליבוש. כאשר הזפק התייבשה התקבל בלון קשיח. את הבלון הם ציפו בשרף עץ הגומי וכשהוא התייבש התקבל כדור גומי שיכול לקפוץ, ממש כמו כדורסל." האמת שזה אכן נשמע יותר משכנע והמדריך סיפר שהוא נסע להסביר את התאוריה שלו באוניברסיטאות בארה"ב.
הסיור מסתיים ואנחנו מסתובבים עצמאית לעוד כמה שעות (2.5 שעות סיור ועוד שעה\שעתיים מספיקות בהחלט).
בסופו של דבר לא מצאתי את ערי הזהב אבל חזרתי עם חוויות רבות. כעת אחרי ארבעה ימים של גשם הגיע זמן לקחת אוטובוס חזרה דרומה בתקווה למצא מקום עם מזג טוב יותר לבלות בו את השבוע האחרון בגואטמלה.





















מתכון-טורטיות
במהלך הטיול לאל-מירדור ביקשתי מאחת המבשלות שתראה לי איך להכין טורטיות כמו המקומיים והסתבר שזה דבר פשוט ביותר.
חומרים:
קמח תירס גרוס דק- כמו קמח חיטה
מים
מלח
שמים קמח בקערה ומוסיפים מים לאט (אין כמויות הכל לפי הרגשה) תוך כדי לישה עד לקבלת בצק אחיד, גמיש וקל לעיבוד. גוזרים עיגול ניילון בגודל מעט יותר גדול מגודל הטורטייה המבוקשת. יוצרים כדור בצק ומשטחים אותו על מרכז הניילון. כעת מרדדים את הבצק עם פרק כף היד ומסובבים את הניילון לסירוגין עד לקבלת משטח בצק דק בעובי אחיד. את הבצק זורקים על טבון\פלטת מתכת\מחבת או אפילו רשת מנגל, הופכים כאשר הבצק משחים ומורידים מהאש כאשר הוא מתחיל להתנפח.

אז מה למדנו היום- מתכון להכנת כדורסל ביתי. היש משהו מגניב מזה?!

1 (70Q לשאטל הלוך חזור- יותר זול מלהגיע עצמאית אך מוגבל בזמן, 150Q כניסה לאתר)

פרק חמישי-סן פדרו שלה וחזרה. או: עוף או דג.

ובו כמה מילים בשבח הארוחה החשובה ביום.

אחרי שבוע בסן פדרו הגיע הזמן להמשיך הלאה. כמו שכבר הזכרתי קודם, סן פדרו שוכנת על שפת אגם אטיטלן מה שנותן לנו שתי אפשרויות: הקולקטיבו- האוטובוס הציבורי שנקרא בשפת הרחוב גם צ'קן בס. נסיעה כזו פירושה איסוף בין כל הכפרים לאורך שפת האגם. והאפשרות השנייה, קיצור דרך בסירה לעיירה פנחצ'ל- שהיא העיירה הגדולה בסביבה- ומשם הדרך באוטובוס קצרה יותר.
כשאני אומר סירה צריך להסביר. מדובר בלא יותר ממלבן פיברגלס מחובר למנוע. כל סירה כזו מחכה על המזח כשמנהל המקום מכווין אותך על קורת עץ לסירה הבאה וכשהיא מתמלאת (משהו בין חמש דקות לחצי שעה, כ-20Q) יוצאים לדרך.

הנסיעה עצמה היא כ-40 דקות של קפיצות שגורמות לך להרגיש כמו אבן שנזרקה על מים, כשבסירות המפנקות הנוסעים הראשונים מקבלים חתיכת ניילון גדולה שעליהם להחזיק כל הנסיעה כדי להציל את כל הנוסעים משפריצים אדירים של מים שמלווים כל קפיצה.
טוב, אני לא ממהר לשום מקום כך שבחרתי באפשרות השנייה.
הצ'יקן בס עומד במרכז הכפר ליד הכנסייה המרכזית. אוטובוס תלמידים אמריקאי לשעבר שנצבע בצבעים עזים ססגוניים על-פי 'השריטה' של הנהג-הבעלים, בכדי לייחד אותו משאר האוטובוסים דבר שכמובן רק מסבך הכל. תוך שאני מנסה לברר האם האוטובוס הנוכחי מגיע לשלה, עוזר הנהג- שנמצא על כל אוטובוס- לוקח ממני את המוצ'ילה ומטפס על הגג בכדי לקשור אותה. זה האוטובוס הנכון.

נסיעה בצ'יקן בס היא אחת הדברים המוזרים (והמהנים) שיש. כמו שאפשר לנחש מהשם, נסיעה בחברת חיות משק הם דבר שבשגרה, אבל גם חקלאי שמשתמש באוטובוס כדי להוביל ירקות לשוק או אשה שמניחה עליך כמה ילדים. הכל יכול להתרחש במהלך נסיעה כזו ואתה אף פעם לא יכול לנחש מה הדבר הבא שיקרה.

הפעם עלו לאוטובוס צעיר וצעירה חמושים בגיטרות שהחליטו לנגן תוך שהם מספקים לי את הפסקול המושלם לנסיעה ראשונה.
האוטובוס נוסע במהירות איטית בין הכפרים, הדלתות פתוחות ונוסעים עולים ויורדים בעצירות הקצרות בסיבובים או אפילו תוך כדי נסיעה. הדרך מסן פדרו מלאה בעיקולים חדים והנהג חייב לצפור לפני כל סיבוב בכדי שלא נופתע ע"י רכבים הבאים ממול. הנהג אחראי ואני נרגע. נראה שזה הרבה פחות מסוכן ממה שמתארים.

מבט מבפנים

באמצע הנסיעה מתברר תפקידו של עוזר הנהג. הוא נידחק בין הנוסעים והחבילות ומנסה לגבות מכולם את דמי הנסיעה. אני מבין ממנו שאני צריך להחליף אוטובוס בכביש הראשי ומגלה שהוא עמוס יותר מזה שנסעתי בו עד עכשיו. לא חשבתי שזה אפשרי. תוך כדי הנסיעה ניסיתי להסביר למוכר שוקולד שאי אפשר לעבור שכן אני יושב במעבר, או למעשה מוחזק באויר מעל המעבר בין שתי צ'ולות ענקיות שיושבות לצידי. הוא מתעלם ממני, מדלג מעלי ואני ממשיך לשבת מקשיב למוכר תרופות שנכנס לאוטובוס ומעביר הרצאה על מחלות מעיים כשהוא מלווה את עצמו בציורים של חיידקים ותמונות של ילדים עם איברים נפוחים. לאחר ההרצאה גם הוא מדלג על הנוסעים, מנסה למכור תרופות אמריקאיות או שיקויים ביתיים שונים (סה"כ 3.5 שעות עד לתחנה מרכזית מינרווה 25Q).

שלה (קיצור של קצלטננגו) - העיר השנייה בגודלה בגואטמלה. העיר נבנתה ע"י הספרדים על חורבות עיר מאיה גדולה. לאחר פירוק גוש המדינות המרכז אמריקאיות ב-1820 היא נהייתה בירה של מדינת לוס אלטוס אך לאחר שנחרבה ברעידת אדמה ב-1902 וראש העיר סירב לכל עזרה (לאחר כמה שנים התברר שהוא משוגע והוא אושפז במוסד סגור) העיר החלה לפגר ביחס לבירה.
כמו כל עיר גדולה, אין כאן מה לעשות. כיכר מרכזית מקושטת לחג, כמה כנסיות גדולות, רחוב שוק הומה שמזכיר את שוק רמלה-לוד ומלא שלטים עם אזכורים לישראל. מוזר.
העיר אמנם משעממת אך נחשבת לאחד המקומות הטובים ליציאה לטרקים בהרי הגעש שבסביבה. לקחתי חדר באחד ההוסטלים ברובע הישן1 והלכתי לחפש סוכנות טיולים.
הגעתי לסוכנות קצלטרקרס שממוקמת בתוך ההוסטל ארגנטינה. למרות שקימות סוכנויות טיולים רבות היא הכי פופולרית והיא היחידה שאכן יכולה להתחייב שטרקים יתקיימו. החברה מופעלת ע"י מתנדבים, רובם אמריקאים צעירים, והכסף עובר כשכר למורים בבית ספר מקומי ולבית יתומים. מצאתי טרק שיוצא מרביעי עד שישי ומסתיים בסן פדרו. מושלם, עוד שבת שלא צריך לדאוג.

את יום שלישי הפנוי החלטתי לנצל לטרק עצמאי. הליכה למעיינות חמים שנמצאים באזור2.
לקחתי אוטובוס לעיירה סוניל (כ-5Q לכיוון) ולאחר טיול קצר בעיירה מצאתי שלט שאומר שאני 8 קמ' מהמעיינות. ניווטתי בין שדות תירס וחלקות מעובדות נוספות, מנופף לשלום לכמה זקנות שעובדות בשדה. הדרך המשיך עוד כמה שעות, אפופה ריחות של בצל כוסברה ופטרוזיליה וחקלאים מעמיסים שקים של כרוב סלק וצנון מגניבים מבטים משתוממים. לקראת השעה שתיים בצהרים כבר עליתי די גבוה והנוף החל להתכסות עננים נמוכים. תוך שעה כבר הלכתי בערפל כבד וחוות מבודדות שבמעלה ההר נחשפו ונעלמו מיד כשחלפתי על פניהן.
המעינות נמצאות בראש ההר והחניון מלא בג'יפים מהודרים. רק עשירים מקומיים ותיירים מגיעים לכאן.
הנביעה נקוות לבריכה עליונה שריקה מאנשים מפאת החום הרב וכולם מצטופפים בבריכה הנמוכה הפושרת. השירותים הניתנים באתר בסיסים, מלתחות, שירותים ומסעדה קטנה שלמרות מה שכתוב במדריך מגישה אלכוהול בינוני באיכותו (10Q קובה ליברה בלי קרח). העברתי אחר הצהריים נחמדים מאוד אך הייתי חייב לעזוב  מוקדם שכן בשש בערב תוכננה פגישת היכרות של הקבוצה לפני היציאה לטרק והסבר על המסלול.
 לשמחתי הקבוצה מגוונת מאוד ויש בה אנשים מכל העולם, בתוכם גם כמה ישראלים נוספים כמובן.
על פי מה שמסבירים בפגישה, הטיולים עם קצלטרקרס דומים למשהו שהייתי מארגן בעצמי. סוחבים את כל הציוד על הגב, נוסעים בתחבורה ציבורית וישנים בעיירות בהם אפשר למלא מים. אני מבסוט.
שלושת המדריכות שלנו קובעות קצב טוב. גם בעליות ואני, שהתעקשתי לסחוב את כל הציוד שלי איתי (30 קילו ולחסוך 100Q הובלה של תיק קטן לסן פדרו) מתקשה. מזל שיש עוד כמה אנשים מאחור.
אני שמח שסוף סוף יוצא לי להיות מוקף בכל הנופים האלה- יערות עבותים וההרים בזויות הלא אפשריות שמאפיינים את האזור הזה.
לפעמים, ברגעים שנהיה קשה, הכל מרגיש קצת יותר כמו מסע צבאי ואתה מפסיק להיות מרוכז בנוף ומתחיל להתכנס בעצמיך ולחשוב יותר על הכתפיים, הרגליים ועל הצעד הבא. גם זה קורה.

מהמירדור

הטיול מתוכנן כך שכל יום נעלה עליה קשה אחת לנקודת נוף לתצפית- מירדור, ושאר היום יותר קל. בערב הראשון אנחנו ישנים בבנין שהיה בעבר בית המועצה של העיירה הנטושה סנטה קטלינה. העיירה ננטשה בשנות התשעים אחרי כמה הוריקנים אך מהר מאוד הגיעו אנשים חדשים למלא את הבתים הריקים ואנחנו זוכים להתרחץ ולנוח בסאונה ביתית שנראית יותר כמו מלונה מלאה בערמת גחלים בחצר של אחת המשפחות. למרות הכל, למקום עדיין יש אוירה של עיירת רפאים.

את היום השני מתחילים בארוחה הפופולריות כאן בגואטמלה- ביצה מקושקשת וליד סוג של פירה משעועית שחורה והרבה טורטיות (לפעמים גם יש נקניקיות) הכל מריח טוב והחברה מבסוטים. אני מסתפק בקפה ומגלה שכאן בכפרים נוהגים לשתות אותו דליל מתוק ובגדול מזכיר יותר תה. לפעמים נראה שרק בארץ יודעים לשתות קפה כמו שצריך.
ההר עליו מטפסים היום נקרא בפי המטיילים הר השיא. הוא תלול ויחסית מדובר בעליה קצרה. השיא עד היום נקבע על 8:40 דק ושלושה מהקבוצה שמנסים לשבור אותו עושים את זה ב-11:23. אני לא מבין למה לרוץ כשאפשר ללכת וליהנות מהנוף. השיא שלי 40 דק. משם את רוב היום אנחנו מטיילים, מוקפים בשדות תירס אין סופיים ומגעים לקראת הערב לביתו של דון פדרו. ארוחת הערב כאן נראית כמו ארוחה בארץ- עוף ואורז ואני ממציא במקום מנה חדשה, מרק פירורים (כוס וחצי של פירורי לחם כתוספת למרק יוצרת דייסה מזינה וטעימה מאוד).
את הבוקר הבא מתחילים מוקדם בכדי להגיע לראות הזריחה של היום האחרון של העולם מתחתית האף האינדיאני. עשיתי את זה כבר שבוע שעבר אבל אחרי שאתה מטייל עם חברה כמה ימים זה יותר כיף.
הגענו לסן פדרו וישבנו לאכול ולשתות כמעט עד כניסת שבת, נהנים מהזמן האחרון זה בחברת זה לפני שכל החבורה מתפזרת.

בסעודת שבת בבית חב"ד שוב שמח מאוד ואנחנו צוחקים על כך שסוף העולם דילג עלינו כשלפתע נופל החשמל בכל הכפרים בסביבה משאיר אותנו בחושך לתהות האם זה אכן נכון....

 מתכון- פירה פלנטיין.
פלנטיין הוא פרי מהמשפחה של הבננה. הוא דומה בצורה אך לא מתוק והרבה יותר גדול. המקומיים משתמשים בו הרבה, בעיקר בטיגון או טחינה לקמח וכן שימוש בעלים לאפיה ושימור.
3 פלנטיין מקולפות וחתוכות לקוביות
כף שמן, מלח פלפל קינמון
פשוט לבשל לערבב ולמעוך

אז מה למדנו היום- אם זה סירה או אוטובוס, א"פ לא לשבת בספסלים הראשונים בתחבורה הציבורית המקומית.

1 (דון דיאגו, 55Q לאדם בחדר זוגי 45Q לדורמס. יש מטבח מרכזי, WIFI אבל שימוש במחשב עולה כסף).
2 (פונטס חורחינס 50Q כניסה, תשלום לשומר בשער החיצוני).