פרק שישי- סמוק שמפיי ואיזור קובן. או: קייטנת חב"ד.

ובו איך נתקעו כ-20 ישראלים בהוסטל ללא חשמל, אוכל ותחבורה אבל חמש דקות מאחד המקומות היפים בעולם. וגם בונוס- הדרכה מקצועית לצחצוח נעליים.

רק נכנסתי לבית חב"ד בשישי ומנדל- אחד הבחורים הצעירים צועק לעברי- " הי שוקו, ידענו שתחזור. רשמנו אותך לטיול בראשון. נוסעים לסמוק."
סמוק שמפיי הוא אתר של בריכות טבעיות שנקוו באפיק של נחל והוא אולי האתר השני הכי מתויר בגואטמלה. החבניקים הצעירים נרגשים מאוד מהטיול. חודשים עברו מאז שהגיעו לסן פדרו וזו הפעם הראשונה שהם יוצאים לטיול מחוץ לאזור אגם אטיטלן.
"מאז שהגענו לכאן אנחנו לא מפסיקים לשמוע ממטיילים על סמוק. זה ברור שהטיול הראשון שלנו יהיה לשם" אומר לי מאור.
מצוין. גם אני התכוונתי להגיע לשם בשלב זה או אחר וטיול עם החבנקים מסדר אותי עם אוכל כשר לעוד כמה ימים. שלא לדבר שהם מתכננים לעשות שם 'על האש'. פינוק.
למשמע הידיעה שהחבניקים יוצאים לטיול התאספו כמעט כל הישראלים ששהו בסן פדרו וכעת- יום ראשון שש בבוקר מתאספים חבורה של 16 ישראלים וציוד רב כולל סירים, אוכל, כיריים ועוד מול סוכנות הטיולים של 'הג'ינג'י' (גואטמלי מקומי, אבל ג'ינג'י נשאר ג'ינג'י). הג'ינג'י מארגן שאטל גדול, סוג של מיניבוס עם 20 מקומות אבל ספירה מהירה מראה שאנחנו 25 אנשים סה"כ. "אין לכם מה לדאוג" הוא מנסה להרגיע, "רוב האנשים יורדים באמצע הדרך באנטיגואה" אין מה לדאוג. לעזאזל זה נסיעה של שלוש וחצי שעות. לוקח קצת זמן לדחוס את כל האנשים והציוד ואנחנו יוצאים לדרך ב-8.30 באיחור קטן של שעה וחצי.
באנטיגואה אכן יורדים חמישה אנשים אך להפתעתנו נהג השאטל מסרב להמשיך בטענה שהקו שלו זה רק פדרו-אנטיגוואה. בשביל להגיע לסמוק חייבים לעבור לשאטל אחר. "אל תדאגו זו חברה טובה. אנחנו עובדים אתם שנים והם יגיעו לאסוף את כלכם מכאן בעוד שעה".
אנחנו יורדים לחכות לשאטל הבא בהוסטל הזולה- הוסטל בבעלות ישראלית שכמובן פופולרי ביותר בקרב תרמילאים ישראלים- אך המירמור גדל כשהשאטל המחליף מאחר בשלוש שעות איחור ושיש בו רק 15 מקומות. לעזאזל אתך ג'ינג'י.

שוב אנחנו נדחסים. הפעם לנסיעה של תשע שעות בכביש ראשי שאמנם מתחיל ככביש מהיר אך לאט לאט יורד ברמה עד שבשעתיים האחרונות מהעיר קובן ועד להוסטל- כמה דקות מהעיירה לנקין- כבר מדובר בדרך עפר צרה.
ההוסטל ספוטה1 מאוד פופולרי בקרב ישראלים, (כנראה בעיקר משום שרובם יוצאים מסן פדרו וזה ההוסטל שעובד עם סוכנויות הנסיעות שם) אך מתברר כלא יותר מאוסף של בקתות באמצע הג'ונגל, חלקן מזכירות לי סוכות שנבנו ע"י משהו לא מוכשר במיוחד, החשמל היחיד הוא מנורת להט קטנה, השירותים והמקלחות נמצאות בצריף במרכז החצר ועל מים חמים אין מה לדבר. הכל מתברר כרחוק מהמציאות שמכר לנו הג'ינג'י, ובמקום ארבעה חדרים של רביעיה עם שירותים צמודים וחשמל, יש רק שניים כאלה והשאר הולכים לצריפים, ובגלל שאנחנו לוקחים יותר חדרים זה גם יצא יותר יקר... עכשיו החבניקים באמת עצבניים, וכמי שעשו את ההזמנה הם גם מרגישים לא כ"כ בנוח מול כולם.

נראה יפה אבל בפנים החרקים חוגגים- הוסטל ספוטה

מהחדר שלי בצריף אני יכול לראות את החדר השני דרך החריצים בין הקורות וחרקי הג'ונגל השונים מרגישים בו בבית הרבה יותר מאתנו אבל אחרי יום ארוך של צום (עשרה בטבת) וטלטול בדרכים אנחנו רק רוצים לישון. לעזאזל אתך ג'ינג'י.
לחבניקים לעומת זאת יש תוכניות אחרות- ארוחת ערב. וכך מול עיניהם המופתעות של בעלי ההוסטל כולנו מתחילים לפרוק ארגזי ציוד לתוך המטבח הפרטי שלהם, לכסות את השולחנות בניילונים, להכשיר את הגז, לקצוץ, לחתוך, לערבב ולטגן.
כל ניסיון מחאה מצדם נתקל ב"אסטה ביין"- הכל בסדר, אל תדאגו וכך ב-2 בלילה כולנו עוזרים להרים ארוחת המבורגרים כשרה ומרשימה ולאחר עוד כמה דקות ניקיון אנחנו נזרקים למספר שעות שינה.

שש בבוקר יום המחרת (השעות האלה כבר מתחילות להיות הרגל רע) אנחנו יוצאים לדרך 'כדי להספיק את השעות הנפרדות'...

מבט ממרפסת התצפית

קשה לתאר כמה המקום הזה יפה. מפלים נופלים בין עצי הג'ונגל והבריכות נוצצות במדרגות בגוונים שונים של כחול. אנחנו רצים את השביל המעגלי, מתפעלים מהנוף ממרפסת התצפית וממשיכים במהירות לבריכות. בשעות האלה המים נעימים וזה מפתיע לטובה. המדריך שמלווה אותנו מנצל את הקבוצה הקטנה בכדי להראות לנו כל מני פינות חמד נסתרות.

עידו אני והחבדניקים- לפי הסדר משמאל לימין- מאור מנדל עידו לוי ואני

 לאחר כשעתים מתחילים להגיע אנשים והחבניקים מחליטים להתקפל. אני ממשיך לבד למערות 'קנבה'2 חמש דקות הליכה מהכניסה לסמוק. מדובר במערכת מנהרות טבעיות שבתוכן זורם נחל. בכניסה מקבלים נר דולק וכמובן שבתוך חמש דקות, אחרי שאתה מנסה להלחם בזרם, בעומק ובשיווי המשקל בעליה בסולמות מתחת למפלים שוצפים הנר היחיד שנשאר מכל הקבוצה הוא הנר של המדריך.

המערות מתבררות כמסלול קצר, לא מעגלי שלוקח שעה וחצי בעיקר בגלל תור במפגש בין הקבוצות הבאות לאלה שחוזרות והפחד לקבל את התקרה בראש. היה כ"כ חשוך שרק כשיצאתי גיליתי שבקבוצה בה הייתי היו גם שלושת הבריטיות מהטרק משלה מהשבוע שעבר.

כשחזרתי להוסטל מצאתי את החבניקים מעוצבנים. נראה שהג'ינג'י שכח להזכיר עוד פרט חשוב. הסתבר לנו שהשאטלים מושבתים למהלך חג המולד ולכן לא נוכל לעזוב מחר. אנחנו תקועים בהוסטל יום נוסף. אני דווקא די מבסוט. אם כבר להיתקע איפשהו סמוק זה המקום. בערב אנחנו עושים 'על האש' ולמחרת הולכים ליום נוסף בבריכות.

בין החברה שהגיעו לסמוק אני מגלה בחור בשם אמיתי, שכמוני התאכזב לגלות שגואטמלה לא ממש מהווה יעד קל למי שמחפש טרקים. הוא מספר לי שלפני שהוא עוזב הוא מתכנן לעשות עוד טרק אחרון בג'ונגלים שבצפון המדינה ובהחלטה של רגע אני מחליט להצטרף אליו. יש לי זמן לחקור את מזרח גואטמלה בשלב מאוחר יותר.

בבוקר אנחנו נפרדים מכולם וממשיכים לעיר קובן.

קובן היא עיר קטנה ומנומנמת במרכז גואטמלה. כנסיה על גבעה הצופה לעיר, כמה מטעי קפה בפאתים וכיכר מרכזית מקושטת לחג. את הכיכר, כמו בכיכרות מרכזיות בערים אחרות בגואטמלה ממלאים בעיקר מצחצחי נעלים. הם מתחילים כילדים, סוחבים את תיבת העץ הקטנה הבנויה בזוית קטנה בכדי לשמש דרגש לנעל הלקוח,  וממשיכים באותו משלח היד עד לגיל הזקנה. הילדים חמושים בזריזות וחוצפה אופיינית מציקים לכל עובר ושב עד שמצליחים לשכנע לקוח מזדמן ואילו המבוגרים סמוכים על הניסיון והמיומנות שיכולה להרכש רק בשנים של עבודה יושבים להם על הספסלים בפארק וקוראים עיתון כשכלי העבודה פרושים לפניהם. מי שמחפש עבודה מקצועית כבר יגיע אליהם.

מצחצח מקצועי (באדיבות פליקר)

אני בוחר אדם שנראה כבן חמישים והוא בשמחה ניגש מיד למלאכה תוך שאני עוקב אחר כל פעולה, מנסה ללמוד במכה את כל רזי המקצוע:

שלב ראשון: צחצוח ראשוני במברשת קשה להסרת האבק.

שלב שני: צחצוח במברשת קשה טבולה במים להורדת כתמי בוץ עקשניים בעיקר באזור הסוליה.

שלב שלישי: צחצוח במברשת דקה יבשה.

שלב רביעי: מריחת צבע או לכה עם היד בצורה מעגלית בכדי להגיע לתוצאה אחידה.

שלב חמישי: מריחת צבע או לכה עם מברשת נעלים רגילה.

שלב שישי: פעם נוספת עם היד. בדגש על הסוליה.

שלב שביעי: הברקה באמצעות מטלית.

שלב שמיני: הברקה באמצעות מברשת.

לפני שנמשיך צפונה יש לנו עוד בוקר ואנחנו מנצלים אותו לטיול של כמה שעות בפארק הלאומי 'ביוטופו דה קצל'3.

הקצל היא הציפור הלאומית של גואטמלה- סוג של ציפור צבעונית קטנה שמתהדרת בנוצות זנב שיכולות להגיע לאורך של מטר וחצי. היא חשובה כ"כ עד שבשמות ערים רבות מופיעה המילה ואף המטבע המקומית נקראת על שמה.

קצל- לא בגוואטמלה רק ככסף בזמן הקרוב

בביוטופו כך אנחנו מגלים מהיערן המוצב בפארק, קשה מאוד להיתקל בציפור. מלבד העובדה שמדובר בציפור קטנה שמתחבאת בצמרות רוב השנה ויורדת רק בעונת הקינון, בשנים האחרונות הידלדלו מקורות המזון שלה וכיום קל למצא אותה בעיקר בארצות אחרות כגון הונדורס וניקרגואה.

בכל מקרה, הביוטופו מספק מסלול מעגלי קצר (2 ק"מ או 4 ק"מ ומפל קטן באמצע) בתוך צמחית יער עננים אופיינית, שזה תמיד נחמד וגם ממלא לנו בדיוק את הבוקר.

הכל כמעט הלך חלק, היינו מתוזמנים בדיוק אלמלא האוטובוס חזרה מהשמורה שבק חיים חמש דקות לפני הכניסה לקובן, משאיר אותנו לצפות על האוטובוס המתוכנן חולף על פנינו בדרכו צפונה.

מפל בביוטופו דה קצל

אז מה למדנו היום- א"פ לא לסמוך על משהו שמכונה 'הג'ינג'י'.

1 (10 קמ מלנקין, 6 קמ מסמוק שמפיי 50Q לאדם)
2 (כניסה לסמוק 50Q כניסה למערות 60Q)
3 (שעה נסיעה דרומה לקובן-15Q,ו-40Q כניסה)