ובו- אז כמה שווה פזו קובני?
"ארזת לבד? האם משהו נתן לך להעביר משהו? האם אתה מעביר חומרים אסורים או משקאות?" היד האוחזת במזוודה מזיעה בשעה שאני עונה לפקידה על צרור השאלות המקובל לפני כל טיסה. צ'רלי הבטיח שהכל יהיה בסדר וגם בדקתי את המזוודה כמה פעמים, מנסה לראות האם יש תחתית כפולה, אבל אתה אף פעם לא באמת יכול להיות בטוח. אני עומד בתור לתיירים. מימני, בתור למקומיים מצטופפים עשרות קובנים ולידם ארגזים עמוסי מוצרי אלקטרוניקה- מטוסטרים ומנורות ועד למחשבים משוכללים וטלוויזיות בנות חמישים אינץ'. ראול פרץ את ההגבלות עם כניסתו לשלטון ונראה שכעט העם הקובני מנסה להדביק את הקצב עם שאר העולם.
'אני מקווה שעוד אספיק לראות את קובה הישנה' עולה לי בראש מחשבה מערבית זדונית חסרת חמלה. אבל כרגע מעסיקות אותי מחשבות אחרות. רק בשער העליה למטוס לקובה מחכים שוטרים מקסיקנים עם כלבים, מבקשים בתקיפות מנומסת לרחרח את התיקים ולמרות שהתיק מלא בבגדי המותגים של צ'רלי כבר מזמן מסתובב בתעלות שמתחת שדה התעופה אני תוהה האם הם גם מריחים שקר.
(הקטע הנ"ל מבוסס על אגדה אורבנית העוברת בין מטיילים על בחור בשם צ'ארלי שמשלם את הכרטיס טיסה לקובה בתמורה לכך שתעביר לאח שלו מזוודה עם בגדים ותחזיר כמות מותרת של סיגרים ורום קובנים. אין לי מושג אם זה עובד. אני נסעתי בדרך הרגילה).
 |
| זה מה שבאים לראות בקובה בין השאר |
לאחר טיסה קצרה של פחות משעה מקנקון1 בהמתנה לפקיד ההגירה עובר בין הנוסעים פקיד בלבוש אזרחי ומתשאל רנדומלית אנשים על מוצאם, מה הם מחפשים בקובה, מה עיסוקם בארץ המוצא והאם הם מכניסים כסף זר למדינה. בנוסף הוא מתעניין האם יש להם הזמנה למלון ללילה הראשון. אני עונה בנימוס על כל השאלות והפקיד אפילו מחייך ומספר לי שהיו עוד שני ישראלים על הטיסה שלי. ביציאה משדה התעופה אני ממיר את הפזו המקסיקני שלי בקובני (לצערי לא מצאתי להוציא יורו במקסיקו ולמרות שמקבלים שער המרה גרוע לכסף המקסיקני, על דולרים השער אפילו גרוע יותר שכן יש קנס של 10% נוספים על השער) ומנסה להבין אם עבדו עלי. עוד בארץ קראתי שלקובנים יש שני סוגי מטבע: מטבע אחד מקומי- הפזו הקובני ומטבע נוסף שנכנס לשימוש ב-1994 כמטבע מיוחד לתיירים ולמוצרי מותרות- פזו קונוורטבל ששווה פי 25 מהמקומי ובאופן אירוני צמוד לדולר האמריקאי. מיותר לציין ששניהם נקראים פשוט פזו וצריך לשם לב למה מתכוונים כשאומרים לך מחיר מסוים או מחזירים לך עודף. אני עדיין לא יודע שהקובנים חכמים ויש להם דרכים מתוחכמות יותר לנצל תיירים.
ביציאה מהשדה, כמו בכל שדה תעופה בעולם קופצים עליך עשרות נהגי מוניות ומציעים לך הסעה לעיר בתמורה ל-25CUC. שוב, מצויד בעצות ממטיילים ישראלים אני מסרב וצועד 5 דק' לעבר הכביש הראשי שם ניתן לקחת מונית רגילה ב-10$ פחות- סכום שבגואטמלה היה מספיק לי לחדר גדול פרטי במלון. אני עדיין צריך להתרגל לקפיצה בהוצאות.
אני תופס מונית לאדה. הנהג נראה כאילו יצא מסרט בורקס ישראלי ישן- החולצה הפתוחה, השרשרת ואפילו הפנים שלו נראות קצת ישראליות. נסיעה בכבישי הוונה דורשת מקצועיות רבה. התנועה כבידה ולקסם של המכוניות העתיקות המפורסמות של קובה שגודשות את הכבישים יש גם חיסרון, לא פעם קורה שהן נתקעות באמצע הכביש בענן עשן. הנהג שלי מפגין את המקצועיות הדרושה- הוא משתחל בין המכוניות, דופק פרסה כשהוא מזהה שהדרך לפניו פקוקה וגם מצליח לעשן, להחליף תחנות ברדיו הישן ולצפור לכל צ'יקה שעוברת ברחוב תוך שהוא מחייך אלי ומצביע (זה מנהג די נפוץ בקובה. וגם שריקות וקריאות. לא משנה המראה או הגיל). רק כשהגענו לקאזה התחלתי לקבל מושג איך דברים עובדים כאן. לנהג 'נגמר' בדיוק העודף ומכיוון שבשדה נתנו לי רק שטרות של 20 ולא הגענו לפתרון אחר נאלצתי לוותר לו על 5$. הקאזה בה הזמנתי מקום התבררה כמלאה אך הוא הפנה אותי לשכנה אחרת שמשכירה "ממש מרחק הליכה מפה". השכנה הזו הפנתה אותי לחברה שלה שרק לאחר שהתמקמתי הודיע לי שהיא גובה 10$ יותר מהמקום בו הזמנתי- "אני זה אני והוא זה הוא" (ובנוסף, בניגוד אליו היא לא יודעת מילה אנגלית). התפשרנו על 5$ יותר רק בשביל לגלות בבוקר שאין לה עודף...
טוב, הוונה גדולה עלי. אני צריך לעבור לכפר, לקלוט את הלך הרוח הקובני ולחזור לכאן מנוסה יותר. הם בטח לא כ"כ גרועים כמו שנראה במבט ראשון. כשאני מגיע לתחנת האוטובוס הבין עירונית מתברר שלתיירים יש אוטובוסים מיוחדים משלהם במקום אחר ואסור להם לעלות על האוטובוסים הזולים של המקומיים. הוונה לא מפסיקה להפתיע אותי. אני מברר עם נהגי המונית שמחכים מחוץ לתחנה. נסיעה לויניאליס, עיירה קטנה ותיירותי בצפון קובה, עולה כמו האוטובוס (12$) וכך גם יהיה לי זמן לשוחח עם מקומיים. ראול שמח לתרגל את האנגלית שלו ומתברר כפטפטן לא קטן. במשך כל הנסיעה הוא מספר לי כמה הוא שונא את הממשל ואיך הוא רוצה להגר לארה"ב. שני אחים שלו כבר עשו זאת וחבר אחר הציע לו עבודה בשיקגו אם הוא רק יצליח להגיע. -"פה כולם מושחתים" הוא פוסק. הוא היה מורה בעיר פינר דל ריו- עוד עיר קטנה בצפון, כשלפתע החליטו לפטר את כל המורים ולהגדיל את מספר הילדים בכיתה.
-"רק את הזקנים השאירו ולנו הצעירים הציעו ללכת ללמד בבתי הספר של הכפרים. איזה חור, כאילו ש'פינר' לא רחוקה מספיק מהעיר".
כשמגיעים לפינר דל ריו הנהג עוצר (שברולט גדולה של 12 מקומות שמורה ביותר עם מושבי עור כחולים מקוריים. לא מייצרים כאלה יותר ואני מצטער שלא צילמתי אותה. ראול אומר שמי שיש לו כסף לקנות כזה רכב יכול לחיות טוב מאוד מעבודה בהסעות). צריך להחליף מונית כדי להמשיך לויניאליס והנהג מתעקש שהוא הודיע שהוא מגיע רק עד כאן. עוד רכב, עוד 4$ (הנהג מדליק אותו עם החוטים מתחת להגה) ואני מגיע לקאזה של מנוליטו וווימיה2 (זה וילמה אבל לא מבטאים דאבל L בספרדית) עליה קיבלתי המלצה מזוג דתי- והם כבר הסבירו להם על כל עניין השבת והכשרות כך שאף אחד לא יעלב שאני לא אוכל אצלו (זה הנוהג בקאזות, אתה גר בבית ונהיה בן בית, מגיע לארוחות והכל). בעלי הבית חמודים ומכרכרים סביבי כאילו אני האורח הראשון שלהם. מנוליטו משוויץ באופנוע שלו (50 סמ"ק עליו הוא עובד איזה חצי שעה בכל פעם שהוא רוצה להשתמש בו) ובמערכת סטראו ענקית שנמצאת במרכז הסלון ווימיה שואלת בשלומם של הזוג הישראלי ההוא והאם אנחנו מכירים עוד מישראל. הם מכבדים אותי במיץ מנגו גרוס טרי- "אסטה פור רליחיון. נו לצ'ה. תודוס נטורל" מצוין, כבר המצב רוח שלי משתפר.
שניהם ממליצים על מה שיש לראות בכפר ומאוד גאים בעיירה ובארץ שלהם. אני אומר להם שאני בעיקר אוהב לעשות טיולים רגליים ולראות נופים ומנוליטו לא מבין למה ומנסה לשכנע אותי לשאול ממנו אופניים- "קח, ללא תוספת מחיר..." (יש צדק בדבריו. למי שאוהב לדווש, האזור מאוד ידידותי לרוכבים).
ביום הראשון אני יוצא להליכה לכיוון מערות ויניאליס3. השלט מספר שלכאן ברחו העבדים משדות הסוכר מפני הנושים הספרדים. המערה קצרה- כ-15 דק' הליכה. מזל שהבאתי פנס, המנורות הקבועות בקירות לא עובדות. בסוף המערה נמצאות כמה בובות מוזנחות שאמורות לתאר איך חיו כאן העבדים. נראה שאטרקציות שבאמת השקיעו בהן זה המסעדה שביציאה מהמערה והבאר שבכניסה. המערה נמצאת על מסלולו של אוטובוס התיירים שפורק עשרות קשישים אירופאים שבאו לסיור יום באזור.
את המשך היום אני מעביר בטיול בשבילים אקראיים בסביבה, נהנה מהנוף- מההרים המזדקרים כחרוטים מהרצפה, מצמחיה והעופות.
ביום השני אני עושה טיול סוסים באזור. כל בעל הוסטל עובד עם חקלאי אחר שמספק טיול בו עוברים בכל האטרקציות שבסביבה וא"א לבקר בוינאליס בלי לעשות אחד (כ-20$ ל-4 שעות). טיול קצר, פתרון מושלם ליום שישי. מנוליטו שולח אותי לאיש שלו, בחור שמנמן שנראה קצת כמו מוסכניק ולא יודע אנגלית אבל הוא חייכן ומעיר כשיש משהו חשוב לראות ובשאר הזמן לא מדבר הרבה, כמו שאני אוהב. אני מקבל את הסוס מוחיטו (מוהיטו, הוא מתקן אותי) שנראה כאילו הוא הולך להתפגר כל רגע, וזה עוד לפני שעליתי עליו. מבט קצר מבהיר שהחברים שלו לא במצב טוב יותר. אני מרחם עליו ומקבל את הקצב האיטי אותו הוא מכתיב. מי שמחכה לדהירות שטח כמו שלפעמים מקבלים בטיולי סוסים בארץ, זה לא המקום. כאן רוכבים רגוע ונהנים מהנוף. מדי פעם המדריך זורק מילה- כאן צומח קנה סוכר, זה שדה שעועית, הנה נשר... וכך עד שמגיעים לתחנה הראשונה- חווה חקלאית טיפוסית (בארץ ודאי היו מוסיפים גם 'אורגנית'). המדריך מציג בגאווה את 28 הגידולים שיש במקום- אננס, ארבע סוגים שונים של בננות, עצי מנגו, גוייאבות, עשבי תיבול וירקות שונים. מגוון מרשים. אני אוהב בעיקר את יחסי הגומלין שמתקיימים בחווה. שום דבר לא נזרק ושאריות המזון או העשבים שנוכשו משמשים כדשן או כמזון לחזירים, התרנגולות או האווזים שמסתובבים לכולם בין הרגליים.
אני מכבד את עצמי בשייק טרי של גוייאבות וקינמון ויושב במרפסת הענקית על אחד מכסאת הנדנדה לשתות מול הנוף של ויניאליס מוקפת השדות.
התחנה הבאה היא מערה קטנה יפיפייה בה זורם נחל. המקום מבודד ולא מזכיר כלל את המערה התיירותית בה ביקרתי אתמול. הכל יותר שקט ויפה ואני רושם לעצמי לבא לכאן לבד בהמשך השבוע. אנחנו ממשיכים לתחנה האחרונה והחשובה ביותר- חוות הטבק. וינאליס משופעת בחוות לגידול טבק שכמובן המקור לאחד מהמוצרים המפורסמים ביותר של קובה- הסיגרים הקובנים. בעל החווה מציג בגאווה את השדות שלו ומסביר על תהליך הגידול, מפיזור הזרעים שנראים כמו גרגרי חול ועד הקטיף שמתבצע שלושה חודשים לאחר מכן. בתעשיית הסיגרים משתמשים בכל חלקי הצמח. העלים התחתונים קטנים וקשים ובהם משתמשים למעטפת החיצונית של הסיגר. העלים האמצעיים, המכילים כמות קטנה יחסית של ניקוטין משמשים להכנת סיגרים 'לייט' ולאיזון סיגרים כבדים יותר והעלים העליונים ממלאים את הסיגרים החזקים. בשידרות העלים מזבלים את השדות. הוא מראה לי איך מיבשים את העלים על קורות עץ ובבקתות יבוש ומסביר שהוא מחויב למכור 90% מהתוצרת למפעלים הממשלתיים הגדולים והמפורסמים כמו קוהיבה ומונטה קריסטו ומה-10% הנותרים הוא מכין סיגרים עצמאית לצריכה אישית ולמכירה באופן פרטי. בעל החווה מתפאר כי שלא כמו בעלי חווה אחרים הסיגרים שלו עוברים תהליך נוסף. לאחר הייבוש הוא משרה את העלים בתערובת של רום, לימון, דבש ווניל ולאחר כמה שבועות הוא מיבש אותם שנית. לסיגרים שלו אכן יש ריח טוב של וניל וטעם מעט מתקתק. הוא מראה לי טריק נוסף, לפני העישון הוא טובל את קצה הסיגר בדבש. אני מגלה שאני לא כ"כ מתחבר לחויות העישון. הסיגרים כבדים לי מדי. אבל את הרושם והתדמית החזקה שקושרה אליהם הם מספקים.
מעבר לסיגרים קובה מפורסמת גם במשקאות שלה ובחוות הסיגרים אני נהנה מאחד המוחיטו (טוב, קצת יותר) הטובים ששתיתי ואני לוקח ממנו את המתכון למוחיטו ולעוד קוקטייל מקומי (יופיע בעתיד במשוקושק).
עוד דבר שקובה מפורסמת בו היא המוסיקה והריקודים שלה. מועדון גדול במרכז העיר מקיים כל ערב הופעות גדולות שמתחילות בנגינה של להקה מקומית- סלסה ומוסיקה קובנית וממשיכה במגוון מופעים החל מגרסאות כיסוי בספרדית לשירים אמריקאים ועד הופעות של רקדנים מקצועיים של סלסה וריקודים אפריקאים (משום מה), להכל מתלווים מקומיים ותיירים שמפגינים את כישורי הריקוד שלהם במרכז הרחבה (1$ כניסה, 3$ קוקטייל). ביומיים שנשארו לי אני מחליט לקחת כמה שיעורי ריקוד ומנוליטו מוצא לי מורה נהדרת (לצערי שכחתי את שמה- 5$ לשעה).
הדבר האחרון שרציתי ללמוד בחווית המגורים אצל המקומיים הוא בישול של אוכל קובני. למרות שמנוליטו מתלונן ואומר שאין דבר כזה וכל יום אוכלים אותו דבר ("אורז עם חזיר ושעועית, אורז עם עוף ושעועית...") ווימיה שמחה להראות לי.
מתכון:
הארוחות הקובניות כמו בכל מטבחי מרכז אמריקה מורכבות מאורז ושעועית שחורה. האורז הוא אורז לבן רגיל לו הם מוסיפים בסוף הבישול 0.5 כוס מיץ תפוזים (הם מבשלים בסיר אורז מיוחד את כל הכמות בתחילת השבוע והוא שומר על חום). את השעועית הם מכינים בסיר לחץ חשמלי וג"כ משאירים אותו מחובר לחשמל לשמירה על חום כל השבוע.
פרוחילס א וימיה:
1 כוס גדולה של שעועית שחורה (גרגירים קטנים)
מלא סיר מים
2 כפות סוכר דמררה
0.5 פלפל ירוק חתוך לרצועות
0.25 כוס פלפלונים חריפים קצוצים (לא ראיתי את הסוג הזה בארץ, אני מניח שהפלפל חריף הירוק יעבוד)
0.25 כוס שום קצוץ
1 כפית כמון
2-3 כפיות של תערובת תבלינים קנויה בשם- Amor Sazon שאני לא יודע מה יש בה- בעיקר פלפל,כמון, סלרי יבש וכאלה- דומה לאבקת מרק.
אופן ההכנה: את השום והפלפלונים החריפים כותשים לתערובת אחידה (הם מצטמצמים לכף) ומטגנים בכמות שמן די גדולה. מכניסים את כל המרכיבים מלבד הכמון לסיר לחץ (כולל שמן הטיגון) ומבשלים כ-50 דק' (בסיר רגיל אני מניח שהזמן יהיה לפחות כפול ואני חושב שגם עדיף לבשל חצי בישול בלי כל המרכיבים). כשהכל מוכן להוסיף וערבב את הכמון.
את האורז והשעועית מלווה, כמו שכבר אמר מנוליטו, חזיר או עוף. אני ביקשתי לראות את המתכון לעוף.
פויו פריטו:
6-8 פולקס
2 כפות שום קצוץ
0.5 תפוז חתוך לקוביות
0.5 כוס מיץ תפוזים
מלח, כמון והתערובת מקודם
מבשלים הכל עם חצי כוס שמן לחצי שעה מכוסה. כשהעוף רך מוציאים אותו ומטגנים במחבת עם שמן רותח מכל הצדדים. מחזירים לרוטב ומגישים.
אז מה למדנו היום- הדרך הנכונה לעישון סיגר היא לטבול את קצהו בדבש.
1 (אייר קובנה, כ-350$ להלוך חזור. על הכרטיס היה כתוב שעתיים אך יש הפרש של שעה בין הארצות)
2 (הקאזה- מחיר ממוצע למקום 20$ ללילה לחדר פרטי גדול וממוזג)
3 (2$ כניסה, 5 קמ' מהעיר ושמעתי שיש מערה רצינית יותר בהמשך הדרך אבל לא בדקתי)
ביציאה מהשדה, כמו בכל שדה תעופה בעולם קופצים עליך עשרות נהגי מוניות ומציעים לך הסעה לעיר בתמורה ל-25CUC. שוב, מצויד בעצות ממטיילים ישראלים אני מסרב וצועד 5 דק' לעבר הכביש הראשי שם ניתן לקחת מונית רגילה ב-10$ פחות- סכום שבגואטמלה היה מספיק לי לחדר גדול פרטי במלון. אני עדיין צריך להתרגל לקפיצה בהוצאות.
אני תופס מונית לאדה. הנהג נראה כאילו יצא מסרט בורקס ישראלי ישן- החולצה הפתוחה, השרשרת ואפילו הפנים שלו נראות קצת ישראליות. נסיעה בכבישי הוונה דורשת מקצועיות רבה. התנועה כבידה ולקסם של המכוניות העתיקות המפורסמות של קובה שגודשות את הכבישים יש גם חיסרון, לא פעם קורה שהן נתקעות באמצע הכביש בענן עשן. הנהג שלי מפגין את המקצועיות הדרושה- הוא משתחל בין המכוניות, דופק פרסה כשהוא מזהה שהדרך לפניו פקוקה וגם מצליח לעשן, להחליף תחנות ברדיו הישן ולצפור לכל צ'יקה שעוברת ברחוב תוך שהוא מחייך אלי ומצביע (זה מנהג די נפוץ בקובה. וגם שריקות וקריאות. לא משנה המראה או הגיל). רק כשהגענו לקאזה התחלתי לקבל מושג איך דברים עובדים כאן. לנהג 'נגמר' בדיוק העודף ומכיוון שבשדה נתנו לי רק שטרות של 20 ולא הגענו לפתרון אחר נאלצתי לוותר לו על 5$. הקאזה בה הזמנתי מקום התבררה כמלאה אך הוא הפנה אותי לשכנה אחרת שמשכירה "ממש מרחק הליכה מפה". השכנה הזו הפנתה אותי לחברה שלה שרק לאחר שהתמקמתי הודיע לי שהיא גובה 10$ יותר מהמקום בו הזמנתי- "אני זה אני והוא זה הוא" (ובנוסף, בניגוד אליו היא לא יודעת מילה אנגלית). התפשרנו על 5$ יותר רק בשביל לגלות בבוקר שאין לה עודף...
טוב, הוונה גדולה עלי. אני צריך לעבור לכפר, לקלוט את הלך הרוח הקובני ולחזור לכאן מנוסה יותר. הם בטח לא כ"כ גרועים כמו שנראה במבט ראשון. כשאני מגיע לתחנת האוטובוס הבין עירונית מתברר שלתיירים יש אוטובוסים מיוחדים משלהם במקום אחר ואסור להם לעלות על האוטובוסים הזולים של המקומיים. הוונה לא מפסיקה להפתיע אותי. אני מברר עם נהגי המונית שמחכים מחוץ לתחנה. נסיעה לויניאליס, עיירה קטנה ותיירותי בצפון קובה, עולה כמו האוטובוס (12$) וכך גם יהיה לי זמן לשוחח עם מקומיים. ראול שמח לתרגל את האנגלית שלו ומתברר כפטפטן לא קטן. במשך כל הנסיעה הוא מספר לי כמה הוא שונא את הממשל ואיך הוא רוצה להגר לארה"ב. שני אחים שלו כבר עשו זאת וחבר אחר הציע לו עבודה בשיקגו אם הוא רק יצליח להגיע. -"פה כולם מושחתים" הוא פוסק. הוא היה מורה בעיר פינר דל ריו- עוד עיר קטנה בצפון, כשלפתע החליטו לפטר את כל המורים ולהגדיל את מספר הילדים בכיתה.
-"רק את הזקנים השאירו ולנו הצעירים הציעו ללכת ללמד בבתי הספר של הכפרים. איזה חור, כאילו ש'פינר' לא רחוקה מספיק מהעיר".
 |
| הכפר |
שניהם ממליצים על מה שיש לראות בכפר ומאוד גאים בעיירה ובארץ שלהם. אני אומר להם שאני בעיקר אוהב לעשות טיולים רגליים ולראות נופים ומנוליטו לא מבין למה ומנסה לשכנע אותי לשאול ממנו אופניים- "קח, ללא תוספת מחיר..." (יש צדק בדבריו. למי שאוהב לדווש, האזור מאוד ידידותי לרוכבים).
ביום הראשון אני יוצא להליכה לכיוון מערות ויניאליס3. השלט מספר שלכאן ברחו העבדים משדות הסוכר מפני הנושים הספרדים. המערה קצרה- כ-15 דק' הליכה. מזל שהבאתי פנס, המנורות הקבועות בקירות לא עובדות. בסוף המערה נמצאות כמה בובות מוזנחות שאמורות לתאר איך חיו כאן העבדים. נראה שאטרקציות שבאמת השקיעו בהן זה המסעדה שביציאה מהמערה והבאר שבכניסה. המערה נמצאת על מסלולו של אוטובוס התיירים שפורק עשרות קשישים אירופאים שבאו לסיור יום באזור.
את המשך היום אני מעביר בטיול בשבילים אקראיים בסביבה, נהנה מהנוף- מההרים המזדקרים כחרוטים מהרצפה, מצמחיה והעופות.
ביום השני אני עושה טיול סוסים באזור. כל בעל הוסטל עובד עם חקלאי אחר שמספק טיול בו עוברים בכל האטרקציות שבסביבה וא"א לבקר בוינאליס בלי לעשות אחד (כ-20$ ל-4 שעות). טיול קצר, פתרון מושלם ליום שישי. מנוליטו שולח אותי לאיש שלו, בחור שמנמן שנראה קצת כמו מוסכניק ולא יודע אנגלית אבל הוא חייכן ומעיר כשיש משהו חשוב לראות ובשאר הזמן לא מדבר הרבה, כמו שאני אוהב. אני מקבל את הסוס מוחיטו (מוהיטו, הוא מתקן אותי) שנראה כאילו הוא הולך להתפגר כל רגע, וזה עוד לפני שעליתי עליו. מבט קצר מבהיר שהחברים שלו לא במצב טוב יותר. אני מרחם עליו ומקבל את הקצב האיטי אותו הוא מכתיב. מי שמחכה לדהירות שטח כמו שלפעמים מקבלים בטיולי סוסים בארץ, זה לא המקום. כאן רוכבים רגוע ונהנים מהנוף. מדי פעם המדריך זורק מילה- כאן צומח קנה סוכר, זה שדה שעועית, הנה נשר... וכך עד שמגיעים לתחנה הראשונה- חווה חקלאית טיפוסית (בארץ ודאי היו מוסיפים גם 'אורגנית'). המדריך מציג בגאווה את 28 הגידולים שיש במקום- אננס, ארבע סוגים שונים של בננות, עצי מנגו, גוייאבות, עשבי תיבול וירקות שונים. מגוון מרשים. אני אוהב בעיקר את יחסי הגומלין שמתקיימים בחווה. שום דבר לא נזרק ושאריות המזון או העשבים שנוכשו משמשים כדשן או כמזון לחזירים, התרנגולות או האווזים שמסתובבים לכולם בין הרגליים.
אני מכבד את עצמי בשייק טרי של גוייאבות וקינמון ויושב במרפסת הענקית על אחד מכסאת הנדנדה לשתות מול הנוף של ויניאליס מוקפת השדות.
התחנה הבאה היא מערה קטנה יפיפייה בה זורם נחל. המקום מבודד ולא מזכיר כלל את המערה התיירותית בה ביקרתי אתמול. הכל יותר שקט ויפה ואני רושם לעצמי לבא לכאן לבד בהמשך השבוע. אנחנו ממשיכים לתחנה האחרונה והחשובה ביותר- חוות הטבק. וינאליס משופעת בחוות לגידול טבק שכמובן המקור לאחד מהמוצרים המפורסמים ביותר של קובה- הסיגרים הקובנים. בעל החווה מציג בגאווה את השדות שלו ומסביר על תהליך הגידול, מפיזור הזרעים שנראים כמו גרגרי חול ועד הקטיף שמתבצע שלושה חודשים לאחר מכן. בתעשיית הסיגרים משתמשים בכל חלקי הצמח. העלים התחתונים קטנים וקשים ובהם משתמשים למעטפת החיצונית של הסיגר. העלים האמצעיים, המכילים כמות קטנה יחסית של ניקוטין משמשים להכנת סיגרים 'לייט' ולאיזון סיגרים כבדים יותר והעלים העליונים ממלאים את הסיגרים החזקים. בשידרות העלים מזבלים את השדות. הוא מראה לי איך מיבשים את העלים על קורות עץ ובבקתות יבוש ומסביר שהוא מחויב למכור 90% מהתוצרת למפעלים הממשלתיים הגדולים והמפורסמים כמו קוהיבה ומונטה קריסטו ומה-10% הנותרים הוא מכין סיגרים עצמאית לצריכה אישית ולמכירה באופן פרטי. בעל החווה מתפאר כי שלא כמו בעלי חווה אחרים הסיגרים שלו עוברים תהליך נוסף. לאחר הייבוש הוא משרה את העלים בתערובת של רום, לימון, דבש ווניל ולאחר כמה שבועות הוא מיבש אותם שנית. לסיגרים שלו אכן יש ריח טוב של וניל וטעם מעט מתקתק. הוא מראה לי טריק נוסף, לפני העישון הוא טובל את קצה הסיגר בדבש. אני מגלה שאני לא כ"כ מתחבר לחויות העישון. הסיגרים כבדים לי מדי. אבל את הרושם והתדמית החזקה שקושרה אליהם הם מספקים.
מעבר לסיגרים קובה מפורסמת גם במשקאות שלה ובחוות הסיגרים אני נהנה מאחד המוחיטו (טוב, קצת יותר) הטובים ששתיתי ואני לוקח ממנו את המתכון למוחיטו ולעוד קוקטייל מקומי (יופיע בעתיד במשוקושק).
עוד דבר שקובה מפורסמת בו היא המוסיקה והריקודים שלה. מועדון גדול במרכז העיר מקיים כל ערב הופעות גדולות שמתחילות בנגינה של להקה מקומית- סלסה ומוסיקה קובנית וממשיכה במגוון מופעים החל מגרסאות כיסוי בספרדית לשירים אמריקאים ועד הופעות של רקדנים מקצועיים של סלסה וריקודים אפריקאים (משום מה), להכל מתלווים מקומיים ותיירים שמפגינים את כישורי הריקוד שלהם במרכז הרחבה (1$ כניסה, 3$ קוקטייל). ביומיים שנשארו לי אני מחליט לקחת כמה שיעורי ריקוד ומנוליטו מוצא לי מורה נהדרת (לצערי שכחתי את שמה- 5$ לשעה).
הדבר האחרון שרציתי ללמוד בחווית המגורים אצל המקומיים הוא בישול של אוכל קובני. למרות שמנוליטו מתלונן ואומר שאין דבר כזה וכל יום אוכלים אותו דבר ("אורז עם חזיר ושעועית, אורז עם עוף ושעועית...") ווימיה שמחה להראות לי.
מתכון:
הארוחות הקובניות כמו בכל מטבחי מרכז אמריקה מורכבות מאורז ושעועית שחורה. האורז הוא אורז לבן רגיל לו הם מוסיפים בסוף הבישול 0.5 כוס מיץ תפוזים (הם מבשלים בסיר אורז מיוחד את כל הכמות בתחילת השבוע והוא שומר על חום). את השעועית הם מכינים בסיר לחץ חשמלי וג"כ משאירים אותו מחובר לחשמל לשמירה על חום כל השבוע.
פרוחילס א וימיה:
1 כוס גדולה של שעועית שחורה (גרגירים קטנים)
מלא סיר מים
2 כפות סוכר דמררה
0.5 פלפל ירוק חתוך לרצועות
0.25 כוס פלפלונים חריפים קצוצים (לא ראיתי את הסוג הזה בארץ, אני מניח שהפלפל חריף הירוק יעבוד)
0.25 כוס שום קצוץ
1 כפית כמון
2-3 כפיות של תערובת תבלינים קנויה בשם- Amor Sazon שאני לא יודע מה יש בה- בעיקר פלפל,כמון, סלרי יבש וכאלה- דומה לאבקת מרק.
אופן ההכנה: את השום והפלפלונים החריפים כותשים לתערובת אחידה (הם מצטמצמים לכף) ומטגנים בכמות שמן די גדולה. מכניסים את כל המרכיבים מלבד הכמון לסיר לחץ (כולל שמן הטיגון) ומבשלים כ-50 דק' (בסיר רגיל אני מניח שהזמן יהיה לפחות כפול ואני חושב שגם עדיף לבשל חצי בישול בלי כל המרכיבים). כשהכל מוכן להוסיף וערבב את הכמון.
את האורז והשעועית מלווה, כמו שכבר אמר מנוליטו, חזיר או עוף. אני ביקשתי לראות את המתכון לעוף.
פויו פריטו:
6-8 פולקס
2 כפות שום קצוץ
0.5 תפוז חתוך לקוביות
0.5 כוס מיץ תפוזים
מלח, כמון והתערובת מקודם
מבשלים הכל עם חצי כוס שמן לחצי שעה מכוסה. כשהעוף רך מוציאים אותו ומטגנים במחבת עם שמן רותח מכל הצדדים. מחזירים לרוטב ומגישים.
אז מה למדנו היום- הדרך הנכונה לעישון סיגר היא לטבול את קצהו בדבש.
1 (אייר קובנה, כ-350$ להלוך חזור. על הכרטיס היה כתוב שעתיים אך יש הפרש של שעה בין הארצות)
2 (הקאזה- מחיר ממוצע למקום 20$ ללילה לחדר פרטי גדול וממוזג)
3 (2$ כניסה, 5 קמ' מהעיר ושמעתי שיש מערה רצינית יותר בהמשך הדרך אבל לא בדקתי)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה