פרק שנים עשר- טרינידד טובגו. או: לרקוד עד אור הבוקר, לשיר חזק עד השמיים.

ובו מעט על למה חשוב לתכנן את היום הראשון בארץ חדשה

פקיד ההגירה מביט שוב בתמונה שלי בדרכון. "ומה אתה עושה בישראל?" הוא שואל.
- "אני סטודנט". אני עונה בלי למצמץ.
-"אני רוצה להבין, אתה טוען שאתה סטודנט, שבאת במיוחד לראות את הקרנבל. אבל עכשיו אמצע השנה, הדרכון שלך מלא בחותמות חדשות, אין לך כרטיס יציאה מהמדינה או הזמנה לחדר במלון ואתה לא מכיר כאן אף אחד. אני לא חושב שאני יכול לתת לך להיכנס".
לעזאזל, כשקניתי את הכרטיס לפני שבועיים לא ממש ירדתי לפרטים כמו איפה לישון או שהפקיד ידרוש כרטיס המשך. בסה"כ פגשתי מטייל שהמליץ לי לנסוע לראות את הקרנבל אם אני ממילא מתכוון לטייל באזור ואני, שזו הפעם הראשונה ששמעתי על כך, קפצתי על ההצעה.
אני מאמץ את החיוך התמים והיפה ביותר שלי ומסביר לו שחסכתי כסף שנים בכדי לבא לראות את הקרנבל ושלקחתי חופש מיוחד מהאוניברסיטה, ומוסיף את שם ההוסטל הראשון שמופיע בלונלי-פלאנט. "הזמנתי שם מקום רק אין לי קבלה מודפסת, ואם צריך לקנות כרטיס טיסה להמשך אין שום בעיה, יש לי כסף".
מה אתם יודעים, חזרתי על כל הסיפור מול פקיד בדרגה גבוהה יותר וזה עבד.
-"אנחנו נותנים לך אישור כניסה. רק על תעשה שטויות, אני לא רוצה לשמוע עליך בחדשות. תהנה בקרנבל".
האמת, עכשיו שנכנסתי למדינה, צריך באמת לחשוב על כל הדברים האלה- איפה ישנים ולאן ממשיכים מכאן. אבל קודם כל הקרנבל.

יאללה קרנבל

אני ניגש לעמדת משרד התיירות המקומית שנמצאת ביציאה מהטרמינל. שני פקידים אדיבים ביותר עונים על כל השאלות שלי, נותנים לי מפה של העיר והאי וחולצה ממותגת ומסבירים לי על לוח הזמנים של הקרנבל. על הוסטל אין מה לדבר, הכל מוזמן חודשים מראש. הם מסבירים לי שההכנות לקרנבל החלו כבר ביום שישי ושהיום, בשני לפנות בוקר הקרנבל מתחיל וממילא אף אחד לא הולך לישון ביומיים הקרובים.
לרקוד בקרנבל עם תיק של 24 קילו על הגב יהיה רעיון רע לכן אני מפקיד את המוצ'ילה שלי בשמירת חפצים בשדה"ת ונוסע לעיר עם תיק קטן.
אני מגיע לעיר בשעות הערב המוקדמות של ראשון ולמרות שרשמית הקרנבל מתחיל רק מחר נראה שהחגיגות כבר בעיצומם. חזרות גנרליות לקראת תחרות התחפושות. עשרות דוכנים שהוקמו לאורך הרחובות ומשאיות פורקות לתוכם ארגזים של בירות, אוכל, בלוקים של קרח וכמויות אלכוהול ענקיות שצריכות להספיק להרוות עיר שלימה של חוגגים.
מחלונות הבתים ניתן לראות אנשים עמלים במלא המרץ על הכנת תחפושות ובעשר בלילה כבר ניתן להבחין בשיכורים ראשונים פה ושם.

ארבע בבוקר. העיר כבר מלאה בהמוני אדם שזורמים לנקודת התחלת המצעד. הקרנבל מסודר ויש מסלול שנקבע מראש לאורך העיר. נראה שאנשים התחלקו מראש לקבוצות חוגגים. את כל קבוצה מובילה משאית אחת עמוסה ברמקולים ענקיים ומספר תקליטנים (לא ממש ברור למה כי הם משמעים את אותם שירים) ומשאית נוספת שאחראית על חלוקת אלכהול סוגרת את הכח. על כל משאית אלכוהול עובדים כמה ברמנים שמחלקים שתיה חופשי לכל חברי הקבוצה שלבושים בחולצות ומחזיקים כוסות ממותגות. זה רעיון טוב עבור מי שלא רוצה לסחוב כסף בקרנבל.

היום הראשון של החגיגות הוא מסיבה פרועה גדולה- כולם מתיזים מים, בוץ וצבע מדליים גדולים ויש אפילו אנשים שמשפריצים סירופ שוקולד כיאה לעיר שכינויה הלא רשמי הוא עיר השוקולד. המבוגרים שמקומם לא נפקד מהחגיגות מסתפקים בלזרוק טלק. זה מחזה מדהים. מארבע בבוקר, עיר שלימה- אנשים ונשים, טף וזקנים צועדים ורוקדים. בחמש בבוקר נכנסים לשיירה משאיות ה-Steel Band. המשאיות האלה עמוסות בתופים ומצילות מכל סוג ובגדלים שונים וחבורה של מתופפים מוכשרים מבצעים את שירי הקרנבל שמשמעים ברמקולים הרעשניים בגרסת התיפוף העדינה שלהם. זה יפה ואני מצטרף לחבורת זקנים מרקדת ומפזז אתם עד שעות הצהריים.

בשלב הזה של היום נראה שרוב העיר כבר שיכורה אחרת קשה להסביר איך קבוצה כזו גדולה של אנשים ממשיכה לצעוד ולרקוד שעות (לרוב לקולות אותו שיר. את השיר פתיחה הרשמי של הקרנבל השנה שמעתי למשך 5 שעות ברציפות ולא נראה שזה הפריע למשהו) ולמרות שלא מדובר בצבעוניות של התחפושות שאני מכיר מתמונות של הקרנבל בברזיל לדוג' יש משהו בריקוד הקבוצתי הבלתי נגמר הזה שמושך אותך להצטרף.
ב-1300 בצהריים סימנו הקפה ראשונה של העיר. הקהל משתגע ומהבמות משפריצים מים ומפזרים קונפטי. כמובן שכלום לא נגמר וכולם ממשיכים ישר להקפה השניה אך אני מחליט לפרוש לנוח עד הפעם הבאה שאני רואה משאית תופים חולפת על פני. אני לא יכול לעמוד בפני זה.
לקראת הערב משאיות התופים מתנקזות לכיוון איזור הנמל שם מתקיימת תחרות. כל משאית עוברת מול במת השופטים ומבצעת חמש דקות של המוסיקה הטובה ביותר שלה. סיום נהדר ליום מלא חוויות.
היום השני מתחיל מעט מאוחר יותר. מסתבר לי שבכל זאת יש קרנבל תחפושות כשבשבע בבוקר יוצאים האנשים לרחוב לבושים בכל מה שעליו הם עמלו בחודש האחרון. החברה מהקבוצות של אתמול ממשיכים בקבוצתם, לבושים היום בתחפושות תואמות ממשיכים לרקוד ולשתות אחרי משאיות המוסיקה הרעשניות והזקנים לבושים בתחפושות מקוריות שהכינו לבדם ממשיכים גם היום לעקוב ולפזז אחרי משאיות התופים. אני מעדיף את קבוצות המבוגרים. הם לא ממותגים, אין להם משאית אלכוהול שמלווה אותם ולרוב אחד מהחברה מגיע אם האוטו ומחלק משקאות לחבריו מהבגאז', התחפושות שלהם צנועות יחודיות ומקוריות והריקודים שלהם נלהבים יותר. אני מצטרף ליום שני של חגיגות וריקודים ששיאו בתחרות תחפושות מול עמדת השיפוט באיזור הנמל. אני תופס מקום בצל וצופה בכל קבוצה עוברת מול השופטים מלווה בעגלה מעוצבת או אדם בתחפושת גדולה ומבצעים ריקוד ססגוני מיוחד וכך אני מעביר את רוב היום.

בדרכי חזרה לעיר אני נתקל שוב בחבורה רוקדת מאחורי משאית תופים. רוב הנגנים עייפים וחבורות של ילדים מנסות את כישרונם בהחלפת הנגנים לסירוגין. אני עולה על המשאית ומעביר את הזמן בשיחה עם אחד הנגנים. הוא מספר לי שהם מנגנים כקבוצה גם לא בזמן הקרנבל וחוץ מנגינה בכל חגיגה שיש באי הם גם עורכים מסע הופעות בעולם. הוא כמובן היה שמח להגיע יום אחד לישראל. הוא מספר שלכל להקה משקיעה את החודש שלפני הקרנבל באימונים על שירי הקרנבל החדשים של כל שנה ומלבדם כל להקה מנגנים גם את הרפרטואר האישי שלה וגרסאות כיסוי לשירים פופולארים.

זהו. הקרנבל הסתיים. בערב כל אנשי העיר חוזרים להמשיך בחגיגות במסגרת משפחתית וריחות בשר נצלה על המנגל עולה מכל חצר. האנשים שבאו במוניות המסובסדות מחוץ לעיר חוזרים לבתיהם וגדודים של מנקים משתלטים על העיר ואוספים את ערימות האשפה במהירות וביעילות מדהימה.
יום אחרי הקרנבל העיר שקטה, נקיה וריקה מאדם. קשה לראות מה היה כאן יום קודם. אני מסתובב בעיר מנסה לחשוב על תוכניות להמשך השבוע.

אז מה למדנו היום- זה אולי לא מוזכר כאן במפורש אבל כאן למדתי שכדאי לסחוב אוהל בקריביים.