יום רביעי, 30 בינואר 2013

פרק שמיני- ריו דולסה וליבינגסטון. או: הכושים העבריים.

ובו תוכנית הבניה המלאה של מבצר סן פליפה.

כל הדרך לריו דולסה הגשם לא הפסיק לרדת. מחלון האוטובוס שוב נשקף נוף הררי מוכר והכבישים הישרים של פטן שוב חזרו להתעקל. שלא כמו בדרך הלוך- כביש האורך המזרחי הוא כביש טוב שכן הוא מקשר את את פטן בין השאר לעיר הנמל של גואטמלה- פורטו באריוס (שלה יש סיפור מעניין לעצמו- עיר שנבנתה ע"י חברת הפירות המאוחדת האמריקאית בכדי לאפשר שיווק מהיר יותר של כל מטעי הבננות בגואטמלה שהיו בבעלותה). גם כביש את כביש זה חוצה מקור מים גדול- אגם איסבל. סיפרתי לכם כבר על כביש האורך המערבי שנקטע כולו ע"י נהר שמפרנס את העיירה Sayaxché, ריו דולסה היא המקבילה שעל הכביש המזרחי, רק שגורלה לא שפר עליה. בגלל שהכביש כ"כ חשוב, בשנת 1999 החלו בבניית גשר עצום ממדים בין שתי גדות האגם וכיום- חמש שנים לאחר שהבניה הסתיימה בניינים ומעגני ספינות שלמים עדיין עומדים שוממים.
כשהגעתי לעיירה בליל יום ראשון עדיין לא ידעתי את כל זה. ירדתי מהאוטובוס בגשם שוטף ורצתי לקיוסק קטן, המקום היחיד שהיה פתוח בשעה ומזג כזה. למזלי הסתבר שבעל הקיוסק מחזיק הוסטל גדול וריק ובבוקר הסתבר לי שמדובר בבניין משרדים של עוד מספנה נטושה. העיר לא התאוששה מבנית הגשר ורק השוק שלאורך הכביש הראשי עדיין משגשג, משרת הן את הכפרים בסביבה והן את בעלי היאכטות ואחוזות הנופש הזרים. אני מחליט להישאר באזור בתקווה שיתבהר ולוקח סירה להוסטל קנגורו1, שכמו כל ההוסטלים של ריו דולסה מנוהל ע"י זרים וממוקם עמוק בג'ונגלים בצמוד לאחוזות הנופש שמסביב לאגם. זה ההוסטל היפה ביותר שבו הייתי עד עכשיו. בית עץ גדול על שפת האגם עם ג'קוזי וסלון גדול. הבעלים (האוסטרלים כמובן) מנהלים במקום מסעדה קטנה ושמחים לשבת לדבר ולהסביר מה יש לעשות בסביבה. כלרגע בצהריים מפסיק הגשם אני מחליט לקחת קייאק ולחתור לקסטייו סאן פליפה2.

די אימתני מהצד של הפיראטים
המצודה הספרדית הזו נבנתה על שפת האגם בכדי להפריע ולתפוס שודדי ים אנגלים והולנדים שנהגו להסתתר ולקנות ציוד בכפרים שבסביבה. המצודה הזו יפיפייה, נראית כאילו נלקחה מסרט פירטים. הסתובבתי בה שעות מדמיין איך נעשו מתוכה קרובות תותחים מול הספינות ואיך שודדים מוצלחים פחות מצאו את עצמם נרקבים באחד התאים שבתחתית המצודה.


אני חותר חזרה כשמתחיל שוב להיות מעונן. זה אחד הימים הטובים בטיול עד כה. למחרת החלטתי להמשיך הלאה. כל הלילה הייתה סערת ברקים וגשם ללא הפסקה ולמרות שהג'ונגל בגשם עם קולות החיות ברקע זה דבר מדהים אין לי אפשרות להנות כך מכל מה שיש להוסטל להציע. אני מזמין סירה לליבנגסטון3.
ליבינגסטון היא עירה מיוחדת במינה. העיירה היא מקום מושבם של הגריפונס- צאצאי עבדים שחורים שהובאו לגואטמלה מאפריקה וכיוון שהמקום מבודד- מוקף בג'ונגלים ודרך הגישה היחידה היא הים, הם הצליחו לשמור על המסורות האפריקאיות של אבותיהם, בעיקר סגנון המוסיקה הייחודי שלהם.
הסירה מריו דולסה עוברת בערוץ צר המחבר את אגם איסבל עם הים. מסביבנו מצוקים תלולים מכוסים עצים והחובל עוצר את הסירה מדי פעם כדי להראות לנו עופות מים (בעיקר שקנאים וקורמורנים) או שדה ענק של חבצלות מים. אנחנו נתקלים גם באיגואנות, ירוקות אדומות וצהובות שנחות על ענף נהנות מהשמש- כמה מהן בגודל של חתול גדול. לאורך הערוץ ישנם מעינות חמים שנשפכים לנחל וסביבם נבנו בארים והוסטלים על קורות עץ בתוך המים. הסירה עוצרת ומאפשרת למי שרוצה להנות מהמים החמים, אך אחרי כמה ימים של גשם לא באתי מוכן ואני מסתפק בבירה.

נמל ליבינגסטון
כשהערוץ נפתח לים לבינגסטון נפרשת לפנינו. במבט ראשון היא נראית כמו כפר דייגים מוזנח- נמל ומסביבו פגרי סירות ובתים צבעוניים אופייניים לגואטמלה. כשיורדים מהסירה רואים שהכפר הקטן הושחת ע"י ציידי תיירים וכולו מלא בחנויות מזכרות. כמה בחורים שחורים צעירים, לבושים כאילו יצאו מסדרה אמריקאית על הגטאות ומדברים אנגלית במבטא קריבי כבד קופצים על התיירים ומנסים לשווק להם הוסטלים. אני בוחר את ההוסטל היחיד עם מטבח4 ומיד יוצא לטייל מחוץ לעיר. אני לא יכול לסבול את מלכודת התיירים הזו כבר ממבט ראשון ואחרי שבוע שאני נעול בהוסטלים בגלל הגשם אני חייב לראות קצת טבע. במדריך כתוב ששעה וחצי הליכה צפונית לעיר ישנו אתר עם מפלים יפים5. אמנם כבר אחה"צ אבל לי בטח יקח חצי מהזמן.
ההליכה לאורך החוף. זו הפעם הראשונה זה חודש וחצי שאני רואה את הים. בניגוד לחוף הקריבי לו ציפיתי החוף כאן מלוכלך, מלא חתיכות פלסטיק, עצים וקרעי כפכפים ותוך חצי שעה הליכה גם הכפכפים החדשים שקניתי היום מצטרפים לפגרים שעל החוף. שיט, את זה לא תכננתי. זה בטח יאריך לי את הזמן, אבל אני בטח כבר ממש קרוב.
לאורך הדרך אני רואה הרבה סרטנים ועופות מים ואם מתעלמים מהלכלוך הדקלים ובקתות העץ שעל החוף נותנים תפאורה לא רעה. אני אפילו עוצר בכדי לעזור למקומי לסחוב צב ים מת ענק לחוף. זה בשביל העופות, הוא מסמן לי בתנועות ידיים. בתום שעה הליכה אני מגיע לנהר רחב. כמה ילדים בקנו מעץ מעבירים את התיירים בתמורה לשקל. שתי פלטפורמות מבטון משני צידי הנחל וכמה כבלים מתוחים ביניהם מראים שבקרוב תילקח מהם הפרנסה. לפחות אני יודע שאני בכיוון הנכון.

ים של חבצלות מים
עוד חצי שעה עברה ואני מחליט שלמרות שאין שום סימון, זה לא הגיוני שעוד לא הגעתי ואני מחליט לחתוך לג'ונגל בדרך העפר הראשונה שאני רואה. ג'ונגל זה לא חול ואני מצטער שזרקתי את שאריות הכפכפים שלי. השורשים והאבנים מאטים אותי. זה בכלל לא מתנהל לפי התכנון. ערוץ של מים מתוקים שזורם לצד השביל משכנע אותי שאני קרוב ורק אחרי חצי שעה נוספת של הליכה אני פוגש בחקלאי במטע בננות שכבר מהמבט שלו הבנתי שאני ממש לא בכיוון ואני חוזר. לעזאזל.
טוב, מה עכשיו? נשאר עוד חצי שעה עד השקיעה. אבל הגעתי כ"כ קרוב וממילא אני אצטרך לחזור בחושך...
אחרי שתי דקות אני מגיע לשלט- הייתי 400 מ' מהאתר כשהחלטתי להאריך את הטיול ולבזבז שעה וחצי. האתר כבר נסגר אבל השומר מרחם עלי ונותן לי להיכנס עד השקיעה. הברכות נעימות והסביבה משגעת. אני חייב לחזור לכאן מחר אבל בינתיים אני צריך לחשוב על הדרך חזרה.
בזמן שהייתי בבריכות הגאות הספיקה לכסות את השביל שעל החוף. נראה שהטבע כולו נגדי היום אבל אני שולף פנס ומתחיל בהליכה. כשאני מגיע לנהר הילדים והסירה כבר אינם. היום הזה לא אמיתי, כלום לא עובד, נשאר לי רק דבר אחד לעשות. כמה דקות אח"כ, 6 מטר מעל הנחל, שני כבלים מתנדנדים ושוקו אחד ביניהם. כמו פרק של השרדות גואטמלה.

ילדים מבסוטים במפלים ליד ליבינגסטון- הם לא צריכים לחזור יחפים את כל הדרך
בבוקר יום המחרת שוב גשום. השבוע הזה כלל כמה מהימים הטובים ביותר שעברו עלי בטיול ואת אתמול. נראה שהיום ממשיך את הנאחס. אני חושב לעזוב את ליבינגסטון. אמנם הייתי כאן רק יום אבל עם הגשם, העובדה שההופעות המיוחדות של הגריפונס מתבצעות רק בסוף השבוע וזה שהעיירה עצמה איבדה את החן עליו מספרים כל מדריכי הטיולים גורמות לי לרצות לעזוב. כל המחשבות האלה עברו לי בראש בזמן שתפסתי מחסה מהגשם מתחת לסככה של חנות מזכרות ברחוב הראשי. הגשם מתחזק ואני מנצל את הזמן בשיחה עם גריפונאי זקן מקומי. קוראים לו רוקו והוא נראה קצת מוזנח. מכנסיים קצרים, זקן, ראסטות וכתם לידה לבן שמכסה את השפה העליונה. הוא מנסה לברר מאיפה אני ואיך אני נהנה מהשהות בעיר. האנגלית שלו מצוינת ואני מספר לו כמה אני מאוכזב מהמקום.
רוקו מחייך חיוך טוב.
-" אתה לא כמו כל התיירים שמסתובבים פה. רובם די אוהבים את אווירת המסיבות אבל כמו שאמרת, המקום נהיה תיירותי ואם תשים לב טוב, אין כמעט אף גריפונס בחנויות".
הוא צודק.
-"לא תמיד זה היה ככה. הגריפונס חיו בשלווה בליבינגסטון, נהנים מהבידוד שאפשר לנו לשמור על המסורת. רק אחרי מלחמת האזרחים של שנות ה-80 המקום התמלא בפליטים ספרדים (כך הוא מכנה את הגואטמלים הלבנים) שברחו מהמלחמה. הם אלו שהפכו את העיירה לפארק התיירותי שאתה רואה היום. המסעדות, החנויות והמסיבות נהיו מרכז הכפר ואנחנו, הגריפונס, נדחקנו לקצוות, מקום שרוב התיירים כלל לא מגיעים אליו.
האמת שהמצב הזה עדיף עלינו. הם לא מוכנים לקלוט אותנו השחורים ואנחנו לא רוצים לותר על התרבות שלנו ולהתבולל אתם. רק מעטים מהצעירים עובדים בתיירות ואנחנו רואים את ההשפעות הרעות של זה.
אמרת שאתה מישראל? אתה מכיר את עידן רייכל?
אם תרצה אני יכול לקחת אותך לסיור בכפר שלנו- ליבינגסטון האמתית ולספר לך איך עידן שינה את חיינו".
אנחנו חוצים את מרכז העיר, חולפים על-פני כל החנויות ונכנסים לכפר. בדרך הוא מספר לי איך עידן רייכל הגיע לליבינגסטון לפני כשלוש שנים.


-"הוא שמע על סגנון הנגינה המיוחד שלנו ובא ללמוד אותו. הוא הגיע לחודש עם עוד שתי בחורות מהלהקה שלו והם גרו אתנו בכפר. הוא מאוד חכם ומוכשר.
במהלך התקופה הזו, כאחד מראשי הכפר יצא לי לשבת ולשוחח איתו שיחות ארוכות (אני לא יותר חכם מאחרים אבל למדתי אנגלית באוניברסיטה ובגלל זה מינו אותי לאחראי על קשרי החוץ של הקהילה).
למדתי ממנו על ישראל, על הקיבוץ ולמדנו ביחד את התנ"ך- את הברית הישנה. אני מאמין שיש סיבה שאתם היהודים מצליחים כ"כ. אני מאמין שזה בגלל שאתם מקיימים את רצון האל.
עידן והצוות שלו עזרו לנו לבנות בניין חלופי במקום בי"ס שנפגע בהוריקן ובעקבות השיחות אתו שינינו הרבה דברים באורח החיים שלנו". אנחנו מסתובבים בין בקתות עץ רעועות, ערוצים בהם גדלים עצי בננה חוצים את הכפר והנוף לים הקריבי משגע.
כשאנחנו מתקרבים ילדים שמשחקים ברחוב רצים אליו קוראים "אבא, אבא" בשפה המקומית והוא עוצר, מלטף, מחלק פרי ומתעניין איך היה בבי"ס. הוא מספר לי איך הם אימצו אלמנטים מהקיבוץ- ישנה מועצה שמחליטה במה להשקיע את הכסף של הקהילה והילדים נמצאים ולומדים בבית הילדים כל היום (אך ישנים בבית).
הוא סיפר לי איך הוא מנסה, מאז השיחות עם עידן, לשכנע את הציבור לקיים את המצוות הכתובות בברית הישנה. "העברנו את יום המנוחה והתפילה ליום שבת ואני מנסה לשכנע את הקהילה להפסיק לאכול חזיר. אני מאמין שזה יעזור לנו לשמור על בריאות טובה ועל הקשרים המשפחתיים".


אני מודה לרוקו על הסיור ותופס את הסירה האחרונה חזרה לריו דולסה6.
ימים אחרונים בגואטמלה. אני עוד מספיק לטייל כמה ימים באזור ריו דולסה. טיול עצמאי קצר. לא קשה למצא כאן ערוץ נחל ולהעביר יום בשחיה ופיקניק. זו לדעתי הדרך הטובה ביותר להפרד מהמקום בו טיילתי בחודש וחצי האחרונים.
היה כיף, אבל כעת צריך להמשיך הלאה. למקסיקו. להחליף את אווירת הטרקים והטבע בקצת חופש וים.

אז מה למדנו היום- הייתי צריך ללמוד לא לצאת כשמתקרב הערב או לא לסמוך על תחושות בטן שנוגדות הדרכות בספר, אבל אני אלך על משהו פשוט יותר שלא מוציא אותי רע. נעלים שעולים 12 שקל שווים בערך 4 שקל לשעה.

1 (5 דקות בסירה, 60Q למיטה בדורמס)
2 (20Q כניסה למצודה, 60Q ל-4 שעות השכרת קייאק)
3 (125Q לכל צד, 2.5 שעות)
4 (הוטל אפריקנה, 35Q רחוק מאוד ממרכז העיר ובכלל מנוהל ע"י משפחה גוואטמלית רגילה)
5 (מפלי שבעת המקדשים- 20Q האתר נסגר כחצי שעה לפני השקיעה)
6 (הסירה האחרונה יוצאת ב-14.30, שמעתי שיש סירות זולות יותר לפורטו באריוס)

יום רביעי, 23 בינואר 2013

פרק שביעי חלק ב'- פלורס, טיקל ואל מירדור. או: ערי הזהב הנסתרות.

ובו כל האמת מאחורי צמד המילים 'העיר האבודה'.

הנסיעה לכרמליטה ארוכה משחשבנו (3.5 שעות). הנוף הנשקף מהחלון המשתנה לאטו ממישור מכוסה צמחיה נמוכה לביצות עטויות ג'ונגל צפוף כשמדי פעם חולפים על פני בקתות עץ מסכנות למראה וגינות קטנות בהן רועים תרנגולים וחזירונים. בזמן הזה התחלנו להכיר את שאר חברי הקבוצה. אני ישבתי בין שני אסייתים: פרד, בחור שקט וצנום מהונקונג שלא דיבר כל הטיול וסטוש יפני שהגיע לגוואטמלה כחלק מטיול ארוך בעולם בו הוא הוא לומד ומתרגל תורות ורפואות שונות. מרי, אמריקאית צעירה שלקחה כמה ימי חופש מעבודתה כאחות בבי"ח בשמורה אינדיאנית בניו מקסיקו. פלוריאן, בוגר תואר שני במדעי הסביבה, שאוהב לדבר ובעיקר לספר על ההתנדבויות הרבות בחוות חקלאיות ברחבי העולם שעשה כחלק מהסטז' ועל איך הוא מקווה לבקר בכל מדינה בעולם. ת'ור אל הרעם הנורדי שבא בדמות מהנדס מכרות אמיד שהחליט לאחר פגשת עסקים במקסיקו לעבור בגוואטמלה בדרכו חזרה לנורווגיה ומאיה, גרמניה מבוגרת מבולבלת שאיבדה את המזוודות והדרכון איפשהו במהלך הטיול וכעת החליטה לנצל את הזמן עד להנפקת דרכון חדש בטיול במקום בהוסטל (היא שכחה מזה כמה שעות אחרי שהתחלנו ללכת ולא הבינה מה היא עושה באמצע הג'ונגל). את שאר חברי הקבוצה כבר הכרנו ביום שישי.

אל-מירדור- ככה זה היה אמור להראות
לאחר ארוחת בוקר זריזה בכרמליטה כולם מעמיסים את הציוד על חמורים (חוץ ממני ואמיתי כולם הלכו עם בקבוק ליטר אחד לכל היום. לי זה נראה לא אחראי לצאת לאמצע הג'ונגל בלי ציוד הישרדות בסיסי או לפחות כובע אש ומשהו נגד גשם) ואנחנו מתחילים בהליכה מהירה. תוך כמה דקות הליכה הג'ונגל סוגר עלינו מכל כיוון.
תוואי הקרקע השטוח קל מאוד להליכה ואנחנו מגיעים למחנה באל-טינטל בו נשהה בלילה הראשון מוקדם מהצפוי.
צ'ינו המדריך מסביר לנו שאל-מירדור- עיר המאיה האבודה- הייתה מרכז מוניציפלי, כלומר לא עיר מגורים אלא מקום בו היו המקדשים הארמון ומבני ציבור נוספים והתושבים התגוררו בערי לווין מרחק קצר ממנה. אל-טינטל הייתה עיר לווין שכזו.
במחנה חיכו לנו ארוחת ערב ואוהלים בנויים שבתוכם הציוד האישי ולנו נותר להעביר את הלילה בשיחות היכרות ומשחקים (לתושבי מרכז אירופה יש גרסה מעוותת ומוצלחת למשחק הרוצח שכוללת אנשי זאב ומכשפה).
היום השני לטיול עבר על הדרך העתיקה המקורית שחיברה בין אל-טינטל לאל-מירדור. רובה כוסתה עם השנים באדמה ושורשים עבים אך עדיין ניתן לראות פה ושם שרידים של שלושת שכבות אבן הגיר שמהן נסללה ושופצה הדרך. לאורך הדרך אנו גם רואים מן מערות קטנות ובהן מן דרגשים צרים והמדריך מסביר שאלו בתי העשירים שנבנו בצמוד לדרך. את בתי העניים לא ניתן לראות שכן הם נבנו מעצים ולא נשאר מהם זכר. צ'ינו המדריך מתגלה כבחור פטפטן וכמי שבילה את שלושת השנים האחרונות בעבודה בארה"ב הוא מלהג באנגלית וספרדית במקביל. ביחד עם המדריך המקומי מכרמליטה הם עוצרים אותנו במהלך היום כדי להראות דברים מיוחדים. פעם אחת עץ שכאשר חותכים לו את השורש אפשר למלא מספר כוסות מים מהנוזלים הניגרים ממנו ופעם אחרת קבוצה של חרקים מוצצי דם שמסתתרים מתחת עלי צמח מסוים. הם נותנים לנו לטעום מפרי של עץ המסטיק, עץ שבגללו חברות הממתקים הגדולות השמידו ג'ונגלים רבים עד שמדינות אמריקה הלטינית החליטו להכריז עליהם כשמורות טבע. הפרי עצמו דומה קצת ללימון פרסי מיובש- קטן בעל קליפה חומה שעירה כשל קיווי אך כתום ומתוק מאוד מבפנים. אנחנו מעבירים כמה דקות באיסוף הפרי עד שקבוצת קופי עכביש מתעצבנת עלינו ומתחילה לצרוח ולזרוק דברים מהעצים הסמוכים. לקראת אחר הצהריים, כשהתחלנו להתקרב לאל-מירדור נחשפו בפנינו מבין העצים מספר מקדשי אבן גיר גדולים. זה מרגיש כמו פרק מערי הזהב הנסתרות רק שכאן הפירמידות מצופות חזזיות וירוקת ולא בזהב.


"אלו מקדשים קטנים שאנשי המאיה בנו על הדרך. עוד מעט נעלה על המקדש הגבוה ביותר שהתגלה ומשם נראה את השקיעה" מבטיח צ'ינו. כעבור חצי שעה אנחנו מגיעים להר תלול מכוסה בעצים ובמאמץ רב עולים לפסגה. בפסגה מתקבל ההרגשה כאילו אתה עומד על אי קטן מוקף באוקיינוס ירוק של עצים. מחזה מרהיב ושקיעה נהדרת אבל איפה לעזאזל הפירמידה?.
-" אתה צריך להבין" צ'ינו מנסה להסביר-" הטיול הוא לעיר האבודה אל-מירדור וכשמה כן היא. העיר עדיין לא נחפרה וכולה מכוסה ג'ונגלים. אנחנו נמצאים כרגע בפטן. זהו חבל ארץ שטוח ומלא ביצות. כל ההרים שאתה רואה סביבך הם בעצם פירמידות ומקדשים מכוסים בעצים". המום ומעט מאוכזב מהגילוי אנחנו ממשיכים למחנה. המחנה דומה לזה בו העברנו את הלילה אתמול אך כאן מסביבנו יש כמה בקתות עץ גדולות שמשמשות את הארכאולוגים בבואם למסעות חפירה לחודשיים בשנה- כלומר כשיש כסף. אבל העבודה עוד רבה ואין שום סיכוי שיצליחו לחשוף ולשחזר את כל המבנים כמו שעושים כבר משנות השבעים בטיקל. מה שכן- זהו עוד אחד מערי המאיה שלא נחשפו ואחת הגדולות שבהם. כאן יש עדיין סיכוי למצא את קבר השליט ובתוכו אוצר אבוד....
סטוש מדגמן את היוקטה שלו

בערב כולם חוגגים את תחילת השנה האזרחית. אמנם אסור להביא לשמורה אלכוהול אבל המלווים המקומיים מנסים לדפוק את הראש על משקה מקומי שמפיקים בכפר מאננס. תכלס מדובר בחומץ, לא אלכוהולי אבל בהחלט הייתי יכול להשתמש בזה בבישול. למקומיים זה חזק מספיק והם נופלים אחד אחרי השני ופורשים לשינה.
את היום הבא אנחנו מקדישים למנוחה ולסיור קצר בין הפירמידות המכוסות.
אל-מירדור היא לא רק העיר הגדולה ביותר של המאיה, היא גם אחת הערים העתיקות. האימפריה שסביבה נוסדה כ-600 שנה לפני הספירה והגיעה אל שיא האכלוס בין השנים 300 שנה לפני הספירה ל-100 לספירה. בעיר ישנם עשרות מבנים בהם כמה מקדשים ופירמידות ענקיות שהמפורסם שבהם הוא מקדש לה-דנטה שנחשב לאחד מהמבנים העתיקים הגדולים בעולם. העיר ננטשה באזור שנות 150 לספירה מסיבה לא ידועה וע"פ ממצאים ארכאולוגים נושבה מחדש באזור 700 לספירה ע"י אימפריית הנחש רק בשביל להיכבש ולהינטש שוב- והפעם לתמיד- 200 שנה מאוחר יותר ע"י אימפריית הנץ שהגיע ממקסיקו (הדבר הונצח בלוח אבן שנמצא במקום).


בבוקר יום רביעי אנחנו מתעוררים לקולות שאגה אימתניים. כל הג'ונגל מסביבנו רועד. "אלו לא ג'אגוארים זה קופי שאגה (Howler Monkeys) וזה אומר שהולכת להיות סערה היום" אומר המדריך המקומי.
ואכן לאחר כמה שעות הליכה מתחיל לרדת גשם. כך יצא לנו לחוות גם גשם טרופי בג'ונגל. מגניב. שאר הטיול עבר ללא אירועים מיוחדים ובחמישי כשחזרנו להוסטל ישבנו כל החבורה לכמה בירות פרידה (ולערב ארוך של משחקי שתייה...).

ההר שם באופק- זה פירמידה.
ביום ראשון נסעתי לטיקל לראות סוף סוף עיר מאיה אמתית1. מאותו יום בג'ונגל הגשם לא הפסיק וגם היום עדיין מעונן.
הכביש לטיקל הוא אולי הכביש הטוב ביותר בגואטמלה ולא במקרה. משנות השבעים האתר הוא מוקד התיירות מספר אחד של גואטמלה והוא מושך תיירים מכל העולם. אני מצטרף לסיור מודרך, בטח נלמד כך כמה דברים חדשים.
המבנים הראשונים שנבנו בטיקל מתוארכים ל-400 שנה לפני הספירה ועד 400 שנה לספירה היא הייתה המרכז הכלכלי הפוליטי והצבאי החזק באזור והיא קיימה קשרי מסחר לאורך כל מרכז אמריקה. בשלב מסוים ב-400 שנה לספירה היא נכבשה. כמה מהמבנים נהרסו ועל כמה מהם נמצאו שכבות חדשות של בניה בסגנון שמתאים לערים שנחשפו במקסיקו. העיר המשיכה להיות עיר חזקה באזור עד שבאזור שנת 1000 לספירה היא ננטשה בפתאומיות. המדריך משלים לנו את ההיסטוריה במספר תיאוריות משלו- המבנים כאן בטיקל כמו גם בפירמידות של מצרים לא בנויים מאבנים חצובות אלא מלבנים שהוכנו מגיבול של גיר ועשבים. בכדי ליצור את הלבנים צריך אש. עד היום משתמשים בכפרים בגואטמלה בשיטות דומות ולכן אפשר לחשב שבכדי ליצור 1 טון לבנים נדרש 10 טון עץ בעירה. בנית עיר גדולה שכזו דרשה בירוא של חלקים ענקיים של היער והדבר גרם לשינוי אקלים. בפטן אין מי תהום והם נסמכים על מי גשמים בלבד. כאשר הפסיקו הגשמים הערים נזנחו ובני המאיה התפזרו בכל אמריקה ונהיו לבסיס של הציביליזציות המקומיות החדשות- האינקה, האצטקים, האינדיאני וכו'


אנחנו עולים לפירמידה המרכזית של טיקל ולצערי הכל מעונן. ביום יפה אמורים לראות מכאן את כל האתר. המדריך מסביר לנו שבכלל מדובר במקדש ושההבדל הוא שבפירמידה אין חדרים והיא שימשה כבמה לנאומים או לתצפיות על כוכבים בעוד שבמקדש היו חדרים והיא הרבה פעמים שימשה לטקסים דתיים וכמקום קבורה למנהיגים.

המדריך מוצלח. הוא בונה את הסיור כך שכל מבנה אליו אנחנו מגיעים יותר מרשים מהקודם. אנחנו מסיימים את הסיור בפלאזה המרכזית של טיקל. הרחבה מוקפת מבנים ששוחזרו כמעט במלואם, בהם גם שתי הפירמידות הגדולות שטיקל מפורסמת בהם. המדריך מסביר לנו שהרחבה שימשה גם כמגרש למשחק הכדור המפורסם של המאיה, מן סוג של כדורסל קדום. כמו אל-מירדור גם טיקל שימשה כמרכז לטקסים ולניהול האימפריה. אחד הטקסים המרכזיים היה המשפט. ע"פ כתובות שנמצאו במקום ופוענחו ע"י ארכאולוגיים, כאשר משהו ביצע פשע או עבירה מסוימת ויצא חייב במשפט נתנה לו אפשרות להינצל מעונש מוות במשחק כדור (תאוריה נוספת גורסת שהקרבת קורבן עצמי לאלים הייתה מעלה גדולה והמנצחים זכו להקריב עצמם. דקויות, העיקר שהיה קורבן אדם). סמוך לבסיסי הפירמידה משני צידי המגרש היו אבנים בהם קבועות טבעות מתכת קטנות. ע"פ ציורי הקיר, בני המאיה שחקו בכדור אבן וחוקי המשחק היו לקלוע את הכדור תוך הקפצתו על החלקים העליונים של הגפיים- הזרוע או הירך, או המותניים. המדריך מפקפק בתאוריה הזו. "נראה לכם הגיוני להקפיץ כדור אבן מרחק כזה? אני אספר לכם מה דעתי. אבי עוד גדל בכפר, והוא סיפר לי איך הם הכינו כדורי משחק. בכל פעם שמשהו שחט תרנגול הודו בכפר הם לקחו את זפק התרנגול, ניפחו אותו ושמו בשמש ליבוש. כאשר הזפק התייבשה התקבל בלון קשיח. את הבלון הם ציפו בשרף עץ הגומי וכשהוא התייבש התקבל כדור גומי שיכול לקפוץ, ממש כמו כדורסל." האמת שזה אכן נשמע יותר משכנע והמדריך סיפר שהוא נסע להסביר את התאוריה שלו באוניברסיטאות בארה"ב.
הסיור מסתיים ואנחנו מסתובבים עצמאית לעוד כמה שעות (2.5 שעות סיור ועוד שעה\שעתיים מספיקות בהחלט).
בסופו של דבר לא מצאתי את ערי הזהב אבל חזרתי עם חוויות רבות. כעת אחרי ארבעה ימים של גשם הגיע זמן לקחת אוטובוס חזרה דרומה בתקווה למצא מקום עם מזג טוב יותר לבלות בו את השבוע האחרון בגואטמלה.





















מתכון-טורטיות
במהלך הטיול לאל-מירדור ביקשתי מאחת המבשלות שתראה לי איך להכין טורטיות כמו המקומיים והסתבר שזה דבר פשוט ביותר.
חומרים:
קמח תירס גרוס דק- כמו קמח חיטה
מים
מלח
שמים קמח בקערה ומוסיפים מים לאט (אין כמויות הכל לפי הרגשה) תוך כדי לישה עד לקבלת בצק אחיד, גמיש וקל לעיבוד. גוזרים עיגול ניילון בגודל מעט יותר גדול מגודל הטורטייה המבוקשת. יוצרים כדור בצק ומשטחים אותו על מרכז הניילון. כעת מרדדים את הבצק עם פרק כף היד ומסובבים את הניילון לסירוגין עד לקבלת משטח בצק דק בעובי אחיד. את הבצק זורקים על טבון\פלטת מתכת\מחבת או אפילו רשת מנגל, הופכים כאשר הבצק משחים ומורידים מהאש כאשר הוא מתחיל להתנפח.

אז מה למדנו היום- מתכון להכנת כדורסל ביתי. היש משהו מגניב מזה?!

1 (70Q לשאטל הלוך חזור- יותר זול מלהגיע עצמאית אך מוגבל בזמן, 150Q כניסה לאתר)

יום שלישי, 15 בינואר 2013

פרק שביעי חלק א'- פלורס, טיקל ואל מירדור. או: ערי הזהב הנסתרות.

חלק ראשון ובו איך להתמקח עם סוכני נסיעות ממולחים (ללא הצלחה).


אז פספסנו את האוטובוס הישיר. בירור קצר העלה כי עדיין יש אפשרות לנסיעה רק שתידרש החלפה של שלושה שאטלים בדרך. בעסה. אך זה עדיף על לילה נוסף בקובן.
אחרי חודש בגואטמלה אני עדיין נדהם ממערכת התחבורה כאן. למרות הכבישים המחורבנים (הרבה מהכבישים הראשים נהפכים בשלב מסוים לפס בטון באמצע ג'ונגל או אפילו בפעמים רבות סתם דרך עפר. מלבד היוצא מן הכלל כביש A1 חוצה אמריקה) הרכבים החבוטים- בין אם מדובר בצ'יקן בס או בואן- וכמובן העצירות התכופות של הנהגים לארוחת צהרים או סתם לקניות בסופר באמצע הנסיעה. למרות כל אלה, עדיין, הנסיעות וההחלפות מתוזמנות במדויק ומעולם לא יצא לי לחכות לאוטובוס המשך יותר מחמש דקות (לחכות לאוטובוס שיצא זה כבר סיפור אחר).
הנהג עוצר למלא דלק ועוזר הנהג מגלה שאחד השאטלים האחרים שמתדלק ממשיך ליעדנו הבא, וכך בתחנת הדלק חצי מנוסעי השאטל עוברים לרכב אחר.
כאשר אנחנו נכנסים למחוז פטן- המחוז הצפוני הגדול של גואטמלה (כשליש משטחה), ששנים רבות היה מנותק מהשליטה של הבירה ובימי מלחמת האזרחים בשנות השמונים נשלט על ידי המורדים כשהג'ונגלים משמשים להם כבית וכמחבוא בפני הצבא המקומי- אני שם לב שהנוף משתנה. לא עוד הרים מחודדים מכוסים ג'ונגלים. פטן נמצאת בגובה פני הים וקילומטרים רבים של שטח ישר מכוסה צמחיה נמוכה נפרשו עד קו האופק.
באמצע הדרך אנחנו שוב צריכים להחליף רכב. העיירה Sayaxché (אני עדיין לא יודע איך קוראים את זה) בה עובר הכביש הראשי נחצית ע"י הנהר ריו לה פסיון וכל מי שנוסע בכביש הראשי חייב לחצות בסירת עץ רעועה לשייט של דקה בלבד. את הבודדים המחזיקים ברכב פרטי ואת משאיות הסחורות משרתת מעבורת אחת.


אני מניח שיש סיבה טובה שלא בונים כאן גשר. שתי גדות הנהר גדושות בדוכני שוק ועגלות לממכר מזון רחוב ובנהר עצמו ישנן עשרות סירות עץ. נראה שכל הכפר מתפרנס מהמטרד הזה (סה"כ נסיעה- כ-8 שעות, 80Q).
פלורס- הבירה של פטן. אי תיירותי שנבנה על חורבות העיר האחרונה של בני המאיה שהושמדה ע"י הספרדים. הקונקינסטדור הספרדי קורטז- כובש ומושל מקסיקו וקובה והאחראי לנפילת אימפריית האצטקים- יצא ב-1541 בדרכו לכבוש את הונדורס, הוא נתקל בעיר המאיה שעמדה על האי אך החליט שכיבושה יקח זמן ומשאבים רבים מדי. רק ב-1697 לאחר קרב ארוך באמצעות סירות הצליחו הספרדים להרוס אותה והיא נשארה חרבה שנים רבות ונבנתה בשנית כעיר מודרנית רק באמצע המאה ה-18.
האי עומד באמצע אגם פטן-איצה והוא מחובר בגשר צר וארוך לעיר האמתית סנטה הלנה. בשניה שאנחנו יורדים בתחנה המרכזית (זה חידוש. תחנה מרכזית. כנראה מכיוון שזו העיר התיירותית ביותר בגואטמלה) עטים עלינו עשרות נהגי מוניות וטוק-טוק ומבקשים להסיע אותנו לפלורס. אנחנו, עדיין מנומנמים למחצה מהנסיעה הארוכה מסכימים. מסתבר שזו נסיעה של חמש דקות ואנחנו כבר מסתובבים עם נהג המונית בסמטאות הצרות מרוצפות האבנים בניסיון לחפש הוסטל פנוי בעיר עמוסת התיירים הזו. אנחנו מתרסקים במקום הראשון שאנחנו מוצאים, יהיה לנו זמן מחר לחפש הוסטל נורמאלי.


השבת תהיה השבת הראשונה שלי לבד, לכן שישי דורש הרבה הכנות והכל צריך להיעשות מהר. סיבוב קצר ואנחנו מוצאים מלון עם נוף מטורף לאגם ומרפסת משותפת גדולה צמודה לחדר והכל במחיר סביר2 ואנחנו מתחילים בחיפוש אחר סוכנות טיולים שתספק את הסיבה המרכזית לשמה באנו לכאן: טרק לעיר האבודה אל-מירדור.
המקום הראשון אליו אנחנו נכנסים הוא ההוסטל לוס-אמיגוס. זה ההוסטל הכי מדובר בפלורס והוא מחזיק בין השאר גם פאב תוסס וסוכנות טיולים. כל המטיילים הצעירים מתכנסים כאן. הברמן מוסר לנו שאכן יש סוכן שהם עובדים איתו והוא ישמח לבא לספק לנו את הפרטים בשעה הקרובה.
קרלוס נכנס. לא היה אפשר לפספס אותו. בחור נמוך יחסית מיקסטוס (חצי ספרדי חצי בן מאיה) חמוש בחיוך ענק ששפם דק מעטר בדיוק את אורך השפה העליונה. הוא לבש חולצה מכופתרת אדומה, סלולארי צמוד לאוזן ביד אחת וביד השנייה סלולארי נוסף. תמיד מוכן. ברור לכל מי שמסתכל כי מדובר באיש עסקים ממולח.
האנגלית שלו טובה והוא מסביר לנו בחיוך כמה הטרק שהוא מספק למירדור מוצלח ושמדובר בחוויה נדירה וחד פעמית וכי למרות שיש מטיילים רבים שמעוניינים לעשות אותו הוא יוצא רק פעם בכמה שבועות כי אין מספיק נרשמים.
-"כמה?" אנחנו שואלים.
- "380"
-"קצל?"
קרלוס מחייך. "ברור שלא. דולר. אמריקאי", הוא מדגיש.
עכשיו תורנו לחייך ואנחנו קמים מהשולחן.
-"ישראליטוס?"
-"כן."
-"כן, כן. ברור. לכם- 280$".
לא משנה כמה זה נדיר. במחיר כזה אתה חי טוב שבועיים בגואטמלה. אנחנו מודים לקרלוס ויוצאים מההוסטל.
מחוץ להוסטל אנחנו פוגשים שלישיה. הנרי ושרה, זוג חברים בריטי בשנות השלושים לחייהם שהחליט לעזוב את הכל ולקחת פסק זמן מהחיים בלונדון ולחשוב על שינוי מקצועי בחיים, ואת שרה, גרמניה צעירה שסימה תואר ומתמודדת עם אותם בעיות (נראה שזו בעיה רב לאומית) הם נפגשו בבית ספר ללימוד ספרדית לפני כמה שבועות ומאז הם מטיילים ביחד. גם הם מעוניינים לעשות את הטרק והם שמעו מכמה מטיילות שהטיול עולה בסביבות 220$-203$ תלוי בגודל הקבוצה. עכשיו, שיש לנו כיוון לגבי העלות המשוערת (למרות שעדיין מדובר בסכום גבוהה) וגם קבוצה של אנשים אנחנו יכולים להתחיל להתמקח. אנחנו חוזרים לקרלוס והבריטים מבסוטים שיש אתם ישראלים אבל אז אמיתי לוחש לי "תנסה אתה להוריד אותו במחיר" ואני מחייך- כמה הם טועים.
קרלוס מסביר לנו שהוא היה שמח להוריד לנו במחיר ושאין סיכוי שהבנות האלו קיבלו מחיר נמוך כ"כ.
-" תבינו, הדרך למירדור עוברת כולה בתוך ג'ונגל. הדבר מחייב הרבה הכנות: קנית ציוד, הבאת מדריכים, חמורים, סבלים, אוהלים... ההערכות גדולה ויקרה מאוד. הכניסה לשמורת המירדור עוברת בכפר כרמליטה והם החליטו לפני כמה שנים לשם מחסומים בדרך ולקחת מונופול על הספקת חבילת טיול כוללת. לפני שנה התכנסו הקורפרטיבה של הכפר והחליטו שבכדי לא ליצור תחרות בין התושבים שתפגע בכפר כולו, הם יקבעו מחיר אחיד של 250$ עבור טיול של שישה אנשים. אני לא יכול לרדת במחיר. אני כבול ע"י ההחלטה שלהם. אתם רק חמישה ואני גם צריך להרוויח משהו. אני לא יכול, לא יכול..."
באותו רגע עובר לידינו ווא(ל)ט ושומע את השיחה.
וואט הוא בחור הולנדי גבוהה וממושקף, חברה שלו עברה לגואטמלה לפני כשנה בכדי לעבוד על הדוקטורט שלה. הם שמרו על קשר טלפוני חם והם קבעו כבר לפני כמה חודשים שהוא יגיע לגואטמלה כדי לבלות יחדיו את חופשת הסמסטר של החגים אך כשהגיע לבקר, לאחר כמה ימים שטיילו ביחד היא מסרה לו שהיא כבר לא מרגישה כלפיו אותו דבר והם נפרדו. הוא נשבר אך אחרי כמה ימים החליט שמכיוון שהוא כבר בגואטמלה לכמה שבועות הוא ינסה להוציא מזה את המרב וטרק ארוך בחברת אנשים נראה לו כמו דרך טובה להעסיק את תשומת הלב. קרלוס מכר לו את הטיול ב-3504 וכרגע הוא מעוצבן.
-"טוב, עכשיו אנחנו שישה ועד כמה שאנחנו יודעים יש בטח עוד כמה אנשים שסגרו אתך ועוד כמה אנשים שאנחנו מכירים שהיו שמחים להצטרף. יש סיכוי טוב להגיע לקבוצה של 15-20 איש. לא רק שזה יוריד לך עלויות, קבוצה גדולה של אנשים גם תפגע לנו בהנאת הטיול אך אנחנו מוכנים לאת אם תוריד לנו ל-220$" אני מנסה לירות לכל הכיוונים.
-"אתם לא מבינים. קבוצה גדולה זה עלויות גבוהות יותר. יותר אוכל, יותר מדריכים, יותר ציוד, יותר חמורים. יקר, יקר. 'נוט ביין'. וחוץ מזה אתם רק שישה. מבטיח לכם שאין עוד אנשים שסגרו איתי. תסגרו, תצאו, תיהנו. יש הרבה אנשים שמתלבטים ואז הקבוצה מתפרקת, המחיר עולה והטיול מתבטל. רק אתמול התבטל טיול. חבל, חבל."
-"על מה אתה מדבר" מתפרץ וואט בעצבים. "בתחילת השבוע, לקראת חג המולד יצאו 300 איש לעשות את הטרק. בטח שהתבטל הטיול של אתמול. רק מחר כולם חוזרים מהטרק ובינתיים פלורס ריקה."
אנחנו מחליפים מבטים. 300 איש !! וקמים מהשולחן.
-"טוב, טוב. נסגור על 250$ ואני יוסיף מדריך דובר אנגלית בלי תוספת תשלום. רק אל תספרו על המחיר הזה לאף אחד."
-"אנחנו נהיה בקשר."
מחוץ למלון אנחנו מנתחים את המידע שאספנו בשיחה ומחליטים שהיעד שלנו במחיר לא יכול להיות גבוה מ-220$ ושנמשיך לחפש כקבוצה בכדי להשיג מחיר יותר טוב. אנחנו עוברים בין סוכנות אחת לשניה ובכולם שומעים את אותו סיפור על על כרמליטה והקורפרטיבה ובכל מקום הסיפור והעלויות קצת שונים. אני שונא סוכנויות ואנחנו נהיים חסרי סבלנות לשמוע את אותו סיפור כל פעם וישר מנסים לחתוך למחיר- טכניקת התמקחות רעה. למה הכל לא יכול להיות פשוט כמו בארץ- לקחת תיק ולהתחיל ללכת.


אני מוסר לאמיתי שאני חייב לרוץ לעשות קניות לפני שבת ואנחנו פורשים מהחבורה ומסכמים שאם משהו ימצא מחיר טוב יותר הוא יידע את כל הקבוצה בהמשך היום.
אנחנו עוברים בהוסטל והמנקה המשוגע של המקום מנסה להתעניין איך העברנו את היום. הוא בחור חביב בסביבות גיל 50, רק קצת צולע, פוזל בעין אחת ומדבר לא ברור. אנחנו מספרים לו על מעללינו ועל המחירים והוא נוער בצחוק וספר לנו שהוא מכיר משהו שמכיר משהו סוכן שהחליט לשבור את השוק ושהוא עובד בתיאום עם כמה חברה שהחליטו לעבור על חוקי הקורפרטיבה של כרמליטה. הוא יכול לתת לנו מחיר של 1804 אך זה מסוכן וכי החברה בכרמליטה יהרגו את המדריכים הסוררים והסוכנים המתחרים ישברו לחבר שלו את הידיים אם משהו ישמע על זה. לכן, הוא מדגיש "טוב שאתם רק שני אנשים. תשמרו על זה בסוד גדול". מובן שהמחיר מפתה. אמרנו לו שאנחנו קבוצה של שישה, שיזמין את החבר שלו להיפגש אתנו בהוסטל ואנחנו נתייעץ עם החברים שלנו.
לפני שיצאנו לקניות קיבלתי הודעה ששני חברה שהיו אתנו בסמוק ובקובן יגיעו לפלורס לשבת וישמחו לבא לקידוש. יופי. יהיו לנו אורחים לשבת. עשינו קניות והודענו לחברה על ההצעה הטובה והצענו שיגיעו לפגישה בארבע.
ב-1630 בדיוק נכנס מרקוס להוסטל. מרקוס נראה כמו הגרסה הצעירה של קרלוס- אותו שפם, אותו חיוך ואותם שני טלפונים בהיכון. היה רק הבדל קטן בגובה והחולצה שלבש הייתה פולו אדומה ספורטיבית. הוא העיף מבט מהורהר בגודל הקבוצה. הסברנו לו ששמענו עליו הכל, שאין לו מה לדאוג ושכולנו נשבעים לשמור על סודיות. המבט שלו התחלף להשתוממות.
-"אתם נראים לי כמו אנשים הוגנים. אין לי מושג על מה אתם מדברים אבל אני יכול לעשות לכם מחיר. 240$. אתם מבינים, לפני שנה התכנס הקורפרטיבה בכרמליטה....."
טוב הבנו. אנחנו מודים לו וחוזרים לסגור עם קרלוס, לפחות עליו יש ערבות של ההוסטל לוס אמיגוס שזה מקום מכובד שיש לו הרבה מה להפסיד.
חצי שעה לפני שבת אנחנו מנסים על קרלוס עוד טריק:
-"יש לנו הצעה סודית ממשהו ששבר את השוק. הוא נתן לנו הצעה של 200$ אבל בגלל שהוא קצת מפוקפק ואנחנו סומכים עליך, אם תעשה לנו ב-220$ ניקח את ההצעה שלך".
קרלוס מחייך במבט של 'אני יודע מה עשיתם בארבע שעות האחרונות'.
-"250$ מחיר סופי".
הנרי מנסה לזרוק קלף אחרון "אנחנו יודעים על עוד אנשים. אנחנו לא רוצים קבוצה גדולה אז בו נעשה התערבות. אנחנו ניתן לך עכשיו 240$. אם בסוף נהיה מעל 15 איש אתה מחזיר לנו 10$ ואם נהיה פחות אנחנו נוסיף לך 10$ ככה יש סיכוי לנו או לך להגיע קרוב למחיר שאנחנו רוצים". נראה שבפעם הראשונה קרלוס נתפס לא מוכן.
-"....ממ... מ..."
-"עדיף לך להפסיד 60$ מלהפסיד את כולנו...."
-"....ממ.... אז נסגור כבר על 240$" קרלוס לא רוצה לתת לגורל לקחת לו 60$.
"התערבות או כלום" פוסק הנרי ואנחנו משלמים את המחיר המופקע בלב כבד. לרגע מצטלב המבט שלי עם של קרלוס ואני יכול לראות שלשנינו ברור ש-240 זה המחיר הסופי.
שבת עוברת בנעימים. קידוש על יין שסחטתי מענבים, אוכל טוב, פירות טרופים וקריאה מול הנוף של האגם.
יום ראשון ב-0600 אנחנו מתכנסים בפתח ההוסטל לוס אמיגוס לא מופתעים לראות שהקבוצה מונה בדיוק 13 איש ומופתעים רק מעט לראות את מרקוס יוצא מדלת השאטל. הוא יהיה זה שיסע אתנו לכרמליטה לסגור עם הקורפרטיבה.

טיפ- למי שבכל זאת מעוניין לעשות את הטרק המדובר. ניתן לנסוע לכרמליטה באוטובוס ולסגור לבד עם הקולקטיבה וכך לחסוך כ-80$-90$.

-------
(נסיעה- לא יותר מ-10Q עלינו עבדו חזק, הוסטל- דונה גויה, דורמס של 2 חדרים 20 מיטות 35Q ללילה ורק מקלחת 'חמה' אחת לכולם)
(מירדור דה לאגו- 50Q לאדם בחדר זוגי 80Q ליחיד)

יום חמישי, 10 בינואר 2013

פרק שישי- סמוק שמפיי ואיזור קובן. או: קייטנת חב"ד.

ובו איך נתקעו כ-20 ישראלים בהוסטל ללא חשמל, אוכל ותחבורה אבל חמש דקות מאחד המקומות היפים בעולם. וגם בונוס- הדרכה מקצועית לצחצוח נעליים.


רק נכנסתי לבית חב"ד בשישי ומנדל- אחד הבחורים הצעירים צועק לעברי- " הי שוקו, ידענו שתחזור. רשמנו אותך לטיול בראשון. נוסעים לסמוק."
סמוק שמפיי הוא אתר של בריכות טבעיות שנקוו באפיק של נחל והוא אולי האתר השני הכי מתויר בגואטמלה. החבניקים הצעירים נרגשים מאוד מהטיול. חודשים עברו מאז שהגיעו לסן פדרו וזו הפעם הראשונה שהם יוצאים לטיול מחוץ לאזור אגם אטיטלן.
"מאז שהגענו לכאן אנחנו לא מפסיקים לשמוע ממטיילים על סמוק. זה ברור שהטיול הראשון שלנו יהיה לשם" אומר לי מאור.
מצוין. גם אני התכוונתי להגיע לשם בשלב זה או אחר וטיול עם החבנקים מסדר אותי עם אוכל כשר לעוד כמה ימים. שלא לדבר שהם מתכננים לעשות שם 'על האש'. פינוק.
למשמע הידיעה שהחבניקים יוצאים לטיול התאספו כמעט כל הישראלים ששהו בסן פדרו וכעת- יום ראשון שש בבוקר מתאספים חבורה של 16 ישראלים וציוד רב כולל סירים, אוכל, כיריים ועוד מול סוכנות הטיולים של 'הג'ינג'י' (גואטמלי מקומי, אבל ג'ינג'י נשאר ג'ינג'י). הג'ינג'י מארגן שאטל גדול, סוג של מיניבוס עם 20 מקומות אבל ספירה מהירה מראה שאנחנו 25 אנשים סה"כ. "אין לכם מה לדאוג" הוא מנסה להרגיע, "רוב האנשים יורדים באמצע הדרך באנטיגואה" אין מה לדאוג. לעזאזל זה נסיעה של שלוש וחצי שעות. לוקח קצת זמן לדחוס את כל האנשים והציוד ואנחנו יוצאים לדרך ב-8.30 באיחור קטן של שעה וחצי.
באנטיגואה אכן יורדים חמישה אנשים אך להפתעתנו נהג השאטל מסרב להמשיך בטענה שהקו שלו זה רק פדרו-אנטיגוואה. בשביל להגיע לסמוק חייבים לעבור לשאטל אחר. "אל תדאגו זו חברה טובה. אנחנו עובדים אתם שנים והם יגיעו לאסוף את כלכם מכאן בעוד שעה".
אנחנו יורדים לחכות לשאטל הבא בהוסטל הזולה- הוסטל בבעלות ישראלית שכמובן פופולרי ביותר בקרב תרמילאים ישראלים- אך המירמור גדל כשהשאטל המחליף מאחר בשלוש שעות איחור ושיש בו רק 15 מקומות. לעזאזל אתך ג'ינג'י.

שוב אנחנו נדחסים. הפעם לנסיעה של תשע שעות בכביש ראשי שאמנם מתחיל ככביש מהיר אך לאט לאט יורד ברמה עד שבשעתיים האחרונות מהעיר קובן ועד להוסטל- כמה דקות מהעיירה לנקין- כבר מדובר בדרך עפר צרה.
ההוסטל ספוטה1 מאוד פופולרי בקרב ישראלים, (כנראה בעיקר משום שרובם יוצאים מסן פדרו וזה ההוסטל שעובד עם סוכנויות הנסיעות שם) אך מתברר כלא יותר מאוסף של בקתות באמצע הג'ונגל, חלקן מזכירות לי סוכות שנבנו ע"י משהו לא מוכשר במיוחד, החשמל היחיד הוא מנורת להט קטנה, השירותים והמקלחות נמצאות בצריף במרכז החצר ועל מים חמים אין מה לדבר. הכל מתברר כרחוק מהמציאות שמכר לנו הג'ינג'י, ובמקום ארבעה חדרים של רביעיה עם שירותים צמודים וחשמל, יש רק שניים כאלה והשאר הולכים לצריפים, ובגלל שאנחנו לוקחים יותר חדרים זה גם יצא יותר יקר... עכשיו החבניקים באמת עצבניים, וכמי שעשו את ההזמנה הם גם מרגישים לא כ"כ בנוח מול כולם.

נראה יפה אבל בפנים החרקים חוגגים- הוסטל ספוטה
מהחדר שלי בצריף אני יכול לראות את החדר השני דרך החריצים בין הקורות וחרקי הג'ונגל השונים מרגישים בו בבית הרבה יותר מאתנו אבל אחרי יום ארוך של צום (עשרה בטבת) וטלטול בדרכים אנחנו רק רוצים לישון. לעזאזל אתך ג'ינג'י.
לחבניקים לעומת זאת יש תוכניות אחרות- ארוחת ערב. וכך מול עיניהם המופתעות של בעלי ההוסטל כולנו מתחילים לפרוק ארגזי ציוד לתוך המטבח הפרטי שלהם, לכסות את השולחנות בניילונים, להכשיר את הגז, לקצוץ, לחתוך, לערבב ולטגן.
כל ניסיון מחאה מצדם נתקל ב"אסטה ביין"- הכל בסדר, אל תדאגו וכך ב-2 בלילה כולנו עוזרים להרים ארוחת המבורגרים כשרה ומרשימה ולאחר עוד כמה דקות ניקיון אנחנו נזרקים למספר שעות שינה.

שש בבוקר יום המחרת (השעות האלה כבר מתחילות להיות הרגל רע) אנחנו יוצאים לדרך 'כדי להספיק את השעות הנפרדות'...

מבט ממרפסת התצפית
קשה לתאר כמה המקום הזה יפה. מפלים נופלים בין עצי הג'ונגל והבריכות נוצצות במדרגות בגוונים שונים של כחול. אנחנו רצים את השביל המעגלי, מתפעלים מהנוף ממרפסת התצפית וממשיכים במהירות לבריכות. בשעות האלה המים נעימים וזה מפתיע לטובה. המדריך שמלווה אותנו מנצל את הקבוצה הקטנה בכדי להראות לנו כל מני פינות חמד נסתרות.

עידו אני והחבדניקים- לפי הסדר משמאל לימין- מאור מנדל עידו לוי ואני
 לאחר כשעתים מתחילים להגיע אנשים והחבניקים מחליטים להתקפל. אני ממשיך לבד למערות 'קנבה'2 חמש דקות הליכה מהכניסה לסמוק. מדובר במערכת מנהרות טבעיות שבתוכן זורם נחל. בכניסה מקבלים נר דולק וכמובן שבתוך חמש דקות, אחרי שאתה מנסה להלחם בזרם, בעומק ובשיווי המשקל בעליה בסולמות מתחת למפלים שוצפים הנר היחיד שנשאר מכל הקבוצה הוא הנר של המדריך.
המערות מתבררות כמסלול קצר, לא מעגלי שלוקח שעה וחצי בעיקר בגלל תור במפגש בין הקבוצות הבאות לאלה שחוזרות והפחד לקבל את התקרה בראש. היה כ"כ חשוך שרק כשיצאתי גיליתי שבקבוצה בה הייתי היו גם שלושת הבריטיות מהטרק משלה מהשבוע שעבר.
כשחזרתי להוסטל מצאתי את החבניקים מעוצבנים. נראה שהג'ינג'י שכח להזכיר עוד פרט חשוב. הסתבר לנו שהשאטלים מושבתים למהלך חג המולד ולכן לא נוכל לעזוב מחר. אנחנו תקועים בהוסטל יום נוסף. אני דווקא די מבסוט. אם כבר להיתקע איפשהו סמוק זה המקום. בערב אנחנו עושים 'על האש' ולמחרת הולכים ליום נוסף בבריכות.
בין החברה שהגיעו לסמוק אני מגלה בחור בשם אמיתי, שכמוני התאכזב לגלות שגואטמלה לא ממש מהווה יעד קל למי שמחפש טרקים. הוא מספר לי שלפני שהוא עוזב הוא מתכנן לעשות עוד טרק אחרון בג'ונגלים שבצפון המדינה ובהחלטה של רגע אני מחליט להצטרף אליו. יש לי זמן לחקור את מזרח גואטמלה בשלב מאוחר יותר.
בבוקר אנחנו נפרדים מכולם וממשיכים לעיר קובן.
קובן היא עיר קטנה ומנומנמת במרכז גואטמלה. כנסיה על גבעה הצופה לעיר, כמה מטעי קפה בפאתים וכיכר מרכזית מקושטת לחג. את הכיכר, כמו בכיכרות מרכזיות בערים אחרות בגואטמלה ממלאים בעיקר מצחצחי נעלים. הם מתחילים כילדים, סוחבים את תיבת העץ הקטנה הבנויה בזוית קטנה בכדי לשמש דרגש לנעל הלקוח,  וממשיכים באותו משלח היד עד לגיל הזקנה. הילדים חמושים בזריזות וחוצפה אופיינית מציקים לכל עובר ושב עד שמצליחים לשכנע לקוח מזדמן ואילו המבוגרים סמוכים על הניסיון והמיומנות שיכולה להרכש רק בשנים של עבודה יושבים להם על הספסלים בפארק וקוראים עיתון כשכלי העבודה פרושים לפניהם. מי שמחפש עבודה מקצועית כבר יגיע אליהם.

מצחצח מקצועי (באדיבות פליקר)
אני בוחר אדם שנראה כבן חמישים והוא בשמחה ניגש מיד למלאכה תוך שאני עוקב אחר כל פעולה, מנסה ללמוד במכה את כל רזי המקצוע:
שלב ראשון: צחצוח ראשוני במברשת קשה להסרת האבק.
שלב שני: צחצוח במברשת קשה טבולה במים להורדת כתמי בוץ עקשניים בעיקר באזור הסוליה.
שלב שלישי: צחצוח במברשת דקה יבשה.
שלב רביעי: מריחת צבע או לכה עם היד בצורה מעגלית בכדי להגיע לתוצאה אחידה.
שלב חמישי: מריחת צבע או לכה עם מברשת נעלים רגילה.
שלב שישי: פעם נוספת עם היד. בדגש על הסוליה.
שלב שביעי: הברקה באמצעות מטלית.
שלב שמיני: הברקה באמצעות מברשת.

לפני שנמשיך צפונה יש לנו עוד בוקר ואנחנו מנצלים אותו לטיול של כמה שעות בפארק הלאומי 'ביוטופו דה קצל'3.
הקצל היא הציפור הלאומית של גואטמלה- סוג של ציפור צבעונית קטנה שמתהדרת בנוצות זנב שיכולות להגיע לאורך של מטר וחצי. היא חשובה כ"כ עד שבשמות ערים רבות מופיעה המילה ואף המטבע המקומית נקראת על שמה.

קצל- לא בגוואטמלה רק ככסף בזמן הקרוב
בביוטופו כך אנחנו מגלים מהיערן המוצב בפארק, קשה מאוד להיתקל בציפור. מלבד העובדה שמדובר בציפור קטנה שמתחבאת בצמרות רוב השנה ויורדת רק בעונת הקינון, בשנים האחרונות הידלדלו מקורות המזון שלה וכיום קל למצא אותה בעיקר בארצות אחרות כגון הונדורס וניקרגואה.
בכל מקרה, הביוטופו מספק מסלול מעגלי קצר (2 ק"מ או 4 ק"מ ומפל קטן באמצע) בתוך צמחית יער עננים אופיינית, שזה תמיד נחמד וגם ממלא לנו בדיוק את הבוקר.
הכל כמעט הלך חלק, היינו מתוזמנים בדיוק אלמלא האוטובוס חזרה מהשמורה שבק חיים חמש דקות לפני הכניסה לקובן, משאיר אותנו לצפות על האוטובוס המתוכנן חולף על פנינו בדרכו צפונה.

מפל בביוטופו דה קצל

אז מה למדנו היום- א"פ לא לסמוך על משהו שמכונה 'הג'ינג'י'.

(10 קמ מלנקין, 6 קמ מסמוק שמפיי 50Q לאדם)
(כניסה לסמוק 50Q כניסה למערות 60Q)
(שעה נסיעה דרומה לקובן-15Q,ו-40Q כניסה)