פרק תשיעי- סן כריסטובל, קוזומל. או: פעם טבח תמיד טבח.

ובו נגלה מה מעיב על חופי מקסיקו...

בנסיעה הארוכה לעבר הגבול עם מקסיקו אני מריץ בראש סיכום של החודש וחצי האחרונים. בסה"כ לטיול ראשון נראה שאני מסתדר לא רע. הקפתי את גואטמלה וראיתי דברים מדהימים- החל בקופים במעבה הג'ונגל וכלה בפירמידות בנות אלפי שנים. פגשתי אנשים מעניינים, מקומיים ותיירים ועכשיו הגיע הזמן להוריד הילוך.
במקסיקו יש את כל מה שיש לגואטמלה להציע: יערות, עתיקות מאיה וכו' (והכל קצת יותר יקר) אך רוב התיירים מגיעים אליה בגלל החופים המדהימים שלה והעובדה שהמקסיקנים שכללו את תיירות החופים לכדי אומנות. אפשר למצא כאן הכל, מלונות פאר, השכרת מכוניות יוקרה וטיילות לאורך החוף, עמוסות בחנויות של כל הרשתות הגדולות. ספורט ימי, שחיה עם כרישים או דולפינים, צלילה, גלישה ואופנועי ים. ובלילות- מסיבות ענק, מועדונים, פאבים מפוארים והצגות והכל עד השעות הקטנות של הלילה. ואכן תיירים מכל העולם ובפרט המוני אמריקאים גודשים את אזור החוף הקריבי.

הגבול נראה כמו בזאר ענק. דוכנים על דוכנים של מזון ומזכרות בין שני צידי הגבול שמופרדים רק בשער מתכת גדול ועשרות חלפני כספים משופמים מנפנפים בשטרות צבעוניים תוך שהם רודפים אחרי כל אדם שיורד מהאוטובוס1.
החתמת הדרכון עוברת חלק ומשם מתלווים לנהג השאטל המקסיקני להמשך המסע.

טוק-טוק

לאחר שעתיים נוספות הגענו לעיירה הקולוניאליסטית סן כריסטובל דה לה קאזה.
כמו אנטיגואה הגואטמלית, גם כאן בתים צבעוניים נמוכי קומה ועשרות קתדרלות. המקסיקנים שיפצו את הרחובות וסגרו אותם למדרחוב יפה מלאים בתי קפה ומסעדות כך שהעיר נראית הרבה יותר אירופאית מאחותה הגואטמלית.

בפעם הראשונה בטיול אני מתמקם בקאזה של 'הישראלים'- קאזה דה יגיל2. (בכל מקום שבו יש תירות ישראלית צעירה גדולה נפתח במוקדם או במאוחר מקום בבעלות ישראלית ושם כולם מתרכזים. שם הם מקבלים את האוכל המוכר, מוסיקה מהבית ונפגשים עם עוד הרבה ישראלים כמותם). באתי לנוח ולכן היה נחמד לשם שינוי "לטייל" כמה ימים בסגנון הישראלי- כלומר לשבת לשמוע מוסיקה לעשן ולשחק קלפים.

אני מנצל את שבת כדי להסתובב בעיר, נהנה מהנוף, הארכיטקטורה והקור שהזכיר במעט את הקור הירושלמי. בראשון בצהרים המשכתי באוטובוס לילה לאזור החופים (17 שעות באוטובוס נח כמו אגד בין עירוני בתוספת טלוויזיה שמקרינה סרטי ילדי מדובבים לספרדית בקולי קולות- 580P).

פלאיה דל כרמין היא על פי הסיפורים גן עדן לישראלים. רובם שוכרים דירות ענק במרכז העיר ומבלים את כל הלילות במסיבות נוצצות ואת מה שנשאר מהימים על החוף. נראה מקום נהדר לבלות בו עם קבוצת חברים אבל הפעם באתי לבד אז החלטתי להמשיך במעבורת לאי קוזומל3.

את פני היורדים מהמעבורת בקוזומל תופס ישר שלט צהוב קטן בעברית- ברוכים הבאים לבית חב"ד קוזומל. שמעתי עליו רבות במהלך הטיול, הוא הבית חב"ד מטיילים הראשון שנפתח במרכז אמריקה.
כבר בכניסה אפשר לראות שהמקום שונה מאוד ממה שראיתי בסן פדרו- אולם ענק מרוצף ומרוהט בקפידה.
האי נמצא על מסלול ספינות הקרוזים שיוצאים מארה"ב. כל צהריים חונה כאן ספינה ועשרות תיירים עשירים נשפכים ממנה לכמה שעות של קניות ואטרקציות ימיות.
עם התיירים הגיעו חניות המזכרות ובפרט עשרות חנויות התכשיטים והיהלומים, ואם יש יהלומים יש יהודים.

-"בית חב"ד הזה נפתח במקור לפני חמש שנים בכדי לשרת את 100-40 היהודים שהגיעו לעבודה ביהלומים. זו הסיבה שהוא נראה מטופח כ"כ וזו גם הסיבה שהמסעדה שלנו נהפכה עם הזמן למסעדת גורמה ישראלים שממוקמת על הטיילת המרכזית של האי" מסביר לי יריב, הוותיק בין חמשת החבדניקים שעובדים במקום ("זמנית עד שהבחור שהקים את המקום יחזור לכאן עם אשתו").
ברגע שמטיילים שמעו שיש כאן בית חב"ד, האי נהפך למוקד תיירות ישראלית ואיתו קיבל הבית חב"ד כח. צמידי ההנחות שניתן לקנות במקום פועלים עם עשרות אטרקציות ואתרים על האי והם מספקים הנחות של עשרות אחוזים. לפעמים המקום נראה יותר כמו משרד תיירות מאשר בית חב"ד. כל ישראלי שנכנס לכאן מקבל הסבר מפורט על האי ועל מה אפשר לעשות בו ורק ארוחת הערב המשפחתית שמתקיימת במקום ומושכת את המטיילים בסוף כל יום מזכירה את יעודו האמתי.
בין החבדניקים שנמצאים כאן אני פוגש את מוטי מבית חב"ד פדרו שהגיע לכאן לחופשה של חודש לפני שהוא חוזר לארץ אחרי תקופה של חמש שנים ("רק להגיד שלום למשפחה ואני חוזר לשליחות" הוא מבטיח).

חוף טיפוסי קוזומל, לעזאזל משהו פה היה רעב...

בבוקר אני קם ליום גשום. באזור טרופי קשה לחזות ולתכנן את מזג האויר. אבל אני לא אחד שנשאר נעול בחדר ולאחר שביררתי בבית חב"ד את כל האפשרויות (ופסלתי את רובם בגלל מחיר- ככה זה שאתה מוצ'לר) אני מחליט לראות את אתר העתיקות שבמרכז האי. 13 קמ' הליכה על כביש די משעמם אני מגיע לאתר. מדובר בעיר קטנה של המאיה שחיו באזור ה-900 לפה"ס- כמה פירמידות, ארמון חביב  ואיגואנות. השלטים מכריזים שבמקור שהכל היה מצופה נחושת וסיד צבעוני הכל היה הרבה יותר יפה. בכל מקרה זה לא קרוב לעוצמות של טיקל אבל פתרון לא רע להעביר יום גשום (100P כניסה). אני תופס טרמפ חזרה לבית חבד ורואה אותם באמצע ההתארגנויות לארוחת הערב. מכיוון שיש לבית חב"ד כבר מסעדה הם לא מחזיקים עוד עובדת מטבח וכל ההכנות נופלות על החבדניקים ועל מטיילים מתנדבים.

כבר הסברתי את חשיבות ארוחת הערב במקום, צריך להיות אטרקטיביים מספיק בשביל ליצור אלטרנטיבה לשאר הפעילויות שעל האי ולמשוך את כל המטיילים שירגישו שהמקום הוא הבית שלהם ולא עוד מרכז תיירות, לכן אני מיד מפשיל שרוולים וניגש לעזור. מאותו ערב, מכיון שהמשיך להיות גשום ולא היה לי יותר מדי מה לעשות נהייתי חלק מצוות המטבח של המקום ועבר עלי אחד השבועות הטובים בטיול. ניתנה לי יד חופשית, אוכל ועשיתי את אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות- לבשל עבור אנשים ולגרום להם להנות.

את הימים בהם הייתה הפוגה מהגשמים ניצלתי לטיולים רגליים על האי (אני בטח אחד הראשונים שעשו את זה). יום אחד הלכתי צפונה ומצאתי את עצמי אובד בביצות מוקף בעצים וחושש להמשיך לצעוד בכבישים שרק נראו מוצקים אך למעשה חיכו לגנוב נעליים ממטייל תמים. יום אחר הלכתי לשנרקל באחת השוניות הרבות המקיפות את האי, נהנה מהמגוון הרב של הדגים והקונכיות. וביום האחרון שכרתי עם מוטי חיפושית צהובה ויחד נסענו להקיף את האי. שמש, ים שנורקלים ומלא אוכל. סיום מושלם לשבוע הרגוע שלי.

בובי ובימבה

בערב העזיבה אני נפרד מהחבדניקים, מבטיח שנפגש בארץ באחד הימים, יודע שזו הפעם האחרונה בה אפגוש ישראלים ובכלל תרמילאים, ושמעכשיו- בקובה והקריביים אהיה תלוי לגמרי בעצמי.

מתכון- השקשוקה שלי שככבה כמה ימים בבית חבד [4-5 חברה מורעבים].
2 בצלים גדולים קצוצים
6 עגבניות קצוצות עבה או קופסה של שימורי עגבניות חתוכות
2 פלפלים ירוקים ואחד אדום חתוכים לרצועות
2 ראשי שום מפורקים לשיניים

המון פפריקה, קצת חריפה והרבה רגילה
מלח פלפל לפי הטעם
אפשר גם פלפל חריף קצוץ למי שאוהב
2 ביצים לאדם ועוד 2

בסיר רחב ככל הניתן, לטגן את הבצל ולהוסיף את הפלפלים שהוא מזדהב. לתבל וכשהפלפלים רכים להוסיף את העגבניות והשום ולכסות את הסיר. כשהכל מבעבע לטרוף שתי ביצים ולערבב בסיר.
לשבור כל ביצה בנפרד מבלי לפגוע בחלמון ולעשות בור קטן בעזרת כף אליו לשפוך את הביצה. כך עבור כל הביצים ולכסות את הסיר. להוריד מהאש כשמגיעים למרקם הרצוי של הביצים (אני אישית אוהב חלמון נוזלי אבל לא כולם כך). ניתן לקשט בפטרוזיליה. להגיש עם הרבה לחם.

  אז מה למדנו היום- כדאי להשקיע כמה שקלים בציוד שנורקל כשאתה בקריביים. זה מחזיר את עצמו די מהר.

1 (שאטל משלה- 250Q אותו שאטל מגיע מאנטיגואה או פנחצ'ל ויכול לעלות 150Q נוספים. 8 שעות)
2 (120P ללילה בדורמס, במקום מתארגנים גם טיולים)
3 (155P לכיוון במעבורת. 40 דק' של חוויה מטלטלת)

פרק שביעי חלק ב'- פלורס, טיקל ואל מירדור. או: ערי הזהב הנסתרות.

ובו כל האמת מאחורי צמד המילים 'העיר האבודה'.

הנסיעה לכרמליטה ארוכה משחשבנו (3.5 שעות). הנוף הנשקף מהחלון המשתנה לאטו ממישור מכוסה צמחיה נמוכה לביצות עטויות ג'ונגל צפוף כשמדי פעם חולפים על פני בקתות עץ מסכנות למראה וגינות קטנות בהן רועים תרנגולים וחזירונים. בזמן הזה התחלנו להכיר את שאר חברי הקבוצה. אני ישבתי בין שני אסייתים: פרד, בחור שקט וצנום מהונקונג שלא דיבר כל הטיול וסטוש יפני שהגיע לגוואטמלה כחלק מטיול ארוך בעולם בו הוא הוא לומד ומתרגל תורות ורפואות שונות. מרי, אמריקאית צעירה שלקחה כמה ימי חופש מעבודתה כאחות בבי"ח בשמורה אינדיאנית בניו מקסיקו. פלוריאן, בוגר תואר שני במדעי הסביבה, שאוהב לדבר ובעיקר לספר על ההתנדבויות הרבות בחוות חקלאיות ברחבי העולם שעשה כחלק מהסטז' ועל איך הוא מקווה לבקר בכל מדינה בעולם. ת'ור אל הרעם הנורדי שבא בדמות מהנדס מכרות אמיד שהחליט לאחר פגשת עסקים במקסיקו לעבור בגוואטמלה בדרכו חזרה לנורווגיה ומאיה, גרמניה מבוגרת מבולבלת שאיבדה את המזוודות והדרכון איפשהו במהלך הטיול וכעת החליטה לנצל את הזמן עד להנפקת דרכון חדש בטיול במקום בהוסטל (היא שכחה מזה כמה שעות אחרי שהתחלנו ללכת ולא הבינה מה היא עושה באמצע הג'ונגל). את שאר חברי הקבוצה כבר הכרנו ביום שישי.

אל-מירדור- ככה זה היה אמור להראות

לאחר ארוחת בוקר זריזה בכרמליטה כולם מעמיסים את הציוד על חמורים (חוץ ממני ואמיתי כולם הלכו עם בקבוק ליטר אחד לכל היום. לי זה נראה לא אחראי לצאת לאמצע הג'ונגל בלי ציוד הישרדות בסיסי או לפחות כובע אש ומשהו נגד גשם) ואנחנו מתחילים בהליכה מהירה. תוך כמה דקות הליכה הג'ונגל סוגר עלינו מכל כיוון.
תוואי הקרקע השטוח קל מאוד להליכה ואנחנו מגיעים למחנה באל-טינטל בו נשהה בלילה הראשון מוקדם מהצפוי.
צ'ינו המדריך מסביר לנו שאל-מירדור- עיר המאיה האבודה- הייתה מרכז מוניציפלי, כלומר לא עיר מגורים אלא מקום בו היו המקדשים הארמון ומבני ציבור נוספים והתושבים התגוררו בערי לווין מרחק קצר ממנה. אל-טינטל הייתה עיר לווין שכזו.
במחנה חיכו לנו ארוחת ערב ואוהלים בנויים שבתוכם הציוד האישי ולנו נותר להעביר את הלילה בשיחות היכרות ומשחקים (לתושבי מרכז אירופה יש גרסה מעוותת ומוצלחת למשחק הרוצח שכוללת אנשי זאב ומכשפה).
היום השני לטיול עבר על הדרך העתיקה המקורית שחיברה בין אל-טינטל לאל-מירדור. רובה כוסתה עם השנים באדמה ושורשים עבים אך עדיין ניתן לראות פה ושם שרידים של שלושת שכבות אבן הגיר שמהן נסללה ושופצה הדרך. לאורך הדרך אנו גם רואים מן מערות קטנות ובהן מן דרגשים צרים והמדריך מסביר שאלו בתי העשירים שנבנו בצמוד לדרך. את בתי העניים לא ניתן לראות שכן הם נבנו מעצים ולא נשאר מהם זכר. צ'ינו המדריך מתגלה כבחור פטפטן וכמי שבילה את שלושת השנים האחרונות בעבודה בארה"ב הוא מלהג באנגלית וספרדית במקביל. ביחד עם המדריך המקומי מכרמליטה הם עוצרים אותנו במהלך היום כדי להראות דברים מיוחדים. פעם אחת עץ שכאשר חותכים לו את השורש אפשר למלא מספר כוסות מים מהנוזלים הניגרים ממנו ופעם אחרת קבוצה של חרקים מוצצי דם שמסתתרים מתחת עלי צמח מסוים. הם נותנים לנו לטעום מפרי של עץ המסטיק, עץ שבגללו חברות הממתקים הגדולות השמידו ג'ונגלים רבים עד שמדינות אמריקה הלטינית החליטו להכריז עליהם כשמורות טבע. הפרי עצמו דומה קצת ללימון פרסי מיובש- קטן בעל קליפה חומה שעירה כשל קיווי אך כתום ומתוק מאוד מבפנים. אנחנו מעבירים כמה דקות באיסוף הפרי עד שקבוצת קופי עכביש מתעצבנת עלינו ומתחילה לצרוח ולזרוק דברים מהעצים הסמוכים. לקראת אחר הצהריים, כשהתחלנו להתקרב לאל-מירדור נחשפו בפנינו מבין העצים מספר מקדשי אבן גיר גדולים. זה מרגיש כמו פרק מערי הזהב הנסתרות רק שכאן הפירמידות מצופות חזזיות וירוקת ולא בזהב.

"אלו מקדשים קטנים שאנשי המאיה בנו על הדרך. עוד מעט נעלה על המקדש הגבוה ביותר שהתגלה ומשם נראה את השקיעה" מבטיח צ'ינו. כעבור חצי שעה אנחנו מגיעים להר תלול מכוסה בעצים ובמאמץ רב עולים לפסגה. בפסגה מתקבל ההרגשה כאילו אתה עומד על אי קטן מוקף באוקיינוס ירוק של עצים. מחזה מרהיב ושקיעה נהדרת אבל איפה לעזאזל הפירמידה?.
-" אתה צריך להבין" צ'ינו מנסה להסביר-" הטיול הוא לעיר האבודה אל-מירדור וכשמה כן היא. העיר עדיין לא נחפרה וכולה מכוסה ג'ונגלים. אנחנו נמצאים כרגע בפטן. זהו חבל ארץ שטוח ומלא ביצות. כל ההרים שאתה רואה סביבך הם בעצם פירמידות ומקדשים מכוסים בעצים". המום ומעט מאוכזב מהגילוי אנחנו ממשיכים למחנה. המחנה דומה לזה בו העברנו את הלילה אתמול אך כאן מסביבנו יש כמה בקתות עץ גדולות שמשמשות את הארכאולוגים בבואם למסעות חפירה לחודשיים בשנה- כלומר כשיש כסף. אבל העבודה עוד רבה ואין שום סיכוי שיצליחו לחשוף ולשחזר את כל המבנים כמו שעושים כבר משנות השבעים בטיקל. מה שכן- זהו עוד אחד מערי המאיה שלא נחשפו ואחת הגדולות שבהם. כאן יש עדיין סיכוי למצא את קבר השליט ובתוכו אוצר אבוד....

סטוש מדגמן את היוקטה שלו

בערב כולם חוגגים את תחילת השנה האזרחית. אמנם אסור להביא לשמורה אלכוהול אבל המלווים המקומיים מנסים לדפוק את הראש על משקה מקומי שמפיקים בכפר מאננס. תכלס מדובר בחומץ, לא אלכוהולי אבל בהחלט הייתי יכול להשתמש בזה בבישול. למקומיים זה חזק מספיק והם נופלים אחד אחרי השני ופורשים לשינה.
את היום הבא אנחנו מקדישים למנוחה ולסיור קצר בין הפירמידות המכוסות.
אל-מירדור היא לא רק העיר הגדולה ביותר של המאיה, היא גם אחת הערים העתיקות. האימפריה שסביבה נוסדה כ-600 שנה לפני הספירה והגיעה אל שיא האכלוס בין השנים 300 שנה לפני הספירה ל-100 לספירה. בעיר ישנם עשרות מבנים בהם כמה מקדשים ופירמידות ענקיות שהמפורסם שבהם הוא מקדש לה-דנטה שנחשב לאחד מהמבנים העתיקים הגדולים בעולם. העיר ננטשה באזור שנות 150 לספירה מסיבה לא ידועה וע"פ ממצאים ארכאולוגים נושבה מחדש באזור 700 לספירה ע"י אימפריית הנחש רק בשביל להיכבש ולהינטש שוב- והפעם לתמיד- 200 שנה מאוחר יותר ע"י אימפריית הנץ שהגיע ממקסיקו (הדבר הונצח בלוח אבן שנמצא במקום).


בבוקר יום רביעי אנחנו מתעוררים לקולות שאגה אימתניים. כל הג'ונגל מסביבנו רועד. "אלו לא ג'אגוארים זה קופי שאגה (Howler Monkeys) וזה אומר שהולכת להיות סערה היום" אומר המדריך המקומי.
ואכן לאחר כמה שעות הליכה מתחיל לרדת גשם. כך יצא לנו לחוות גם גשם טרופי בג'ונגל. מגניב. שאר הטיול עבר ללא אירועים מיוחדים ובחמישי כשחזרנו להוסטל ישבנו כל החבורה לכמה בירות פרידה (ולערב ארוך של משחקי שתייה...).

ההר שם באופק- זה פירמידה.

ביום ראשון נסעתי לטיקל לראות סוף סוף עיר מאיה אמתית1. מאותו יום בג'ונגל הגשם לא הפסיק וגם היום עדיין מעונן.
הכביש לטיקל הוא אולי הכביש הטוב ביותר בגואטמלה ולא במקרה. משנות השבעים האתר הוא מוקד התיירות מספר אחד של גואטמלה והוא מושך תיירים מכל העולם. אני מצטרף לסיור מודרך, בטח נלמד כך כמה דברים חדשים.
המבנים הראשונים שנבנו בטיקל מתוארכים ל-400 שנה לפני הספירה ועד 400 שנה לספירה היא הייתה המרכז הכלכלי הפוליטי והצבאי החזק באזור והיא קיימה קשרי מסחר לאורך כל מרכז אמריקה. בשלב מסוים ב-400 שנה לספירה היא נכבשה. כמה מהמבנים נהרסו ועל כמה מהם נמצאו שכבות חדשות של בניה בסגנון שמתאים לערים שנחשפו במקסיקו. העיר המשיכה להיות עיר חזקה באזור עד שבאזור שנת 1000 לספירה היא ננטשה בפתאומיות. המדריך משלים לנו את ההיסטוריה במספר תיאוריות משלו- המבנים כאן בטיקל כמו גם בפירמידות של מצרים לא בנויים מאבנים חצובות אלא מלבנים שהוכנו מגיבול של גיר ועשבים. בכדי ליצור את הלבנים צריך אש. עד היום משתמשים בכפרים בגואטמלה בשיטות דומות ולכן אפשר לחשב שבכדי ליצור 1 טון לבנים נדרש 10 טון עץ בעירה. בנית עיר גדולה שכזו דרשה בירוא של חלקים ענקיים של היער והדבר גרם לשינוי אקלים. בפטן אין מי תהום והם נסמכים על מי גשמים בלבד. כאשר הפסיקו הגשמים הערים נזנחו ובני המאיה התפזרו בכל אמריקה ונהיו לבסיס של הציביליזציות המקומיות החדשות- האינקה, האצטקים, האינדיאני וכו'


אנחנו עולים לפירמידה המרכזית של טיקל ולצערי הכל מעונן. ביום יפה אמורים לראות מכאן את כל האתר. המדריך מסביר לנו שבכלל מדובר במקדש ושההבדל הוא שבפירמידה אין חדרים והיא שימשה כבמה לנאומים או לתצפיות על כוכבים בעוד שבמקדש היו חדרים והיא הרבה פעמים שימשה לטקסים דתיים וכמקום קבורה למנהיגים.

המדריך מוצלח. הוא בונה את הסיור כך שכל מבנה אליו אנחנו מגיעים יותר מרשים מהקודם. אנחנו מסיימים את הסיור בפלאזה המרכזית של טיקל. הרחבה מוקפת מבנים ששוחזרו כמעט במלואם, בהם גם שתי הפירמידות הגדולות שטיקל מפורסמת בהם. המדריך מסביר לנו שהרחבה שימשה גם כמגרש למשחק הכדור המפורסם של המאיה, מן סוג של כדורסל קדום. כמו אל-מירדור גם טיקל שימשה כמרכז לטקסים ולניהול האימפריה. אחד הטקסים המרכזיים היה המשפט. ע"פ כתובות שנמצאו במקום ופוענחו ע"י ארכאולוגיים, כאשר משהו ביצע פשע או עבירה מסוימת ויצא חייב במשפט נתנה לו אפשרות להינצל מעונש מוות במשחק כדור (תאוריה נוספת גורסת שהקרבת קורבן עצמי לאלים הייתה מעלה גדולה והמנצחים זכו להקריב עצמם. דקויות, העיקר שהיה קורבן אדם). סמוך לבסיסי הפירמידה משני צידי המגרש היו אבנים בהם קבועות טבעות מתכת קטנות. ע"פ ציורי הקיר, בני המאיה שחקו בכדור אבן וחוקי המשחק היו לקלוע את הכדור תוך הקפצתו על החלקים העליונים של הגפיים- הזרוע או הירך, או המותניים. המדריך מפקפק בתאוריה הזו. "נראה לכם הגיוני להקפיץ כדור אבן מרחק כזה? אני אספר לכם מה דעתי. אבי עוד גדל בכפר, והוא סיפר לי איך הם הכינו כדורי משחק. בכל פעם שמשהו שחט תרנגול הודו בכפר הם לקחו את זפק התרנגול, ניפחו אותו ושמו בשמש ליבוש. כאשר הזפק התייבשה התקבל בלון קשיח. את הבלון הם ציפו בשרף עץ הגומי וכשהוא התייבש התקבל כדור גומי שיכול לקפוץ, ממש כמו כדורסל." האמת שזה אכן נשמע יותר משכנע והמדריך סיפר שהוא נסע להסביר את התאוריה שלו באוניברסיטאות בארה"ב.
הסיור מסתיים ואנחנו מסתובבים עצמאית לעוד כמה שעות (2.5 שעות סיור ועוד שעה\שעתיים מספיקות בהחלט).
בסופו של דבר לא מצאתי את ערי הזהב אבל חזרתי עם חוויות רבות. כעת אחרי ארבעה ימים של גשם הגיע זמן לקחת אוטובוס חזרה דרומה בתקווה למצא מקום עם מזג טוב יותר לבלות בו את השבוע האחרון בגואטמלה.





















מתכון-טורטיות
במהלך הטיול לאל-מירדור ביקשתי מאחת המבשלות שתראה לי איך להכין טורטיות כמו המקומיים והסתבר שזה דבר פשוט ביותר.
חומרים:
קמח תירס גרוס דק- כמו קמח חיטה
מים
מלח
שמים קמח בקערה ומוסיפים מים לאט (אין כמויות הכל לפי הרגשה) תוך כדי לישה עד לקבלת בצק אחיד, גמיש וקל לעיבוד. גוזרים עיגול ניילון בגודל מעט יותר גדול מגודל הטורטייה המבוקשת. יוצרים כדור בצק ומשטחים אותו על מרכז הניילון. כעת מרדדים את הבצק עם פרק כף היד ומסובבים את הניילון לסירוגין עד לקבלת משטח בצק דק בעובי אחיד. את הבצק זורקים על טבון\פלטת מתכת\מחבת או אפילו רשת מנגל, הופכים כאשר הבצק משחים ומורידים מהאש כאשר הוא מתחיל להתנפח.

אז מה למדנו היום- מתכון להכנת כדורסל ביתי. היש משהו מגניב מזה?!

1 (70Q לשאטל הלוך חזור- יותר זול מלהגיע עצמאית אך מוגבל בזמן, 150Q כניסה לאתר)