פרק חמישי-סן פדרו שלה וחזרה. או: עוף או דג.

ובו כמה מילים בשבח הארוחה החשובה ביום.

אחרי שבוע בסן פדרו הגיע הזמן להמשיך הלאה. כמו שכבר הזכרתי קודם, סן פדרו שוכנת על שפת אגם אטיטלן מה שנותן לנו שתי אפשרויות: הקולקטיבו- האוטובוס הציבורי שנקרא בשפת הרחוב גם צ'קן בס. נסיעה כזו פירושה איסוף בין כל הכפרים לאורך שפת האגם. והאפשרות השנייה, קיצור דרך בסירה לעיירה פנחצ'ל- שהיא העיירה הגדולה בסביבה- ומשם הדרך באוטובוס קצרה יותר.
כשאני אומר סירה צריך להסביר. מדובר בלא יותר ממלבן פיברגלס מחובר למנוע. כל סירה כזו מחכה על המזח כשמנהל המקום מכווין אותך על קורת עץ לסירה הבאה וכשהיא מתמלאת (משהו בין חמש דקות לחצי שעה, כ-20Q) יוצאים לדרך.

הנסיעה עצמה היא כ-40 דקות של קפיצות שגורמות לך להרגיש כמו אבן שנזרקה על מים, כשבסירות המפנקות הנוסעים הראשונים מקבלים חתיכת ניילון גדולה שעליהם להחזיק כל הנסיעה כדי להציל את כל הנוסעים משפריצים אדירים של מים שמלווים כל קפיצה.
טוב, אני לא ממהר לשום מקום כך שבחרתי באפשרות השנייה.
הצ'יקן בס עומד במרכז הכפר ליד הכנסייה המרכזית. אוטובוס תלמידים אמריקאי לשעבר שנצבע בצבעים עזים ססגוניים על-פי 'השריטה' של הנהג-הבעלים, בכדי לייחד אותו משאר האוטובוסים דבר שכמובן רק מסבך הכל. תוך שאני מנסה לברר האם האוטובוס הנוכחי מגיע לשלה, עוזר הנהג- שנמצא על כל אוטובוס- לוקח ממני את המוצ'ילה ומטפס על הגג בכדי לקשור אותה. זה האוטובוס הנכון.

נסיעה בצ'יקן בס היא אחת הדברים המוזרים (והמהנים) שיש. כמו שאפשר לנחש מהשם, נסיעה בחברת חיות משק הם דבר שבשגרה, אבל גם חקלאי שמשתמש באוטובוס כדי להוביל ירקות לשוק או אשה שמניחה עליך כמה ילדים. הכל יכול להתרחש במהלך נסיעה כזו ואתה אף פעם לא יכול לנחש מה הדבר הבא שיקרה.

הפעם עלו לאוטובוס צעיר וצעירה חמושים בגיטרות שהחליטו לנגן תוך שהם מספקים לי את הפסקול המושלם לנסיעה ראשונה.
האוטובוס נוסע במהירות איטית בין הכפרים, הדלתות פתוחות ונוסעים עולים ויורדים בעצירות הקצרות בסיבובים או אפילו תוך כדי נסיעה. הדרך מסן פדרו מלאה בעיקולים חדים והנהג חייב לצפור לפני כל סיבוב בכדי שלא נופתע ע"י רכבים הבאים ממול. הנהג אחראי ואני נרגע. נראה שזה הרבה פחות מסוכן ממה שמתארים.

מבט מבפנים

באמצע הנסיעה מתברר תפקידו של עוזר הנהג. הוא נידחק בין הנוסעים והחבילות ומנסה לגבות מכולם את דמי הנסיעה. אני מבין ממנו שאני צריך להחליף אוטובוס בכביש הראשי ומגלה שהוא עמוס יותר מזה שנסעתי בו עד עכשיו. לא חשבתי שזה אפשרי. תוך כדי הנסיעה ניסיתי להסביר למוכר שוקולד שאי אפשר לעבור שכן אני יושב במעבר, או למעשה מוחזק באויר מעל המעבר בין שתי צ'ולות ענקיות שיושבות לצידי. הוא מתעלם ממני, מדלג מעלי ואני ממשיך לשבת מקשיב למוכר תרופות שנכנס לאוטובוס ומעביר הרצאה על מחלות מעיים כשהוא מלווה את עצמו בציורים של חיידקים ותמונות של ילדים עם איברים נפוחים. לאחר ההרצאה גם הוא מדלג על הנוסעים, מנסה למכור תרופות אמריקאיות או שיקויים ביתיים שונים (סה"כ 3.5 שעות עד לתחנה מרכזית מינרווה 25Q).

שלה (קיצור של קצלטננגו) - העיר השנייה בגודלה בגואטמלה. העיר נבנתה ע"י הספרדים על חורבות עיר מאיה גדולה. לאחר פירוק גוש המדינות המרכז אמריקאיות ב-1820 היא נהייתה בירה של מדינת לוס אלטוס אך לאחר שנחרבה ברעידת אדמה ב-1902 וראש העיר סירב לכל עזרה (לאחר כמה שנים התברר שהוא משוגע והוא אושפז במוסד סגור) העיר החלה לפגר ביחס לבירה.
כמו כל עיר גדולה, אין כאן מה לעשות. כיכר מרכזית מקושטת לחג, כמה כנסיות גדולות, רחוב שוק הומה שמזכיר את שוק רמלה-לוד ומלא שלטים עם אזכורים לישראל. מוזר.
העיר אמנם משעממת אך נחשבת לאחד המקומות הטובים ליציאה לטרקים בהרי הגעש שבסביבה. לקחתי חדר באחד ההוסטלים ברובע הישן1 והלכתי לחפש סוכנות טיולים.
הגעתי לסוכנות קצלטרקרס שממוקמת בתוך ההוסטל ארגנטינה. למרות שקימות סוכנויות טיולים רבות היא הכי פופולרית והיא היחידה שאכן יכולה להתחייב שטרקים יתקיימו. החברה מופעלת ע"י מתנדבים, רובם אמריקאים צעירים, והכסף עובר כשכר למורים בבית ספר מקומי ולבית יתומים. מצאתי טרק שיוצא מרביעי עד שישי ומסתיים בסן פדרו. מושלם, עוד שבת שלא צריך לדאוג.

את יום שלישי הפנוי החלטתי לנצל לטרק עצמאי. הליכה למעיינות חמים שנמצאים באזור2.
לקחתי אוטובוס לעיירה סוניל (כ-5Q לכיוון) ולאחר טיול קצר בעיירה מצאתי שלט שאומר שאני 8 קמ' מהמעיינות. ניווטתי בין שדות תירס וחלקות מעובדות נוספות, מנופף לשלום לכמה זקנות שעובדות בשדה. הדרך המשיך עוד כמה שעות, אפופה ריחות של בצל כוסברה ופטרוזיליה וחקלאים מעמיסים שקים של כרוב סלק וצנון מגניבים מבטים משתוממים. לקראת השעה שתיים בצהרים כבר עליתי די גבוה והנוף החל להתכסות עננים נמוכים. תוך שעה כבר הלכתי בערפל כבד וחוות מבודדות שבמעלה ההר נחשפו ונעלמו מיד כשחלפתי על פניהן.
המעינות נמצאות בראש ההר והחניון מלא בג'יפים מהודרים. רק עשירים מקומיים ותיירים מגיעים לכאן.
הנביעה נקוות לבריכה עליונה שריקה מאנשים מפאת החום הרב וכולם מצטופפים בבריכה הנמוכה הפושרת. השירותים הניתנים באתר בסיסים, מלתחות, שירותים ומסעדה קטנה שלמרות מה שכתוב במדריך מגישה אלכוהול בינוני באיכותו (10Q קובה ליברה בלי קרח). העברתי אחר הצהריים נחמדים מאוד אך הייתי חייב לעזוב  מוקדם שכן בשש בערב תוכננה פגישת היכרות של הקבוצה לפני היציאה לטרק והסבר על המסלול.
 לשמחתי הקבוצה מגוונת מאוד ויש בה אנשים מכל העולם, בתוכם גם כמה ישראלים נוספים כמובן.
על פי מה שמסבירים בפגישה, הטיולים עם קצלטרקרס דומים למשהו שהייתי מארגן בעצמי. סוחבים את כל הציוד על הגב, נוסעים בתחבורה ציבורית וישנים בעיירות בהם אפשר למלא מים. אני מבסוט.
שלושת המדריכות שלנו קובעות קצב טוב. גם בעליות ואני, שהתעקשתי לסחוב את כל הציוד שלי איתי (30 קילו ולחסוך 100Q הובלה של תיק קטן לסן פדרו) מתקשה. מזל שיש עוד כמה אנשים מאחור.
אני שמח שסוף סוף יוצא לי להיות מוקף בכל הנופים האלה- יערות עבותים וההרים בזויות הלא אפשריות שמאפיינים את האזור הזה.
לפעמים, ברגעים שנהיה קשה, הכל מרגיש קצת יותר כמו מסע צבאי ואתה מפסיק להיות מרוכז בנוף ומתחיל להתכנס בעצמיך ולחשוב יותר על הכתפיים, הרגליים ועל הצעד הבא. גם זה קורה.

מהמירדור

הטיול מתוכנן כך שכל יום נעלה עליה קשה אחת לנקודת נוף לתצפית- מירדור, ושאר היום יותר קל. בערב הראשון אנחנו ישנים בבנין שהיה בעבר בית המועצה של העיירה הנטושה סנטה קטלינה. העיירה ננטשה בשנות התשעים אחרי כמה הוריקנים אך מהר מאוד הגיעו אנשים חדשים למלא את הבתים הריקים ואנחנו זוכים להתרחץ ולנוח בסאונה ביתית שנראית יותר כמו מלונה מלאה בערמת גחלים בחצר של אחת המשפחות. למרות הכל, למקום עדיין יש אוירה של עיירת רפאים.

את היום השני מתחילים בארוחה הפופולריות כאן בגואטמלה- ביצה מקושקשת וליד סוג של פירה משעועית שחורה והרבה טורטיות (לפעמים גם יש נקניקיות) הכל מריח טוב והחברה מבסוטים. אני מסתפק בקפה ומגלה שכאן בכפרים נוהגים לשתות אותו דליל מתוק ובגדול מזכיר יותר תה. לפעמים נראה שרק בארץ יודעים לשתות קפה כמו שצריך.
ההר עליו מטפסים היום נקרא בפי המטיילים הר השיא. הוא תלול ויחסית מדובר בעליה קצרה. השיא עד היום נקבע על 8:40 דק ושלושה מהקבוצה שמנסים לשבור אותו עושים את זה ב-11:23. אני לא מבין למה לרוץ כשאפשר ללכת וליהנות מהנוף. השיא שלי 40 דק. משם את רוב היום אנחנו מטיילים, מוקפים בשדות תירס אין סופיים ומגעים לקראת הערב לביתו של דון פדרו. ארוחת הערב כאן נראית כמו ארוחה בארץ- עוף ואורז ואני ממציא במקום מנה חדשה, מרק פירורים (כוס וחצי של פירורי לחם כתוספת למרק יוצרת דייסה מזינה וטעימה מאוד).
את הבוקר הבא מתחילים מוקדם בכדי להגיע לראות הזריחה של היום האחרון של העולם מתחתית האף האינדיאני. עשיתי את זה כבר שבוע שעבר אבל אחרי שאתה מטייל עם חברה כמה ימים זה יותר כיף.
הגענו לסן פדרו וישבנו לאכול ולשתות כמעט עד כניסת שבת, נהנים מהזמן האחרון זה בחברת זה לפני שכל החבורה מתפזרת.

בסעודת שבת בבית חב"ד שוב שמח מאוד ואנחנו צוחקים על כך שסוף העולם דילג עלינו כשלפתע נופל החשמל בכל הכפרים בסביבה משאיר אותנו בחושך לתהות האם זה אכן נכון....

 מתכון- פירה פלנטיין.
פלנטיין הוא פרי מהמשפחה של הבננה. הוא דומה בצורה אך לא מתוק והרבה יותר גדול. המקומיים משתמשים בו הרבה, בעיקר בטיגון או טחינה לקמח וכן שימוש בעלים לאפיה ושימור.
3 פלנטיין מקולפות וחתוכות לקוביות
כף שמן, מלח פלפל קינמון
פשוט לבשל לערבב ולמעוך

אז מה למדנו היום- אם זה סירה או אוטובוס, א"פ לא לשבת בספסלים הראשונים בתחבורה הציבורית המקומית.

1 (דון דיאגו, 55Q לאדם בחדר זוגי 45Q לדורמס. יש מטבח מרכזי, WIFI אבל שימוש במחשב עולה כסף).
2 (פונטס חורחינס 50Q כניסה, תשלום לשומר בשער החיצוני).

פרק רביעי- אנטיגואה וסן פדרו. או: שוקו מחפש חבר חדש

ובו איך כמעט כתבתי מאמר אורח בספר סיפורי לוחמים מויאטנם 

הפרק שלפניכם לא מדבר על נופים או על דברים שקרו לי אלא בעיקר על אנשים שפגשתי בשבוע האחרון (זה עלול לא לעניין את כולם)
אנטיגואה היא עיר קולוניאליסטית משומרת היטב. בעברה היא הייתה המרכז המוניציפלי של האימפריה הספרדית לכל מרכז אמריקה ומקסיקו. היא נוסדה ב-1541 לאחר שהמרכז הקודם המרוחק קילומטרים בודדים ממנה נקבר בהתפרצות הר געש אגוואה. אנטיגוואה התפתחה והתרחבה ובשיא תהילתה אי שם במאה ה-18 (1717) אוכלוסייתה מנתה כ-50 אלף איש והיא החזיקה באוניברסיטה ובית דפוס משלה. ואז ב-1773 שתי רעידות אדמה החריבו אותה כמעט עד היסוד והבריחו את הספרדים לייסד בירה חדשה- כיום גוואטמלה סיטי. העיר לא נעזבה לחלוטין ושופצה מחדש אך איבדה את הבכורה ולא חזרה להיות המרכז המקומי.
בגלל שהעיר לא התפתחה יותר, סגנון הבניה הקולוניאליסטי הספרדי המיוחד לא נפגע וב-1979 הכריז אונסקו על העיר כאתר שימור עולמי.
בגלל יופייה והייחודיות שלה העיר מושכת תיירים רבים מכל העולם והיא נקראת בפי המקומיים עיר הגרינגוס- והם אכן גודשים את הרחובות, בתי הספר הרבים ללימוד ספרדית ואת הפאבים ובתי הקפה שלה. כאן, במקום המושך אליו כ"כ הרבה מטיילים ודאי אמצע שותף לתחילת הטיול.

ההוסטל בו השתכנתי1 היה צנוע ודי ריק. זוג ישראלים בשבוע האחרון לטיול, בחור אוסטרלי כמדומני שיצא מהחדר רק כדי לשתות בפאב הסמוך, ואת מארק- בחור אמריקני צנום ממוצא אסייתי.
הוא מציע לי סיגריה, לוקח אחת לעצמו ומצביע בגאווה על אופנוע BMW שחור עצום מימדים שעומד בכניסה. "אתה רואה את החמודה הזו?, לפני חודשים אני וידידה שלי יצאנו מ-L.A לטיול אופנועים בכל מרכז אמריקה. הכבישים והנופים כאן משגעים אבל אנחנו תקועים כאן כבר חודש כי החלטנו להרשם לבית ספר לספרדית ואני מוצא את עצמי יושב כל יום לעשות שיעורים כאילו אני עדיין בתיכון."
בערב הגיע אופנוען נוסף עם סיפור דומה. למרות שהמקום נחמד- נראה שכאן לא אמצע חבר חדש להמשך הטיול.

(לתייר המזדמן אנטיגואה מציעה בעיקר ביקור בעשרות הכנסיות והמנזרים הפזורים בעיר. כמו כן יש טיול יום להר הגעש הפעיל פאצ'איה- טיול שאמור להיות די מוצלח אך לא עשיתי אותו. מרבית הישראלים לנים בהוסטל זולה או הוסטל שלום והם מהווים חנית ביניים להמשך הטיול לסמוק שמפיין, לסן פדרו או דרומה להונדורס או סן סלבדור. את היומיים שהעברתי בה בליתי בעיקר בסיור רגלי חסר מטרה ברחובות ובגנים היפיפים).

גינה באנטיגוואה

ביום שישי לאחר יומיים בעירה החלטתי להמשיך לסן פדרו- עיירה על חופו של אגם אטילן בה בין השאר ישנו בית חב"ד משגשג. האגם הוא אחד ממוקדי המשיכה העיקריים של גוואטמלה והוא מציע בעיקר מנוחה במזג אויר נהדר בין נופים משגעים במחירים זולים. סן פדרו עצמה לא שונה משאר הכפרים הקטנים שעל שפת האגם אך בגלל שהיא רחוקה משמעותית מהאוטוסטרדה 2CA1 היא זולה אף יותר ומושכת מטיילים בסגנון תפרן וזרוק יותר וביניהם גם הרבה ישראלים (בפי מטיילים היא נקראת לפעמים ליטל יזראל. צריך להעיר שהשם השני של המקום הוא ליטל אמסטרדם ולא תמיד קל לזהות מה בה לפני מה). מרכז מטיילים תפרנים ובית חב"ד- כאן בטוח אמצא שותף מתאים להמשך הטיול.

השאטל מאנטיגוואה (60Q- שלוש שעות) דהר על הכביש הראשי בין כפרים מלוכלכים מלאי גרוטאות מתכת וזבל. ככה זה שאתה צמוד לעיר ראשית בת 3.5 מליון תושבים. הנוף המשמים של תחילת הנסיעה נותן לי זמן לצוטט לשני הנוסעים האחרים. שניהם אמריקאים בשנות השלושים לחייהם- אן היא בחורה שמנמנה וחייכנית לידה יושבת בובה גדולה אדומה עגלגלה וחייכנית אף היא שאמורה להיות השטן. אן מתגוררת באלסקה ובשבע השנים האחרונות היא נוסעת כל חורף לגור בסן פדרו- "מזג האויר כאן נהדר, הנוף עוצר נשימה והתושבים ידידותיים מאוד- יש לי שם מלא חברים שאני כבר ממש רוצה לפגוש"  היא מספרת בהתרגשות. "ובנוסף, השנה אני מספיקה להגיע לחגיגות שרפת השטן. אתם חייבים לבא, יהיו מלא זיקוקים (היא כנראה התכוונה נפצים כי זה בעיקר מה שהיה שם) ובשנה שעברה משהו פוצץ את המזרקה החדשה מול בנין הכנסיה".

הסיפור של אן מלהיב את הנוסע השני בשאטל- ג'ק. לג'ק יש שני כללים בחיים: הוא לא מתגורר יותר מכמה חודשים רצופים במקום אחד והוא לא צובר רכוש מכמות כזו שתוכל להיכנס לבגאז' של הפיק-אפ שלו. הוא חי בקולוראדו והוא עוסק שם בעבודות מזדמנות עד הרגע בו הוא מרגיש שיש לו מספיק כסף או אז הוא אורז הכל בטנדר, מכניס אותו למוסך שכור וטס, הפעם לגוואטמלה. שניהם טיפוסים מעניינים וצבעונים אך די מהר הם שוקעים בשיחה בינם לבין עצמם ומשאירים אותי לצפות בנוף, שכעת, כשירדנו מהכביש הראשי התחלף לנוף מהמם של מטעי בננות וקפה ווילות ענקיות שטובלות במשטחים של ירוק אין סופי. כנראה שגם כאן- בשאטל לא אמצא שותף מתאים לטיול.

בית חב"ד סן פדרו נמצא עמוק באמצע ההכנות לשבת. קומת המטבח הומה ובקומה העליונה- הראשית עומד בחור ומכין ג'חנונים לשבת.
"ברוך הבא אח שלי. קפה כבר שתית היום?" אומר קול מאחורי. הקול שייך למוטי- תימני גבוה ומזוקן עם חיוך מאוזן לאוזן- שהיה שותף להקמת הבית חב"ד וכרגע הוא מריץ אותו ביחד עם עוד שלושה בחורים.
"הקמנו את המקום מאפס", הוא מספר, "וזה בין הבתים היחידים בעולם שמנוהלים ע"י בחורים רווקים וצעירים (22 גיל ממוצע) וזה מה שהופך את המקום לכ"כ מיוחד וכיפי עד שמטיילים רבים שבאים רק לקפיצה קטנה לפדרו נשארים כאן לשבוע לפחות...."
"אלוקות זה שם המשחק פה וזה שבית חב"ד עובד ומתפקד זה לדעתי סימן יומיומי להשגחה פרטית, אני מאמין שאתה נשאר איתנו לשבת...."3 .
מעולם לא הייתי בבית חב"ד לפני כן אך תמהיל האנשים היה בדיוק מה שציפיתי- צעירים קולניים אחרי צבא, מספר גדול במיוחד של זוגות בירח דבש, בחור עם ראסטות שכמובן חכם בהרבה מאיך שהוא נראה, כמה גרים מקומיים, כמה תימהוניים שנקלעו למקום ואת לוס אנג'לס.
לוס אנג'לס הוא בחור אפרו אמרקני שרירי וגדול, לבוש בחליפת טרנינג ירוקה, כיפה סרוגה שחורה מצמר על ראשו, הוא מחזיק גור כלבים שחור העונה לשם נוצ'ס ואחריו משתרך לכל מקום הסיד קיק שלו בחור אסייתי שקט ורזה שלא מוציא מילה מהפה ורק מהנהן אחרי כל משפט ש-LA אומר. "אני אומנם לא יהודי" הוא מפטיר באגביות לחלל החדר, "אבל מכל הטיולים שלי אני יודע שאם אתה מחפש Good food, Good drink and Good people  בית חב"ד בשישי בלילה זה המקום". והוא צודק, במחצית הארוחה בקבוקי האלכוהול הריקים מעטרים כבר את כל השולחנות וכולם נראים מבסוטים.
"LA, תשיר לנו משהו" צועק מוטי מקצה השולחן וזעקה אדירה בוקעת מפיו של LA כשהוא מתחיל לשיר את 'גלגל החיים' ממלך האריות.

ומיד אח"כ מבלי להתבלבל הוא ממשיך עם 'עוד ישמע בהרי יהודה' בעברית ובהמשך הערב גם יגיע 'מי-פי אל' ועוד.
למרות האווירה הטובה ששוררת כאן, נראה שגם פה לא אמצע שותף לטיול.

"Hay Dude" צועק אלי גלן. "יש All Gringo Sunday B.B.Q היום בצהריים. כל החברה מהאכסניה4 הולכים אתה חייב לבא גם". וכך מצאתי את עצמי יושב עם גלן, בחור חביב מקנדה, אחותו לזלי, חבר שלה סם שנראה בדיוק כמו אחד המאחים למשפחת ווילסון ומדבר במבטא בריטי כבד. רוקי- אמריקאי קטן וצמחוני (חוץ מהיום) ותומאס- בחור גבוה שצוחק ללא הפסקה שמגע מהחלק הגרמני של שווייץ.

5 קצל לא תיקח שוט?

הברבקיו5 נערך כל ראשון בחצר של קאזה גדולה בבעלות אמריקאית, ממש על שפת האגם. המקום המה אמריקאים שמנים, קולניים, רובם מבוגרים, מספר גרילי אבן שעליהם חתיכות בשר מכל הסוגים והמינים ובר מאובזר שבפתחו עומד אחד הבעלים- אמריקאי שמן שנראה כמו מייקל מור עם סיגר גדול ומדי כמה דקות צועק כל השוטים ב-5Q (הו יה). כולנו יושבים נהנים מהאווירה הטובה, האלכוהול והאוכל זורם לשולחנות במיטב המסורת האמריקאית ולפתע-" אני יכול לעבור? או שלא תיתן לי כמו שאתם לא נותנים לפלסטינאים" אמריקאי מבוגר בכובע פקקים מנסה להגיע לשולחן מאחורי כשבידו מספר בקבוקי בירה. ואני בתמימות "למה לא. שיהיה לך בכיף...". אך שאר חברי לשולחן עוררו מהומה." איך אתה לא מתבייש. איזו חוצפה..." ודרשו ממנו לבקש סליחה.
מכיוון שכבר הספקתי לשתות מעט הודתי לחברים והחלטתי לברר יותר לעומק על מה מדובר, בנחת, עדיף על כמה ג'ין & טוניק6. הזקן, כך התברר, שירת בויאטנם ומצא את עצמו- נער באמצע החיים נדרש לעשות בחירות שמעולם לא חשב שידרש לעשות. הוא סיפר לי איך קיבל פקודה לירות על חקלאים ויאטנאמים שעבדו בשדות ואיך אחרי המלחמה החליט לעזוב את ארה"ב לתמיד ומאז הוא ועוד כמה לוחמים והיפיים אמריקאים גרים כאן על שפת האגם, נהנים מהשקט. המשכנו לדבר עוד על מוסר מלחמה ועל כמה כח צריך להיות לשלטון ולאחר כשעה השיחה כבר נסבה למי סחב מכונת יריה יותר טובה ועל ההבדלים בין הכלי האמריקאי למאג הצ'כי. לבסוף האמריקאי סיפר לי על הניסיון שלו לאגד כמה סיפורים של וטרנים אמריקאים לספר והציע לי להוסיף פרק מפי לוחם ישראלי. סירבתי בנימוס ונפרדנו כידידים.
המסיבה המשיכה עד לשעות הערב וגיליתי שהקנדים נשארים בפדרו ללמוד ספרדית, תומס יורד דרומה לניקרגוואה ורוקי חוזר לארה"ב. נראה שגם כאן לא אמצע שותף להמשך הטיול.
אני מחליט להישאר בסן פדרו לכל חנוכה ונסות את מזלי בעיר שלה בשבוע הבא.

הנוף מראש ההר סאן פדרו

אז מה למדנו היום- אין שום דבר שלא ניתן לפתור על כמה ג'ין & טוניק.

• אנטיגואה מהווה מקור יציאה לטיולים ושאטלים לכל רחבי גוואטמלה. כדאי לברר  בסוכנויות הטיולים.
• רוב הישראלים באנטיגוואה לנים בהוסטל הזולה שמנוהל ע"י ישראלי. כל הישראלים עוברים שם בשלב זה או אחר.
• בסן פדרו פועל בית חב"ד. המקום נותן הרגשה ביתית ומפעיל מסעדה טובה במחירים ממוצעים. כמו כן טיולים לאף האינדיני (100Q כל יום שני לפנות בוקר)
• שמורת הטבע הר הגעש פדרו (100Q כניסה או 75Q בסוכנויות)- טיפוס על ההר הגבוהה הזה (3200 מ') חושפת נוף מטורף של כל האיזור. שווה ביותר למרות המאמץ.
• כמעט בכל הכפרים על גדות הנהר ניתן לשכור קיאקים\אופניים\סוסים לפי שעה. הכל בסוכנויות המקומיות.

1 (אינטרנשיונל מוצ'לרוס- 65Q ללילה בחדר צנוע ליחיד. שירותים, מקלחת ומטבח משותפים. 10 דק' הליכה מהמרכז)
2 (חוצה אמריקה-3.5 שעות בערך מגוואטמאלה סיטי או מעט פחות אם נוסעים לפנחצ'ל ומחליפים לסירה)
3 (40Q ערב, 30Q בוקר + הג'חנון הכי טוב שאכלתי בחיי)
4 (אכסנית פינקיו. רחוק מהמקומות של כל הישראלים, קרוב לשדרת הפאבים של סן פדרו- 50Q ליחיד, 40Q לדורמס ויש מטבח, שירותים ומקלחות משותפות וחצר ענקית בה כל ערב מתקבצים אורחים מכל העולם ושותים ומדברים עד השעות הקטנות של הלילה)
5 (65Q למנה ענקית של בשר מכל הסוגים ומבחר סלטים. חבל שלא כשר. )
6 (15Q לכוס+ 10Q לשדרוג ל-Bombay sapphire והברמן המבסוט- "הנה משהוא שמכיר את הג'ין שלו". שאר האלכוהול גם במחירים סבירים- 1 ליטר מקומי 30Q, מוחיטו וקובה ליברה קטנים ב-15Q- מחירים דומים לשאר הפאבים בסביבה)