ובו מפגש מרגש עם הקהילה היהודית של הוונה.
 |
| הוונה הישנה- מבט ממצודת מורו |
בסה"כ הסיור התברר כדי משעמם. המצודות לוס סנטוס-מורו ולה קבנה2 די ריקות למעט מספר רב של תותחים ותצוגה קטנה של נשקים עתיקים.
מהאי קזבלנקה אני תופס אוטובוס חזרה לעיר ומבקר בטירת ריאל- אחת מהטירות שהספרדים בנו כדי להגן על העיר עצמה (כשהם כבשו אותה חזרה). כיום במקום יש מוזאון לאוצרות שנמצאו במעמקי הים בסביבת קובה וכן דגמים של ספינות ספרדיות עתיקות וספינות קובניות מודרניות. בקומה התחתונה מוצגות ערימות של מטבעות, תכשיטים ולוחות כסף וזהב שנמצאו במעמקי הים ומבהירות עד כמה הייתה קובה מרכז למעבר סחורות בעבר.
המוזאון הבא בו ביקרתי הוא אחד המקומות המתוירים בהוונה- מוזאון הרום של הוונה קלאב. קובה הייתה אחת מספקיות הסוכר הגדולות בעולם לפני 200 שנה (וארה"ב אף ניסתה פעמיים לקנות אותה בשל כך) ותוצר הלוואי החשוב של הסוכר הוא הרום ועד היום קובה מייצרת את כמה ממותגי הרום הטובים בעולם. הסיור מציג את תהליך הכנת הרום בעבר ולא מפסיק לפאר את הרום הקובני. בגדול אני, כחובב אלכוהול מתאכזב מהרמה הרדודה של הסיור (ועל כך יהיה ניתן לקרא בהרחבה במשוקושק).
 |
| רחוב טיפוסי- הוונה |
לאחר יום של הליכה אני יכול כבר להגיד שיש הרבה מאוד ישראליות במקום הזה- אני מרגיש קצת כמו בטיול בישראל של שנות השבעים, בה כולם יושבים מחוץ לשיכון, רוכנים מהמרפסות, משחקים שש-בש בחולצות פתוחות ושפמים (כאן זה דומינו) וילדים משחקים כדורגל ברחובות (למרות שהספורט הלאומי בקובה הוא בכלל בייסבול). אפילו הטלוויזיות המקומית מזכירה קצת את הערוץ הראשון (לצערי זה לא השתנה).
היום השני מוקדש לפרק המאוחר של קובה- המהפכה. 55 שנה אחרי ונראה שקובה עדיין חיה אותה. כיכרות ענקיות לכבודה, פסלים וכרזות בזכותה ומוזאון גדול שמסכם כל מה שעבר על קובה באותה תקופה- מוזאון המהפכה. בלב העיר נמצא בניין גדול ששימש מקום מושבו של נשיא קובה. ישבו בו בין השאר ג'וזה גומז- שהיה הנשיא הראשון לאחר מלחמת העצמאות והגנרל בטיסטה העריץ ששלט עד המהפכה וכמובן פידל לאחריה. כיום הבניין מאגד את כל החומר- מגזרי עיתונים, ביגוד, מסמכים, נאומים וכל מה שקשור בארבעת ראשי המהפכה (פידל, ראול, צ'ה והרביעי הפחות מפורסם קמיליו סיאנפיגס). ישנו חדר שמראה כיצד הם נכלאו, חדרים ובהם פירוט על מבצעים נועזים של המיליציה, חדר על תכניות של ארה"ב לפלישה למפרץ החזירים ואפילו להתערבות בתקיפת חוליות המורדים בכדי להכשיל את המהפכה ולשמור על משטרו של בטיסטה- אפשר לראות כאן ביתר שאת איך ההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים ובאין אינטרנט זמין אני לא יכול לבדוק את הדברים. הקומה העליונה מוקדשת למצבה של קובה כיום,גרפים על שיפור ההשקעות בחינוך, בריאות ותעסוקה ועל התקדמות התעשייה והמחשוב הקובני. לעיניים מערביות זה קצת מצחיק אבל כנראה יש סיבה שהכניסה למקומיים עולה כ"כ בזול ושבתי ספר רבים מקיימים סיורים במקום.
במהלך הסיור הצלחתי סוף-סוף גם להבין את חשיבותו של צ'ה גווארה בעיניי העם הקובני. למרות היותו יליד ארגנטינה, את כל הילת הלוחם למען העם ונגד האימפריאליזם הוא קיבל תחת חסות קובה. הוא התאהב ברעיונות המהפכה של קסטרו בעת שנפגש בו במקרה במקסיקו והצטרף אליו ולמהפכנים של קובה. הוא הוכיח את עצמו כלוחם אמיץ ולאחר המהפכה הוא כיהן בין השאר כשר החקלאות, המסחר, האוצר וגם כמנהל הבנק המרכזי של קובה. אך במהלך כל הזמן הזה התפקיד החשוב ביותר שלו היה השר לעניני מהפכות- תפקיד אותו ניהל באופן הצהרתי ממצודת לה קובנה שבימי משטרו של בטיסטה שימשה כבית כלא מבוצר בו נכלאו מורדים רבים. ממשרדו בלה קובנה ניהל גווארה מבצעי עזרה למהפכנים רבים באפריקה ובדרום אמריקה עד שנהרג (או נרצח ע"י ה-CIA תלוי את מי שואלים).
 |
| צריך עזרה במהפכה? חייג *צ'ה |
המועדון אליו הלכתי אירח בעבר כוכבי ג'אז ידועים אבל בחמישי בערב הנוכחי הוא נראה ריק. רק באזור 23:00 בלילה התחילו להגיע אנשים והלהקה מתחילה להרכיב את הכלים. מדובר בלהקה גדולה שכוללת מלבד סקסופון, בס וקלידים עוד ארבעה אנשים על כלי הקשה שונים ומשונים- טם-טם, מצילות, רעשנים, דרבוקות בגדלים שונים ועשרות פעמונים וגם כדור עץ גדול עטור חרוזים. הם מנגנים ג'אז עם נגיעות אפריקאיות ובניצוחו של אפריקאי זקן וזמרת ליווי קובנית צעירה הם מעבירים לי ערב נחמד.
לקראת שבת אני מתחיל במסע החיפושים אחר חב"ד. חיפוש באינטרנט לפני הנסיעה העלה שיהודי קובני מקומי שנהיה חבדניק חזר לאחר כמה שנים של לימודים וכיום הוא מתגורר בהוונה. אך במהלך הסיבובים ברחובות הוונה פגשתי קבצן שלבש כיפת קטיפה לבנה וכשהוא ראה שאני בוהה בו הוא קרא לי. הוא חשב אותי לרב בגלל הזקן ואני התפלאתי למצא עוד יהודי באמצע הרחוב. בשיחה איתו הוא מתעקש שאין חבדניק בהוונה ושמלבד הקהילה הזקנה הוותיקה אותה מנהל יעקב ("יעקב שוחט, יעקב מוהל, יעקב חזן וזהו") וקהילה קונסרבטיבית חדשה יותר אין עוד יהודים בהוונה. הוא נותן לי את הכתובת לבית הכנסת ומפציר בי לבא להשלים מניין.
למרות התעקשותו שאין חבדניק בהוונה, אני קיבלתי כתובת מעודכנת ממטילים במקסיקו ואני מחליט ללכת לחפש אותם, מקווה בכל זאת למצא חלות או יין לקידוש או אולי אפילו להתארח. אני מגיע לכתובת ומתחיל לשאול את השכנים בספרדית עילגת- "אולי אתם מכירים חב"ד?, אולי ראיתם שכן לבוש שחור?" מלווה את השאלות בתנועות ידיים שמסמלות זקן. אך אף אחד לא שמע ולא ידע. רק השכנה האחרונה אצלה הייתי הבינה. "אאהה, לובביצ'ה? נו לובביצ'ה" הם גרו בדירה הזו אך עזבו לפני כמה חודשים, לא יודעת לאן (מאוחר יותר שמעתי בבית הכנסת שהם כנראה גורשו ע"י המשטר על פעילות פוליטית. לא יודע אם זה נכון).
אין ברירה, אני מתכונן לעוד שבת עצמאית, קונה פירות וירקות, אופה סוג של פיתות ומכין את המנות שבת הרגילות שלי- אורז וסלט לערב ותפו"א וביצה לבוקר עם הרבה פירות טרופיים למנה אחרונה. צנוע, אבל זה מה יש.
בשבת בבוקר אני מחליט ללכת לבקר בבית הכנסת. אני מגיע לבניין מוקף תיל במרכזו של רחוב מוזנח ברובע העתיק של העיר. עשרה יהודים זקנים מקומיים ועוד שני תיירים ועל הבמה יעקב מתחזן. הוא מתפלל בעברית בהגייה ספרדית- ה-ל' נהגת כמו י' וה-ר' כמו ה'. שאר הקהל מצטרפים בקטעי השירה-"אשרי, עלינו לשבח, קריאת שמע וקדושה. אני אוהב לראות איך גם במקום בו אין מורים או רבנים, מקום שהיה מנותק בעשרות השנים האחרונות, המסורת משתמרת חזק. קטעי התפילה הנאמרים בארמית וההפטרה מתורגמים ברוב פאתוס ע"י הגבאי וכולם נראים די מרוצים. לאחר התפילה מתקיימים קידוש וסעודה צנועה ויעקב נואם חצי שעה בספרדית על פרשת השבוע ועל פורים המתקרב ובא. לאחר הדרשה אני ותייר אמריקאי נוסף (שקיבל אישור כניסה בגלל השתייכותו לארגון שעוקב אחרי קהילות יהודיות מבודדות בעולם) מתחילים לתחקר את יעקב על חיי הקהילה.
יעקב מספר לנו על הקהילה שנוסדה ע"י יהודים שברחו מאירופה בשנות ה-20 אך לא קיבלו אישור כניסה לארה"ב. הקהילה כיום מורכבת מהיהודים העניים שלא הצליחו לגייס את הכסף הדרוש להגר לפני פרוץ המהפכה בשנות ה-50. מי שיכל ברח לישראל או לארה"ב, רוב משפחתו של יעקב נתקעה בקובה.
כיום מתנהל ביה"כ כמרכז צדקה. הוא מספק ליהודים הזקנים והעניים שלוש ארוחות ביום והסעה. קצת כמו בית אבות. הוא מספק גם שירותי הסעה לבית חולים, דבר שקובנים זקנים רבים לא מסוגלים לו, בהתחשב ב-10-20הדולרים לחודש שמקבלים כפנסיה מהמדינה. קובנים רבים רוצים להיות יהודים רק בגלל זה.
יעקב ממשיך לספר על הקשיים באספקת בשר כשר. המדינה מקציבה תלושים לחנויות ל-2/3 ליברות בשר לאדם לכל תשעה ימים וגם עופות אסור לקנות חיים ולשחוט לבד. רק בגלל שהבי"כ הוא עמותת צדקה הוא רשאי לקנות כמות גדולה כזו של בשר ועופות ואת היתרה הוא מחויב למכור לממשלה. חיים קשים עוברים על היהודים הזקנים של קובה ובגלל האמברגו גם לא ניתן להעביר תרומות לקהילה. אני עוזב בהרגשה קשה. מקווה שעם התחלפות המשטר בעתיד ישתפרו חייהם של הקהילה היהודית ושחברי הקהילה הזקנים עוד יזכו להיות בחיים כשזה יקרה.
אז מה למדנו היום- חוץ מעל העבר העשיר של קובה, הי, עכשיו אני יודע מי זה הבחור המזוקן שעומד ליד צ'ה גווארה (לא פידל, נו - The other guy).
1 (הוסטל ולאדי- 10$ למיטה בחדר של שש)
2 (6$ כניסה לכל מצודה, 1$ כניסה לחניון- גם ללא רכב, 2$ כניסה למגדלור. בכל ערב ב-2100 מתקיים מצעד של משמר כבוד וירי מסורתי בתותח אבל לא הייתי בשעות האלו)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה