פרק שמיני- ריו דולסה וליבינגסטון. או: הכושים העבריים.

ובו תוכנית הבניה המלאה של מבצר סן פליפה.

כל הדרך לריו דולסה הגשם לא הפסיק לרדת. מחלון האוטובוס שוב נשקף נוף הררי מוכר והכבישים הישרים של פטן שוב חזרו להתעקל. שלא כמו בדרך הלוך- כביש האורך המזרחי הוא כביש טוב שכן הוא מקשר את את פטן בין השאר לעיר הנמל של גואטמלה- פורטו באריוס (שלה יש סיפור מעניין לעצמו- עיר שנבנתה ע"י חברת הפירות המאוחדת האמריקאית בכדי לאפשר שיווק מהיר יותר של כל מטעי הבננות בגואטמלה שהיו בבעלותה). גם כביש את כביש זה חוצה מקור מים גדול- אגם איסבל. סיפרתי לכם כבר על כביש האורך המערבי שנקטע כולו ע"י נהר שמפרנס את העיירה Sayaxché, ריו דולסה היא המקבילה שעל הכביש המזרחי, רק שגורלה לא שפר עליה. בגלל שהכביש כ"כ חשוב, בשנת 1999 החלו בבניית גשר עצום ממדים בין שתי גדות האגם וכיום- חמש שנים לאחר שהבניה הסתיימה בניינים ומעגני ספינות שלמים עדיין עומדים שוממים.
כשהגעתי לעיירה בליל יום ראשון עדיין לא ידעתי את כל זה. ירדתי מהאוטובוס בגשם שוטף ורצתי לקיוסק קטן, המקום היחיד שהיה פתוח בשעה ומזג כזה. למזלי הסתבר שבעל הקיוסק מחזיק הוסטל גדול וריק ובבוקר הסתבר לי שמדובר בבניין משרדים של עוד מספנה נטושה. העיר לא התאוששה מבנית הגשר ורק השוק שלאורך הכביש הראשי עדיין משגשג, משרת הן את הכפרים בסביבה והן את בעלי היאכטות ואחוזות הנופש הזרים. אני מחליט להישאר באזור בתקווה שיתבהר ולוקח סירה להוסטל קנגורו1, שכמו כל ההוסטלים של ריו דולסה מנוהל ע"י זרים וממוקם עמוק בג'ונגלים בצמוד לאחוזות הנופש שמסביב לאגם. זה ההוסטל היפה ביותר שבו הייתי עד עכשיו. בית עץ גדול על שפת האגם עם ג'קוזי וסלון גדול. הבעלים (האוסטרלים כמובן) מנהלים במקום מסעדה קטנה ושמחים לשבת לדבר ולהסביר מה יש לעשות בסביבה. כלרגע בצהריים מפסיק הגשם אני מחליט לקחת קייאק ולחתור לקסטייו סאן פליפה2.

די אימתני מהצד של הפיראטים

המצודה הספרדית הזו נבנתה על שפת האגם בכדי להפריע ולתפוס שודדי ים אנגלים והולנדים שנהגו להסתתר ולקנות ציוד בכפרים שבסביבה. המצודה הזו יפיפייה, נראית כאילו נלקחה מסרט פירטים. הסתובבתי בה שעות מדמיין איך נעשו מתוכה קרובות תותחים מול הספינות ואיך שודדים מוצלחים פחות מצאו את עצמם נרקבים באחד התאים שבתחתית המצודה.

אני חותר חזרה כשמתחיל שוב להיות מעונן. זה אחד הימים הטובים בטיול עד כה. למחרת החלטתי להמשיך הלאה. כל הלילה הייתה סערת ברקים וגשם ללא הפסקה ולמרות שהג'ונגל בגשם עם קולות החיות ברקע זה דבר מדהים אין לי אפשרות להנות כך מכל מה שיש להוסטל להציע. אני מזמין סירה לליבנגסטון3.
ליבינגסטון היא עירה מיוחדת במינה. העיירה היא מקום מושבם של הגריפונס- צאצאי עבדים שחורים שהובאו לגואטמלה מאפריקה וכיוון שהמקום מבודד- מוקף בג'ונגלים ודרך הגישה היחידה היא הים, הם הצליחו לשמור על המסורות האפריקאיות של אבותיהם, בעיקר סגנון המוסיקה הייחודי שלהם.
הסירה מריו דולסה עוברת בערוץ צר המחבר את אגם איסבל עם הים. מסביבנו מצוקים תלולים מכוסים עצים והחובל עוצר את הסירה מדי פעם כדי להראות לנו עופות מים (בעיקר שקנאים וקורמורנים) או שדה ענק של חבצלות מים. אנחנו נתקלים גם באיגואנות, ירוקות אדומות וצהובות שנחות על ענף נהנות מהשמש- כמה מהן בגודל של חתול גדול. לאורך הערוץ ישנם מעינות חמים שנשפכים לנחל וסביבם נבנו בארים והוסטלים על קורות עץ בתוך המים. הסירה עוצרת ומאפשרת למי שרוצה להנות מהמים החמים, אך אחרי כמה ימים של גשם לא באתי מוכן ואני מסתפק בבירה.

נמל ליבינגסטון

כשהערוץ נפתח לים לבינגסטון נפרשת לפנינו. במבט ראשון היא נראית כמו כפר דייגים מוזנח- נמל ומסביבו פגרי סירות ובתים צבעוניים אופייניים לגואטמלה. כשיורדים מהסירה רואים שהכפר הקטן הושחת ע"י ציידי תיירים וכולו מלא בחנויות מזכרות. כמה בחורים שחורים צעירים, לבושים כאילו יצאו מסדרה אמריקאית על הגטאות ומדברים אנגלית במבטא קריבי כבד קופצים על התיירים ומנסים לשווק להם הוסטלים. אני בוחר את ההוסטל היחיד עם מטבח4 ומיד יוצא לטייל מחוץ לעיר. אני לא יכול לסבול את מלכודת התיירים הזו כבר ממבט ראשון ואחרי שבוע שאני נעול בהוסטלים בגלל הגשם אני חייב לראות קצת טבע. במדריך כתוב ששעה וחצי הליכה צפונית לעיר ישנו אתר עם מפלים יפים5. אמנם כבר אחה"צ אבל לי בטח יקח חצי מהזמן.
ההליכה לאורך החוף. זו הפעם הראשונה זה חודש וחצי שאני רואה את הים. בניגוד לחוף הקריבי לו ציפיתי החוף כאן מלוכלך, מלא חתיכות פלסטיק, עצים וקרעי כפכפים ותוך חצי שעה הליכה גם הכפכפים החדשים שקניתי היום מצטרפים לפגרים שעל החוף. שיט, את זה לא תכננתי. זה בטח יאריך לי את הזמן, אבל אני בטח כבר ממש קרוב.
לאורך הדרך אני רואה הרבה סרטנים ועופות מים ואם מתעלמים מהלכלוך הדקלים ובקתות העץ שעל החוף נותנים תפאורה לא רעה. אני אפילו עוצר בכדי לעזור למקומי לסחוב צב ים מת ענק לחוף. זה בשביל העופות, הוא מסמן לי בתנועות ידיים. בתום שעה הליכה אני מגיע לנהר רחב. כמה ילדים בקנו מעץ מעבירים את התיירים בתמורה לשקל. שתי פלטפורמות מבטון משני צידי הנחל וכמה כבלים מתוחים ביניהם מראים שבקרוב תילקח מהם הפרנסה. לפחות אני יודע שאני בכיוון הנכון.

ים של חבצלות מים

עוד חצי שעה עברה ואני מחליט שלמרות שאין שום סימון, זה לא הגיוני שעוד לא הגעתי ואני מחליט לחתוך לג'ונגל בדרך העפר הראשונה שאני רואה. ג'ונגל זה לא חול ואני מצטער שזרקתי את שאריות הכפכפים שלי. השורשים והאבנים מאטים אותי. זה בכלל לא מתנהל לפי התכנון. ערוץ של מים מתוקים שזורם לצד השביל משכנע אותי שאני קרוב ורק אחרי חצי שעה נוספת של הליכה אני פוגש בחקלאי במטע בננות שכבר מהמבט שלו הבנתי שאני ממש לא בכיוון ואני חוזר. לעזאזל.
טוב, מה עכשיו? נשאר עוד חצי שעה עד השקיעה. אבל הגעתי כ"כ קרוב וממילא אני אצטרך לחזור בחושך...
אחרי שתי דקות אני מגיע לשלט- הייתי 400 מ' מהאתר כשהחלטתי להאריך את הטיול ולבזבז שעה וחצי. האתר כבר נסגר אבל השומר מרחם עלי ונותן לי להיכנס עד השקיעה. הברכות נעימות והסביבה משגעת. אני חייב לחזור לכאן מחר אבל בינתיים אני צריך לחשוב על הדרך חזרה.
בזמן שהייתי בבריכות הגאות הספיקה לכסות את השביל שעל החוף. נראה שהטבע כולו נגדי היום אבל אני שולף פנס ומתחיל בהליכה. כשאני מגיע לנהר הילדים והסירה כבר אינם. היום הזה לא אמיתי, כלום לא עובד, נשאר לי רק דבר אחד לעשות. כמה דקות אח"כ, 6 מטר מעל הנחל, שני כבלים מתנדנדים ושוקו אחד ביניהם. כמו פרק של השרדות גואטמלה.

ילדים מבסוטים במפלים ליד ליבינגסטון- הם לא צריכים לחזור יחפים את כל הדרך

בבוקר יום המחרת שוב גשום. השבוע הזה כלל כמה מהימים הטובים ביותר שעברו עלי בטיול ואת אתמול. נראה שהיום ממשיך את הנאחס. אני חושב לעזוב את ליבינגסטון. אמנם הייתי כאן רק יום אבל עם הגשם, העובדה שההופעות המיוחדות של הגריפונס מתבצעות רק בסוף השבוע וזה שהעיירה עצמה איבדה את החן עליו מספרים כל מדריכי הטיולים גורמות לי לרצות לעזוב. כל המחשבות האלה עברו לי בראש בזמן שתפסתי מחסה מהגשם מתחת לסככה של חנות מזכרות ברחוב הראשי. הגשם מתחזק ואני מנצל את הזמן בשיחה עם גריפונאי זקן מקומי. קוראים לו רוקו והוא נראה קצת מוזנח. מכנסיים קצרים, זקן, ראסטות וכתם לידה לבן שמכסה את השפה העליונה. הוא מנסה לברר מאיפה אני ואיך אני נהנה מהשהות בעיר. האנגלית שלו מצוינת ואני מספר לו כמה אני מאוכזב מהמקום.
רוקו מחייך חיוך טוב.
-" אתה לא כמו כל התיירים שמסתובבים פה. רובם די אוהבים את אווירת המסיבות אבל כמו שאמרת, המקום נהיה תיירותי ואם תשים לב טוב, אין כמעט אף גריפונס בחנויות".
הוא צודק.
-"לא תמיד זה היה ככה. הגריפונס חיו בשלווה בליבינגסטון, נהנים מהבידוד שאפשר לנו לשמור על המסורת. רק אחרי מלחמת האזרחים של שנות ה-80 המקום התמלא בפליטים ספרדים (כך הוא מכנה את הגואטמלים הלבנים) שברחו מהמלחמה. הם אלו שהפכו את העיירה לפארק התיירותי שאתה רואה היום. המסעדות, החנויות והמסיבות נהיו מרכז הכפר ואנחנו, הגריפונס, נדחקנו לקצוות, מקום שרוב התיירים כלל לא מגיעים אליו.
האמת שהמצב הזה עדיף עלינו. הם לא מוכנים לקלוט אותנו השחורים ואנחנו לא רוצים לותר על התרבות שלנו ולהתבולל אתם. רק מעטים מהצעירים עובדים בתיירות ואנחנו רואים את ההשפעות הרעות של זה.
אמרת שאתה מישראל? אתה מכיר את עידן רייכל?
אם תרצה אני יכול לקחת אותך לסיור בכפר שלנו- ליבינגסטון האמתית ולספר לך איך עידן שינה את חיינו".
אנחנו חוצים את מרכז העיר, חולפים על-פני כל החנויות ונכנסים לכפר. בדרך הוא מספר לי איך עידן רייכל הגיע לליבינגסטון לפני כשלוש שנים.

-"הוא שמע על סגנון הנגינה המיוחד שלנו ובא ללמוד אותו. הוא הגיע לחודש עם עוד שתי בחורות מהלהקה שלו והם גרו אתנו בכפר. הוא מאוד חכם ומוכשר.
במהלך התקופה הזו, כאחד מראשי הכפר יצא לי לשבת ולשוחח איתו שיחות ארוכות (אני לא יותר חכם מאחרים אבל למדתי אנגלית באוניברסיטה ובגלל זה מינו אותי לאחראי על קשרי החוץ של הקהילה).
למדתי ממנו על ישראל, על הקיבוץ ולמדנו ביחד את התנ"ך- את הברית הישנה. אני מאמין שיש סיבה שאתם היהודים מצליחים כ"כ. אני מאמין שזה בגלל שאתם מקיימים את רצון האל.
עידן והצוות שלו עזרו לנו לבנות בניין חלופי במקום בי"ס שנפגע בהוריקן ובעקבות השיחות אתו שינינו הרבה דברים באורח החיים שלנו". אנחנו מסתובבים בין בקתות עץ רעועות, ערוצים בהם גדלים עצי בננה חוצים את הכפר והנוף לים הקריבי משגע.
כשאנחנו מתקרבים ילדים שמשחקים ברחוב רצים אליו קוראים "אבא, אבא" בשפה המקומית והוא עוצר, מלטף, מחלק פרי ומתעניין איך היה בבי"ס. הוא מספר לי איך הם אימצו אלמנטים מהקיבוץ- ישנה מועצה שמחליטה במה להשקיע את הכסף של הקהילה והילדים נמצאים ולומדים בבית הילדים כל היום (אך ישנים בבית).
הוא סיפר לי איך הוא מנסה, מאז השיחות עם עידן, לשכנע את הציבור לקיים את המצוות הכתובות בברית הישנה. "העברנו את יום המנוחה והתפילה ליום שבת ואני מנסה לשכנע את הקהילה להפסיק לאכול חזיר. אני מאמין שזה יעזור לנו לשמור על בריאות טובה ועל הקשרים המשפחתיים".

אני מודה לרוקו על הסיור ותופס את הסירה האחרונה חזרה לריו דולסה6.
ימים אחרונים בגואטמלה. אני עוד מספיק לטייל כמה ימים באזור ריו דולסה. טיול עצמאי קצר. לא קשה למצא כאן ערוץ נחל ולהעביר יום בשחיה ופיקניק. זו לדעתי הדרך הטובה ביותר להפרד מהמקום בו טיילתי בחודש וחצי האחרונים.
היה כיף, אבל כעת צריך להמשיך הלאה. למקסיקו. להחליף את אווירת הטרקים והטבע בקצת חופש וים.

אז מה למדנו היום- הייתי צריך ללמוד לא לצאת כשמתקרב הערב או לא לסמוך על תחושות בטן שנוגדות הדרכות בספר, אבל אני אלך על משהו פשוט יותר שלא מוציא אותי רע. נעלים שעולים 12 שקל שווים בערך 4 שקל לשעה.

1 (5 דקות בסירה, 60Q למיטה בדורמס)
2 (20Q כניסה למצודה, 60Q ל-4 שעות השכרת קייאק)
3 (125Q לכל צד, 2.5 שעות)
4 (הוטל אפריקנה, 35Q רחוק מאוד ממרכז העיר ובכלל מנוהל ע"י משפחה גוואטמלית רגילה)
5 (מפלי שבעת המקדשים- 20Q האתר נסגר כחצי שעה לפני השקיעה)
6 (הסירה האחרונה יוצאת ב-14.30, שמעתי שיש סירות זולות יותר לפורטו באריוס)