תוכן העניינים.

מבוא. ובו עשרה כללים חשובים לכתיבת יומן מסע.

פרק ראשון- תכנון הטיול. ובו כיצד אחראית האצולה האירופאית על כך שטובי בנינו מוטלים מסוממים במדינות עולם שלישי.

פרק שני- טיסה. ובו מה ליהודי, נוצרי ומוסלמי ולמדיטציה.

פרק שלישי- גוואטמלה סיטי. ובו כמה מרוויח מורה גוואטמאלי.

פרק רביעי- אנטיגוואה וסן פדרו. ובו איך כמעט כתבתי מאמר בספר סיפורי לוחמים מויאטנם.

פרק חמישי- סן פדרו שלה וחזרה. ובו כמה מילים בשבחה של הארוחה החשובה ביום.

פרק שישי- סמוק שמפיין ואיזור קובן. ובו המדריך המלא לצחצוח נעלים.

פרק שביעי- פלורס טיקל ואל מיראדור- ובו כיצד להתמקח עם סוכני נסיעות ממולחים.

פרק שביעי חלק ב'. ובו מה מסתתר מאחורי צמד המילים "העיר האבודה".

פרק שמיני- ריו דולסה וליבינגסטון. ובו נחשפות תוכניות הבניה של מבצר סן פליפה.

פרק תשיעי- סן קריסבל וקוזומל. ובו נגלה מה מעיב על חופי מקסיקו.

פרק עשירי- שד"ת הוונה ווויניאליס. ובו כמה באמת שווה פסו קובאני.

פרק אחד עשר- הוונה. ובו מפגש מרגש עם שיירי הקהילה היהודית בקובה.

פרק שנים עשר- פורט אוף ספיין טריניד. ובו למה חשוב לתכנן את היום הראשון בארץ חדשה.

פרק שלושה עשר- צפון טרינידד. ובו חווית הישרדות בג'ונגל הטרינידדי.

פרק ארבעה עשר- שביל חוצה דומיניקה. ובו מה שכנע אותי לבסוף לצאת לעוד טרק אחד אחרון.

פרק חמשה עשר- דומיניקה. ובו שלושה סיפורים דומיניקנים.

פרק חמש עשרה- דומיניקה. או: לסיים בשיא.

ובו שלושה סיפורים דומיניקנים.

אחרי המנוחה הנעימה במפלי טפלגר אני מבין שצריך לחזור למציאות. נשאר עוד שבוע וקצת לסוף הטיול ואני רוצה לנצל אותו למנוחה. לא עוד טיולים עם 25 קילו על הגב. לא עוד אורז חצי מבושל ודלעות על האש ואם אפשר, לא עוד שינה תחת כיפת השמיים על מזרן עשבים יבשים.
אני מגיע לפנות ערב יום חמישי לרוסו, עיר הבירה של דומיניקה ומיד מתחיל בחיפושים. האינטרנט מעלה את מה שכבר ידעתי, אני לא יכול לעמוד במחירי ההוסטלים באי וחיפוש אחר חדר אצל אנשים פרטיים הוא משימה קשה וקצת מסוכנת בעיר. מסקנה, אני חייב לנסוע לאחד הכפרים ולנסות את מזלי. זה עבד בשבת שעברה, זה חייב לעבוד גם הפעם.
אני יוצא מחנות האנטרנט ומתחיל בהליכה לעבר תחנת האוטובוסים הדרומית של העיר כשלפתע עוצר לידי ג'יפ.
-"הי, 'וויט בוי' לאן אתה הולך עם כל התיק הזה?".
זה החלק המעצבן בלהיות תייר, כל נהג מונית, מדריך טיולים ומוכר בשוק מרשה לעצמו לדחוף את האף לחיים הפרטיים שלך.
-"יש לך איפה לישון? מאיפה הגעת עכשיו, המעבורת הגיע כבר אתמול?"
-"אני בסדר, תודה" אני מנסה להתנער מהנהג החטטן ולהתעלם מהעובדה שהוא ממשיך לנסוע לאט בצמוד אלי.
-"טוב, אני מבין שאתה לא מעוניין. אתה לא נראה כמו כל התיירים שמגיעים לפה אז אם תשנה את דעתיך ותחפש מקום זול לישון בו או מדריך טיולים טוב אני מסתובב באיזור השוק הישן. כולם מכירים אותי שם...".
"רגע, זול? כמה זול?.." אבל הוא כבר נסע. ואפילו את השם שלו אני לא יודע.
לעזאזל, יכול להיות שפיספסתי כרגע את ההזדמנות שלי. בכל מקרה הוא אמר שהוא עובד בסביבות השוק הישן, התחנה קרובה לשם, אולי אני אפגוש בו שוב.

השוק הישן ברוסו

השוק הישן של רוסו נראה כאילו נלקח מעיירה אירופאית. רחבה קטנה מוקפת גדר מתכת גבוהה שבליבה מזרקת אבן ישנה ומספר עצים זקנים מצלים עליה ועל עשרות דוכני המזכרות. מוניות התיירים חונות בכבישים המקיפים אותה ולכן אני מתחיל את החקירה שלי בסמטאות הנ"ל.
-"אולי משהו מכיר נהג מונית גדול ושמנמן שנוסע בג'יפ ומשכיר חדר בזול?".
כך אני עובר ושואל את בעלי הדוכנים שלא שפר עליהם מזלם למצא מקום בתוך השוק.
-"אתה ודאי מתכוון לפאצ'ס" אומר לי זקן שעסוק באריזת כובעי צמר גדולים. "כן, לפאצ'ס יש דירה מחוץ לעיר אצל הבחורה שלו. שמעתי שהוא משכיר אותה לתיירים". מצטרף מוכר אחר.
-"ואתם מכירים את הפאצ'ס הזה? אפשר לסמוך עליו?" אני שואל. אם אני הולך לגור אצלו כדאי לקבל חוות דעת אצל אנשים אובייקטיבים.
-"הוא אומנם מדריך תיירים, אבל כולם יודעים שפאצ'ס הוא בחור טוב. An honest guy".
המוכרים מבטיחים שידברו עם פאצ'ס במידה והוא יסתובב באזור ואני מחליט ללכת לסופר ולהצטייד לפני שהכל יסגר.
כשאני יוצא מהסופר (מבסוט מכל הדברים הכשרים שיש שם) עוצר אותי קבצן. "אתה הבחור הלבן שחיפש את פאצ'ס? הוא היה ליד השוק הישן לפני רבע שעה...". יופי, נראה שזכיתי באמונם של אנשי הרחוב- הקבצנים ומוכרי הדוכנים, וכמו שזכיתי לגלות בטרינידד אלו האנשים שיודעים כל מה שקורה בעיר בכל רגע נתון.

רוסו

כשאני מגיע חזרה לשוק הישן מתברר שפאצ'ס כבר עזב. מוכרי הדוכנים שגבר סיימו לקפל את הסחורה מנחמים אותי, "פאצ'ס לפחות יודע עכשיו שאתה מעוניין. תחזור לכאן מחר ובטוח תמצא אצלו מקום זול לישון".
למרות שהמשמעות המידית היא שאבלה עוד לילה של שינה בחוץ אין ספק שהם צודקים ואני מחליט לחזור למחרת.
את הדרך לחוף הים, שם החלטתי לישון הלילה, אני עושה בחברת רוי, אחד מבעלי הדוכנים. הוא מנחש שאני מישראל ולנוכח הפתעתי הוא מסביר שכשהוא ראה תייר לבד מסתובב עם ציוד כה רב הוא המשוכנע שאירופאים ואמריקאים לא מטיילים כך. רק לישראלים יש את האומץ והתושייה לכזה טיול. מכאן הוא נגרר לספר בהתלהבות איך הוא מעריץ את ישראל עוד מזמן מלחמת ששת הימים ושהוא עוקב בסקרנות אחרי כל החדשות מהאזור. במהלך השיחה אני לומד שהוא חבר בקהילה מקומית ששומרים על מצוות התורה (שומרים שבת, כשרות וחגים יהודיים) והוא מפציר בי לבא להשתתף בתפילות שלהם בשבת הקרובה. עד כמה שזה נשמע מעניין אני עוד לא יודע איפה אני יהיה בשבת ולכן אני מסרב בנימוס.
למחרת בבוקר אני מגיע מוקדם לשוק. מאמצע הלילה השתנה מזג האויר ונהייה גשום. למזלי מצאתי סוכת דייגים קטנה ששמרה עלי יבש במהלך הלילה, אך כעת לאחר ההליכה מהחוף בגשם הדקיק הבגדים שלי כבר רטובים ואני מוצא מחסה תחת אחד הדוכנים המקורים. מוזר, השוק ריק היום. יכול להיות שפאצ'ס לא יגיע?
באחד הדוכנים לידי מתעורר חסר בית. "הי, אתה לא הלבן שחיפש את פאצ'ס אתמול? אני לא בטוח שהוא יבוא. היום לא מגיעה ספינה, כלומר, אין תיירים. השוק סגור וגם המוניות לא עובדות." לעזאזל. הייתי צריך לנסוע אתמול לכפר ולא להתאמץ לרדוף אחרי משהו שלא בטוח יקרה. מבואס במקצת אני יושב עם חסר הבית על אחד הדוכנים בגשם ושנינו חולקים קופסת טונה כשלפתע הוא קופץ ואומר "אולי אני יכול לעזור לך. פגוש אותי כאן עוד שעה".
אני מעביר את הזמן בפאב הסמוך (בגלל ה-Wifi) ועמוק בתוך קוקטייל הרום השלישי שלי (כמעט כל פאב כאן מכין ליקרי רום טיבעיים ומערבב בינהם ליצירת קוקטיילים  חזקים. המלצה קפה-וניל-שוקולד-קוקוס) אני מסתובב בעיקבות טפיחה על השכם. ילד רזה לא מוכר מחייך אלי. "אתה הבחור הלבן שמחפש את פאצס? אוסקר (מסתבר שזה שמו של ההומלס) השיג את המספר שלו. הוא אמר שיש לו חדר פנוי ושהוא מגיע לפגוש אותך עוד מעט". רשת המודיעים שלי עבדה וכך מצאתי מקום לגור לשבוע הקרוב.

הבית של וויננט. למעלה בחלון היה החדר שלי.

אני נוסע עם פאצ'ס לראות את הבית בו אגור בשבוע הקרוב. המחיר נמוך ולכן אני לא מחכה לאחוזה. רבע שעה נסיעה מרוסו, בעיירה קיינפילד בראש ההר אנחנו חונים ליד צריף עץ גדול. "זה לא משהו מפואר" מתנצל פאצ'ס במבטא הקריבי הכבד שלו ומחייך חיוך רחב שחושף רווח גדול בין השיניים הקדמיות. "יש לנו קצת בעיות עם העיריה לכן אנחנו לא יכולים לשפץ כאן כמו שהייתי רוצה" הוא מסביר תוך כדי הסיור בבית בו אני מגלה שירותי 'בול פגיעה' בחצר ומלבן פח עם צינור מים למקלחת. אני מקבל מזרון בעלית הגג. פאצ'ס וחברה שלו וויננט גרים בחדר היחיד (אנחנו לא נפריע לך, הוא מבטיח).
הסיפור של הבית הזה מתחיל להשמע לי מפוקפק אבל אנשים העידו שפאצ'ס בחור טוב ועוד כמה שעות שבת לכן אני מחליט להשאר כאן. השבת נהדרת. אני נמצא סוף סוף בבית אמיתי עם מטבח אמיתי ובו מקרר אמיתי ואני מרשה לעצמי להכין כמות גדולה של אוכל. מכיוון שזהו השבוע  האחרון אני מכין ארבע פיתות גדולות מכל הקמח שעלי ואני מעביר את השבת בקריאה ומנוחה.
ביום ראשון אני מתעורר לקול עבודות בגינה. פאצאס ווויננט גוזמים ומנכשים ואחד השכנים עסוק בלצבוע את הבית בסיד לבן. "בערב מתקיים פה אירוע חשוב." אומרת לי וויננט, "לפני כמה שנים התחילו להתיישב פה כמה שכנים על אדמות מדינה ולאט לאט הוקמה כאן שכונה גדולה מלאה במשפחות וילדים. המדינה כמובן לא אהבה את זה ובגלל בעיות של חוקיות מרבית הבתים לא מחוברים לחשמל ומים. היום, אחרי שלוש שנות דיונים, מגיע לפה שר השיכון לשיחה עם התושבים להודיע לנו מה הוחלט בממשלה לעשות עם השכונה הזו. אחרי שהתושבים הזקנים המקוריים של הבית הזה מתו, אח שלי השתלט עליו וכבר שנתיים וחצי שאני גרה פה בשביל ליצור חזקה בשעה שהילדים שלי גרים אצל אמא. זה תקופה לא קלה ואני מקווה שנקבל בשורות טובות.". אחר הצהריים החצר מתמלאת אנשים. כל השכנים באים, חלקם זקנים חלקם צעירים עם מלא ילדים. כל האירוע נראה כפסטיבל שכונתי וההמולה רבה. לקראת הערב מגיע השר, בחור צעיר לבוש טוב. הוא מחייך לאנשים ומנהל שיחות נימוסיות וכשמגיע הזמן הוא מתיישב על הריצפה בין האנשים בלי להתבייש.
הוא מסכם בכמה מילים את הבעיה ומסביר שבשנים האחרונות תושבי קיינפילד המקוריים שולחים לממשלה מכתבים בהם הם מתארים את התושבים החדשים כגנבים, עניים ובכלל אנשים בעיתיים. הוא שמח לראות שהמצב לא כזה ושמדובר באנשים הגונים והוא בטוח שכולם יהיו מוכנים לשקול בהגיון את הצעת הממשלה להסדר.
האמת, נראה הסדר לא רע. הממשלה הציע לכל הדיירים שקרובים לכביש ולקווי החשמל לקנות את הקרקע במחיר מוזל והתושבים שגרים גבוה בהר או עמוק ביער יתבקשו אומנם להרוס את ביתם אך יקבלו גם הם אפשרות לקנות קרקע באיזור אחר במחיר דומה והמדינה תבנה להם בית חדש. כולם שמחים. "סוף סוף אני אוכל להשקיע במקום. לבנות שירותים ומקלחת ואולי אפילו כמה חדרים להשכרה." אומרת לי וויננט. "בפעם הבאה שתבוא אתה תמצא כאן מקום יפיפה ואני מבטיחה לתת לך חדר בחינם".

מפת דומיניקה (הנקודות מסמנות את המקומות בהם עברתי)

את שאר השבוע אני מעביר בחופים שבסביבה. יום אחד בחוף הדרומי של 'סקוט הד'- צולל בריף המדהים שמתחת למצוק ומכין ארוחת דגים על המדורה (דבר שבעקבותיו זכיתי מהמקומיים לכינוי- White RASTA). יום אחד בחוף שחור החול של מרו (לא משהו, יותר מדי גלים). ועוד יום בשמפיין ריף, ריף אלמוגים רדוד שקיבל את שמו בגלל הבועות שעולות מקרקע הים דבר שמקנה הרגשה של צלילה בכוס שמפניה.

יום אחרון לטיול, אני נרגש ומנסה לחשוב על פעילות שקטה. אין לי כח להסתובב ואני לא רוצה להכנס לצרות רגע לפני שאני עוזב. אולי פשוט אשב לי בבית, אכין ארוחת בוקר גדולה ואהנה מסרט טוב.
בדרך חזרה מהסופר שבמורד הכפר אני שומע משהו קורה לי "הי, י ז ר א ל". במונית שעצרה לידי יושבים מנו וכריסטינה, זוג מטיילים יווני ואוסטרלית שפגשתי ב'סקוט הד' שהתלהבו מארוחת הצהריים שלי ומסיפורים מהטיול.
-"אתה עדיין כאן. איך עבר השבוע? יש לך סיפורים חדשים? למה שלא תצטרף אלינו לסיור במונית מסביב לאי?"
-"... תראו... זה יום אחרון.... אני תכננתי יום שקט... אין לי ממש כסף לסיור כזה...."
-" עזוב כסף, הכל עלינו. אנחנו רק אוספים חבר שלי מהשד"ת ועוצרים לשתות בירה ולהנות מהנוף. בא איתנו, יהיה כיף"
נראה שאוותר על יום שקט בבית. אני בטיול אחרי הכל. חבל לא לנצל חוויה כזו...
בנוסף למנו וכריסטינה יושב באוטו קיף, בחור אוסטרלי שקט שהצטרף לסיור מסביב לאי ולא נראה שהיה מודע לאופי הטיול. פנים המונית מלא בשישיות בירה קרות ועל הרצפה מתגלגלים כבר תריסר בקבוקים ריקים. רק עשר וחצי בבוקר עכשיו, מעניין מתי הם הספיקו, חולפת מחשבה בראשי. אבל מהר מאוד היא מתחלפת במחשבה אחרת- לעזאזל הגויים האלה יודעים לטייל בכיף.
לאחר כמה דקות של נסיעה בכיבישים המפותלים של דומיניקה וכמה בקבוקי בירה אנחנו מגיעים לשדה התעופה. אנחנו אוספים את טנישייס החבר היווני של מנו. טנישייס הוא היפי יווני מזדקן שמתהדר ברעמת ראסטות ארוכות, מפטפט בלי הרף ונראה שהוא השווה את כמות הבירה שלנו בזמן שהוא המתין לטרמפ.
אנחנו נוסעים ושותים, עוצרים לראות נוף ושותים, עוצרים לצהרים ושותים וברקע טנשייס מספר על הטיולים שלו, על החיים הטובים בפסטיבלי Rainbow בשנות ה-90 ("...פגשתי שם בחורה ישראלית יפיפיה. הייתי בא לבקר אותה בישראל אבל שמעתי שהיא כבר נשואה עם ילד. אני חושב שזה יהיה מוזר. אבל הו, איזה לילה היה לנו...") ושר איתי את שיר חוטב העצים של מונטי פייטון.

 אנחנו עוד מספיקים לעבור באיזור הכפרים הילידים באי (זהו האי היחיד בקריבים בו נשארו ילידים שלא נרצחו ע"י הארופאים ואיזור המגורים שלהם מושך תיירים רבים), לטעום לחם קסבה מקומי בשם מניוק (שזה שם נוסף לקסבה, אבל מדובר בלחם עם שבבי קוקוס. טעים כמו עוגיית קוקוס מלוחה ומומלץ לנגב איתו מרק עשיר) ואני קונה צלחות מקליפת קלבש- סוג של פרי אבל אנשים כאן באמת אוכלים מזה.
את סוף היום אנחנו מעבירים בחוף היפה של פויינט בפטיסט קליבישי. נחים ונהנים. טנישייס מעולף לו באוטו ואחרי שאנחנו עוזרים לנהג לזרוק שקים מלאים בקבוקים ריקים ולהוריד את כולם במסעדה בפורסמוט אני וקיף עוזבים. רגע לפני שמנו וטנישייס מתחילים לריב על שטות כלשהי.

טנישייס בפוזה אופיינית

זהו. הטיול הסתיים לו. אני מודה לוויננט ופאצ'ס על האירוח וכמה דקות אח"כ מביט מהמעבורת בדומיניקה המתרחקת, תוהה האם אי-פעם אחזור למקום היפה ביותר בקריבים.

מתכון- פלאו- עוף באורז.
לכל מקום בעולם יש את מנת העוף באורז שלו וגם לקריבים יש גרסה מקומית אותה למדתי מוויננט. המתכון לא שונה בהרבה מהאחרים אבל בקריבים יש שיטה מצויינת ל'צבוע' את התבשילים (browning הם קוראים לזה) ולכן אני מביא את המתכון הזה.

• שוטפים ומשרים 4 חזה עוף עם עצם או עוף שלם אחד במיץ תפוזים (או לימון, התפוזים כאן חמוצים).
• בסיר גדול שמים חצי כוס סוכר וכוס שמן ומחממים עם מכסה בלי לערבב עד שהכל נשרף ומעלה עשן. אז מוסיפים חצי כוס מים ומערבבים (בשלב הזה הבית מתמלא עשן). מתקבל נוזל בצבע אדמה כהה מאוד.
• סוגרים את העוף כמה דקות בנוזל ומוסיפים- 150 מ"ל רסק עגבניות, 2-3 כפיות אבקת מרק עוף, ותבלינים לפי הטעם (כאן זה בעיקר טימין).
• מוסיפים ראש שום שלם, פלפלים ירוקים חתוכים גס וירקות שורש שונים וכשהכל חם ומתחיל להתרכך מוסיפים מים רותחים ואורז שטוף. ממשיכים לבשל בכלי סגור עד שהאורז מוכן.

 אז מה למדנו היום- כאשר מטיילים עם יוונים או אוסטרלים כדאי לשכור נהג תורן. (ולהכין הרבה מקום בבגאז' לבקבוקים ריקים.

----------------
פאטצ'ס- נהג מונית חביב ומקצועי. מוכר באזור ויכול לסדר מקומות לינה או מדריכים אחרים- טל' מקומי- 4402404, 2458129

פרק ארבעה עשרה- שביל חוצה דומיניקה. או: אי המטמון.

ובו מה שכנע אותי לצאת לעוד טרק אחד אחרון.

החוויות מטרינידד השפיעו עלי. עם כל ההנאה שיש בטיול, העלות הגדולה של החיים בקאריביים, הבדידות והחזרה לתנאי קיום בסיסיים גורמים לי לחשוב יותר ויותר על חזרה הביתה.
גם שבוע הפורים בקהילה היהודית המקסימה של מרטיניק וסיור רום מהנה לא עוזרים להפיג את ההרגשות.
החלטתי, אני יעביר עוד שבועיים נהדרים באי דומיניקה ואחזור הביתה.
דומיניקה היא אי שודדי הים הקריבי הטיפוסי. יש כאן הכל- חופים חוליים עטורי עצי קוקוס, נחלים, מפלים, שוניות אלמוגים, מעינות גופריתיים חמים וכמובן המון ג'ונגל (אני חושב שזו המילה שחזרה הכי הרבה בבלוג הזה), לא פלא שזה המקום שנבחר לצילומי רוב סדרת שודדי הקאריביים, דבר שהמקומיים מאוד גאים בו וטורחים להזכיר זאת לכל תייר.
עם זאת בגלל העלות הגבוהה של הנסיעה לכאן מרבית התיירים שפוקדים את האי הם נופשים זקנים מספינות קרוז או אזרחים צרפתיים מאחד האיים השכנים. מעניין אם גם תרמילאי כמוני ימצא מה לעשות כאן.

המעבורת עוגנת בשעות הערב בעיר הבירה רוסו ואני מחליט להתחיל את הטיול דווקא בצפון האי ותופס אוטובוס (שוב המוניות עשר הצפופות האלה) לעיר השנייה בגודלה פורסטמות'. אני עוד אמצא זמן לרוסו בסוף הטיול.
המלונות ודירות הנופש המהודרות בדומיניקה מתאימות כאמור לתיירים העשירים ואני מחליט לנטות את האוהל שלי בחוף דאגלאס.
במהלך השנים הראשונות לכיבושו עבר האי בין כמעט כל האימפריות האירופאיות עד שלבסוף לאחר מלחמת שבע השנים בין בריטניה לספרד האי עבר לידיים אנגליות, הדבר ניכר בשמות הערים והמחוזות וכמובן בעובדה שהאנגלית היא השפה הרישמית.
אני כבר ממש נהיה מקצועי בבחירת הקרקע המתאימה ובהקמת האוהל. והחוויה של שינת שטח במקום כזה היא אדירה. גם בהקמת מדורות אני מקבל קצת ניסיון וארוחת הערב הראשונה שלי על האי כוללת פרי ענק בשם 'פרי הלחם' שבעצת המקומיים אני פשוט צולה אותו על אש גלויה. המרקם והריח כשל בצק אך מדובר בפרי מתוק וטעים. קצת כמו מרשמלו ענק. גשם מטפטף הלילה והאוהל ואני עוברים את טבילת האש (או שמא המים) הראשונה. גם במשך היום מעונן ולמרות שאני מנסה לשנרקל המזג אויר קצת הורס את האווירה.
יום שישי מגיע ואתו שלב ההכנות לשבת. אני קורא על שביל חוצה דומיניקה ומחליט לברר עליו קצת פרטים בלשכת התיירות בעיירה קליבישי. בדרך אני עוד מספיק לעצור בחוף בטי-בו, אחד החופים היחידים עם חול לבן שיש בדומיניקה (רוב החופים מכוסים חול שחור) וצולל בשונית אלמוגים מלאה דגים כחולים זוהרים.

קליבישי היא עיירה קטנה בצפון האי ואני לא כל-כך מבין למה בחרו להקים את הסניף דווקא כאן, חוץ ממכולת קטנה ופאב אין כאן כלום (למעשה יש כאן כמה חופים יפים והמקום מאוד פופלארי אצל אזרחים זרים שמחפשים לקנות וילה עם נוף לים).
צהריים מתקרב ואתם השבת. עדיין אין לי איפה לישון, לא התחלתי לחפש מצרכים לארוחות שבת ובטח שלא התחלתי לבשל. אני לא מתכוון לשון בשטח גם בשבת ולכן אני מתחיל לשאול עוברים ושבים האם הם יודעים על חדר זול להשכרה. כך אני מסתובב עד שבארבע אחר הצהריים בחור מקומי בשם ג'ורג' (The Artist) מפנה אותי לשכן שלו, זקן בודד שמוכן להשכיר את הקומה העליונה של הבית שלו ולבשל במטבח שלו (במחיר מופקע לחדרים שלא ראו מטאטא כבר שנים, אבל עוד מעט שבת אז אני מתפשר). כעת אחרי שבעיית הלינה נפתרה נשאר לי לפתור את בעיית המזון. אני פוגש את ג'ורג' יושב בחוסר מעש על גדר האבן הנמוכה שמחוץ לבית ואוכל מרק דגים מקערת עץ. ג'ורג' מבין את הבעיה שלי. להפתעתי הוא מספר לי על קבוצה גדולה של ראסטות (חברי דת הראסטפארי) שלא מבשלות בשבת ומסביר לי שבאזור הזה, הרחוק כ"כ מהעיר הגדולה, אין שוק או חנויות ירקות ואנשים מוכרים אחד לשני מגידולי הגינות הפרטיות שלהם.
ג'ורג' מלווה אותי לכמה שכנים טובים, אחד מגדל גזר אחד מגדל דלעת אבל לרוב השכנים אין ירקות בשלים כרגע אך ג'ורג' מרגיע אותי, "אני מכיר משהו מלמטה בכפר שיגיע למכור סחורה עם המשאית שלו עוד שעה".
ואכן אחרי שעה אני מתחיל בבישול מהיר של פיתות, אורז עם ירקות לארוחת ערב וכמה ירקות שורש לבוקר.
את הזקן אני לא פוגש, הוא עסוק במשחק דומינו מחוץ לבית עם אחד החברים שלו ואני מכניס שבת בשקט, צופה מהמרפסת על השקיעה על רקע יער הגשם הפרוש מולי. כשאני נכנס לחדר אני מגלה שכולו מלא בציפורים שחורות קטנות ואני רץ לזקן עצבני. "לא מספיק שאתה לוקח מלא כסף על חורבה מלוכלכת, המים החמים לא עובדים והמקרר מקולקל מסתבר גם שהסלון מלא ציפורים...".
הזקן קם מחויך מהכורסא לאיטו- "אל תדאג, זה לא ציפורים, זה עטלפים...". הוא נותן לי ספריי ג'וקים גדול ואני חוזר לסעודת השבת שלי חסר דאגות, מסתגל לדיירים המקומיים.

ביום ראשון אני מגלה להפתעתי שהתחבורה הציבורית לא פעילה- שבתון, ואני יושב לדבר עם הזקן מקווה שאצליח להסביר לו על חוסר שביעות הרצון שלי. כשהוא לא עסוק במשחקי דומינו, טוני מתגלה כאיש שיחה נעים. הוא מספר לי את כל סיפור חייו, על המסעות שלו בעולם, על הנשים שלו, על הניסים שלו, הילדים ועל ההיסטוריה של דומיניקה. אנחנו מעבירים את שעות הבוקר המאוחרות בטיול בגן שלו, קוטפים פירות וירקות ונהנים מקוקוסים טריים. הוא, בודד, בודד מאוד ולראשונה בחייו הוא מרגיש זקן. "אני כבר בן שמונים, אחרי שלוש נשים. אני כבר לא אקח אישה נוספת בגילי וכל מה שנשאר לי לחברה זה ידיד שבא לשחק דומינו וגברת שבאה לבשל ולנקות בשבילי בתקווה לרשת אותי בסופו של יום (אני לא טיפש, אני יודע למה בחורה נאה בת ארבעים באה לבקר אותי כל יום....)". לפני פרידה אנחנו יושבים בבאר שבביתו על ג'ין וטוניק ( מה שגורר את התגובה המקסימה- "פעם זה היה מקור הכנסה יפה. אבל הצעירים של היום כבר לא שותים כמו פעם, רק סמים כל היום...") ואח"כ אני הולך לתחנת האוטובוס בתקווה להצליח להגיע לקראת הערב לתחילת המסלול של מחר.

שביל חוצה דומיניקה. לזה אני קורא שביל מסומן היטב

את יום שני אני מתחיל בבריכת ברקת (Emerald pool)- בריכה קטנה צלולה יפיפייה בלב היער. המקום הוא אחד משיאי התיירות של דומיניקה ועשרות מוניות מרוסו לוקחות את תיירי הקרוזים לבקר במקום. הבריכה נמצאת באמצע שביל חוצה דומיניקה, שביל מסומן שדומה בהגדרה לשביל ישראל ועובר במרבית האתרים היפים שיש לדומיניקה להציע.
הסימון בשביל מצויין ואחרי הטרק הקשה בטרינידד אני מלא הערכה לדבר. השביל עובר בגשרי עץ מעל ערוצים יבשים, חבלים מתוחים במקומות הקשים לטיפוס וכל כמה קילומטרים מחכה סככת עץ ושולחן קק"ל (מעניין איך קוראים לזה בדומיניקה) לרווחת המטיילים. עם כל הכבוד שיש לי לשביל ישראל, יש עוד לאן לשאוף. אבל החלק הכי טוב בסימון הוא עמודי עץ קטנים עליהם מצוינים כמה אחוזים ממקטע השביל עברת עד כה והשילוט שמספק מידע על המקום בו הולכים.
לקראת הערב אני מגיע למפל מידלהם שמתנשא לגובה של תשעים מטר ושם אני עושה את הלילה.
למחרת בבוקר אני ממשיך עם השביל לכיוון נקיק טיטו (Titou gorge). זהו עוד אחד מיעדי הטיול הפופולריים של דומיניקה ואני מחכה לקבוצה גדולה של תיירים אירופאים מבוגרים שצפים להם בהנאה על מצופים זוהרים ביציאה מהנקיק. הנקיק צר ובסופו מפל אליו שוחים כרבע שעה בין קירות סלע שחורים כשמעליך חופת עצים. חבל שאין לי מצלמה עמידה למים.

אנשים עם מצלמה עמידה למים שוחים בנקיק טיטו.

מנקיק טיטו אני מתחיל בצעידה לעבר אחד המסלולים המאתגרים של דומיניקה- צליחת עמק השממה ( Valley Of Desolation) לעבר האגם הרותח. רק מהשמות של המקומות אני מרגיש כאילו אני הולך בסרט.
ההליכה לכיוון עמק השממה עולה ויורדת במדרגות עץ נוחות לכמה ערוצים קטנים ואני לא מבין למה דורשים מכולם לקחת מדריך מקומי (טוב, אני כן מבין, אנשים צריכים להתפרנס איכשהו והשמות של המקומות בהחלט משכנעות את התיירים להישמע להוראה). לאחר שעתיים וחצי של הליכה אני רואה את העמק פרוס מתחתי. כתם חום שחור מעלה עשן במרכז היער. מכיוון שהשביל שלי מדלג על האגם הרותח אני משאיר את התיק הגדול מוסתר מאחורי כמה שיחים וממשיך בקלילות יתרה בירידה אל העמק. בתוך העמק שוב מקבל הרגשה של הליכה בסרט. שמש אחר הצהריים המסתתרת מאחורי אחד ההרים, ריח הגופרית העז, ענני האדים והמים שמבעבעים בין הסלעים לאורך השביל יוצרים תפאורה מושלמת. בסופו של השביל מגיעים למרפסת אבן ומתחתיה משתרע האגם הרותח- בריכת מים לבנים שמבעבעים בשצף ומעלים אדים. מחזה מיוחד שקשה להעביר בצילום.

"אתה קולט סם, יש אנשים שאשכרה בוחרים לעשות את המסלול הזה..."

אני חוזר לקחת את התרמיל הגדול וממשיך בשביל. מהר מאוד אני מבין שהדרך הזו לא כ"כ פופולרית. הצמחיה גבוהה ולא מסודרת, שלוליות בוץ מעטרות את השביל פה ושם ואין זכר למדרגות העץ הנוחות של השביל בהלוך. אני מקבל הבזק לעבר (באמת האקדמיה, זה החלופה הכי טובה שמצאתם לפלאשבק?) מהטיול בטרינידד. ובלילה, כשאני מוקף באלפי גחליליות עולה בי לרגע המחשבה למה השתכנעתי לעשות שוב טרק? רק שכאן כמובן המסלול עדיין מסומן היטב ולמרות העייפות המצטברת (אני כנראה מתחיל להיות זקן מדי לטיול עם 25 קילו על הגב וארוחות של קופסת טונה ופרי ליום) אני נשאר רגוע.

היום האחרון לטיול עובר בנעימים. תוך שעתיים הליכה אני עוזב את היער ומגיע לכפר טפלגר. אני יושב במכולת קצת תשוש, ומנהל שיחה עם גברת נחמדה שמכבדת אותי באשכוליות ולא מאמינה שאני מישראל ("אחרי כ"כ הרבה שנים של קריאה על ישראל (מהתנ"ך. מדובר באנשים דתיים מאוד. ש.ע). זה כאילו יום אחד תגיע שלגיה ותשב לי בחנות..."). הפליאה שלה גדלה שהיא שומעת שאני אחרי שלושה ימים של הליכה עם התיק הזה.
את שאר היום אני מעביר במפלי טפלגר המפורסמים, מצויד בפירות ובירה קרה. סיום מושלם לטרק נהדר.

אז מה למדנו היום- רוב האנשים רק שותים את המיץ מקוקוס טרי אך בטיול עם טוני בגן הוא למדתי שכאשר פותחים את הקליפה מסתתר בפנים ג'לי קוקוס ממש טעים.

פרק שלושה עשרה- צפון טרינידד. או: השביל הנעלם.

ובו חווית הישרדות בג'ונגל הטרינידדי.

הקרנבל מאחרי. העיר פורט אוף ספיין חזרה לשגרה אך המוני התיירים שבאו לקרנבל ממשיכים למלא את בתי המלון וההוסטלים ואני מחליט לנסוע לראות קצת טבע, רחוק מהמולת העיר והמחירים הגבוהים שבה.

האוטובוס לכיוון העיירה הצפונית המבודדת בלנששייס חולף על פני חופים לבנים עתירים בעצי קוקוס והמקום נראה כלקוח מתוך גלויה. בלנששייס (Blanchisseuse- שאריות מאחד הכיבושים הצרפתים של האי. הפירוש מצרפתית הוא כובסת או משהו בסגנון  עצמה היא בסה"כ קבוצת בתים לאורך החוף שמשמשים כעיירת נופש למקומיים שרוצים לנפוש. למזלי רוב המקומיים שברחו לפה בזמן הקרנבל כבר עזבו ואני מוצא חדר גדול בקרבת החוף להעביר בו את שבת 1.

חוף טיפוסי בצפון טרינידד

במהלך השבת קראתי על מסלול שמחבר בין בלאנששייס לעיירה אחרת על החוף. שלושה ימים של הליכה קלה לאורך החוף היפיפה וביקור במפלים לאורך הדרך נשמע כמו ניצול טוב של הזמן ומהתייעצות עם מקומיים אני מבין שהמים בדרך טובים לשתיה ושכל מה שצריך זה להישאר צמוד לים. "אי אפשר ללכת לאיבוד" אומר לי סטיב וביום ראשון בבוקר אני יוצא לדרך. חלק גדול מהציוד שלי השארתי בשדה"ת ועדיין, סחיבה של התיק על הגב שלושה ימים הולך להיות החלק הקשה של הטיול הזה.

 הדרך מתחילה במקום בו הכביש של בלאנששייר נהיית שביל עפר צר. השביל עולה ומתפתל בין העצים במקביל לחוף ומשמאלי אני יכול לשמוע את הגלים מתנפצים על הסלעים אי שם למטה.

לאחר שעה הליכה אני מגיע לחוף יפה. חול לבן, דקלים ולשונות סלע גדולים שמבצבצים מתוך המים ושוברים את הגלים כך שמתקבל איזור נוח לרחצה. אני נח מעט וממשיך למה שאמור להיות השיא של היום- חוף פאריה.

ווהוו חוף פאריה

על מסלול כזה חלמתי כל הטיול. הליכה ביער על שביל עפר צר שמצד אחד צוקים ומהצד השני הים. מסביבי מפרפרים פרפרים ענקיים צבעוניים- כחולים ואדומים זרחניים ואני מנסה לצלם אותם ללא הצלחה.

היום ממשיך בהליכה בשביל שעולה ויורד כל פעם שצריך לחצות ערוץ נחל. מעייף אבל היופי שווה את זה ולאחר ארבע שעות אני מגיע לחוף פאריה- רצועת חוף ארוכה ויפה. המים סוערים וכל מה שנשאר לעשות זה לשבת ולהתפעם מהנוף. מהחוף אני ממשיך לעבר מפל פאריה שנמצא חצי שעה הליכה לתוך הג'ונגל בניצב לחוף. השעה מתחילה להיות מאוחר ורוב המטיילים מתחילים לחזור חזרה לכיוון בלאנששיס. אני מתכנן לישון באמצע המסלול ולכן יש לי עוד קצת זמן לבלות כאן אך גם אני רוצה למצא מקום ראוי לשינה כעוד יש אור יום ומכיון שעכשיו אני אמור להתחיל את החלק הפחות מתוייר של המסלול והדרך ודאי תהיה פחות טובה אני מחליט לבלות במפל רק זמן קצר.

על חוף פאריה אני פוגש זקן רזה מוזר עם ראסטות שקשורות בצידי הראש כך שהן מעניקות לו מראה של שד מקורנן. הזקן מספר לי איך הוא עזב את הציביליזציה ברגע שטרינידד החלה להיות מודרנית. הוא עוד זוכר את הימים הפשוטים בהם אנשים סחרו אחד עם השני בחליפין. "היום הכסף שולט" הוא טוען, "ובעולם כזה אני לא רוצה לחיות". כאן על החוף הוא חי בבקתה קטנה לידה הוא מגדל מעט ירקות ואת היום הוא מעביר בניסיון לדוג דגים מסירת העץ הרעועה שלו. הוא מכוון אותי לעבר המשך השביל אך מזהיר אותי שהשביל מכאן עד הכפר מטלות לא כל כך בשימוש.

אני רואה. לעומת השביל לחוף פראיה כאן יש מקומות בהם הג'ונגל החזיר לעצמו את השליטה. עשבים גבוהים מכסים את הנתיב וענפים שנפלו עם הזמן לא סוקלו. התיק הגבוה גם הוא מקשה על ההליכה אך אני לא דואג, כמו שסטיב אמר לי, כל עוד אני שומע את הים משמאלי אני לא יכול ללכת לאיבוד.
אחרי שעה הליכה בשביל לא שביל, אני מתחיל לחשוב שאולי אני מדמיין את המסלול למשך כל הזמן הזה. השעה מתחילה להיות מאוחרת ואני כבר צריך לחפש מקום ראוי לשינה לפני שיחשיך, אני רק רוצה לדעת שאני בכיוון הנכון לפני העצירה. המצפן מראה לי שאני הולך דרומה- הכיוון ההפוך מהחוף. לעזאזל, זה לא טוב.

ככה נראה שביל. אם לא אתה באיבוד.

הג'ונגל סוגר עלי, מכל עבר שרכים תופסים אותי ברגלים ובתיק והעייפות והלחץ שמא הלכתי לאיבוד מתחיל להשפיע.
כל צעד קשה ממשנהו והנשימה נהיית כבידה. עצים עליהם אני נשען בניסיון לקבל קצת תמיכה מתפוררים לי בידיים והנעלים שוקעות בערימות עלים רקובים. הכל מסביבי לח ורקוב. במהלך המלחמה ביער אני מחליק ומתדרדר לאפיק של נחל. למזלי המדרון לא תלול והעלים מרככים את ההחלקה אך כעת בנוסף מלחמה בעצים אני מבוסס במים עומדים מצחינים בגובה הברכיים. אני מותש ואין כמעט סיכוי לשחזר את המסלול בו הלכתי אך אם אלך לאורך האפיק אולי אוכל למצא חזרה את הים וכך מחר אמשיך ללכת לאורך החוף.
מעודד במקצת מהתקווה החדשה שנפתחה בפני למצא את השביל אני מקבל כוחות חדשים ומצליח להגיע לחוף לפני השקיעה ובונה את המחנה שלי בקרחת יער קטנה כמה דקות מהחוף.

בבוקר, אחרי שינה וארוחה טובה אני שם לב שבקרחת היער בה ישנתי ישנם בקבוקי פלסטיק ישנים ושקיות מזון דהויות- סימנים לכך שעברו פה אנשים, אך לצערי את השביל אני עדיין לא מוצא. הטיול ביום השני מתחיל במקום בו הוא נגמר אתמול- מלחמה בעצים ובשרכים ולאחר כמה שעות של פילוס דרך במטעי בננה צפופים אני מוצא את עצמי על שפת הים.
אתמול, חלק גדול מהשביל חצה חופים ואני ממשיך את הטיול על החוף בתקווה למצא פתח בין הצמחיה, שאולי יסמן מקום בו השביל נשפך לים אך ללא הצלחה. המקום היחיד בו אני מזהה צמחיה נמוכה ופחות צפופה הוא בראשי הצוקים שבהמשך החוף ומכיוון שהטיפוס על הצוק נח (מן מדרגות סלע שכאלה) אני מחליט לנסות את מזלי משם (אל תנסו את זה בבית חברים) ובאמת בקצה הצוק אני מוצא בקתת עץ קטנה ומאחוריה את השביל המיוחל. מותש מהמאמץ של הטיפוס והמתח אני עוצר למנוחה. מזמן לא שמחתי כל כך.

בתים של מתבודדים באמצע הג'ונגל

שאר הטיול עבר ללא חדשות מיוחדות. השביל היה נח ולמרות שהנוף נשאר מדהים, כבר לא עניינו אותי המשקל של התיק , זמן ההליכה או המרחק שנשאר. פשוט שמחתי שיש שביל אמיתי שאפשר לראות ולא רק לדמיין.
לקח לי עוד יום של הליכה מאומצת שבו בכל צעד ומאחורי כל גבעה דמיינתי את הבתים של הכפר מתלות (כל האנשים שפגשתי בדרך, מטיילים או מתבודדים מוזרים כאחד נתנו לי הערכות זמנים שגויות דבר שרק מתח יותר את עצבים שלי).
בסוף היום השלישי הגעתי למתלות בדיוק באותו זמן בו הגיעה גם ערימת ענני גשם מצפון. רטוב, עייף ורצוץ הסתובבתי בכפר הדייגים הקטן בניסיון למצא מקום בו אוכל להעביר את הלילה על מיטה טובה ואולי גם מקלחת, ולהצטייד במעט אוכל כשלפתע עצר לידי טנדר. יש אנשים טובים בסוף הדרך. אלווין- בעל הטנדר, שמח לראות תיירים מגיעים לכפר שלו. זה לא דבר שקורה הרבה. לאחר שישבנו בביתו על אבטיח וסיפרתי לו חוויות מהטיול הוא הציע לי להתאכסן בבית ריק שיש לו על שפת הים לכמה זמן שארצה ואף סידר לי טרמפ חזרה לעיר (למצא מוניות חזרה לשדה"ת מהעירות הקטנות זה פרוייקט מסובך כמעט כמו טיול ביער) וכך קרה שאת היום האחרון בטרינידד עשיתי בדירה ריקה על שפת הים, צופה בסערה ושמח על קורת הגג מעל ראשי.   

ים ים

אז מה למדנו היום- לעתים עצות ממקומיים לא מעודכנות ותואמות למציאות. כדאי לקחת אותן בעירבון מוגבל.

----
1. סטיב, בית כחול בסוף העיירה. הוא משכיר יחידת דיור של שני חדרים, סלון ומטבחון (כ-5 מיטות) 100TT ללילה. ניתן להזמין אצלו סיור קייאקים שהוא מוביל.

פרק שנים עשר- טרינידד טובגו. או: לרקוד עד אור הבוקר, לשיר חזק עד השמיים.

ובו מעט על למה חשוב לתכנן את היום הראשון בארץ חדשה

פקיד ההגירה מביט שוב בתמונה שלי בדרכון. "ומה אתה עושה בישראל?" הוא שואל.
- "אני סטודנט". אני עונה בלי למצמץ.
-"אני רוצה להבין, אתה טוען שאתה סטודנט, שבאת במיוחד לראות את הקרנבל. אבל עכשיו אמצע השנה, הדרכון שלך מלא בחותמות חדשות, אין לך כרטיס יציאה מהמדינה או הזמנה לחדר במלון ואתה לא מכיר כאן אף אחד. אני לא חושב שאני יכול לתת לך להיכנס".
לעזאזל, כשקניתי את הכרטיס לפני שבועיים לא ממש ירדתי לפרטים כמו איפה לישון או שהפקיד ידרוש כרטיס המשך. בסה"כ פגשתי מטייל שהמליץ לי לנסוע לראות את הקרנבל אם אני ממילא מתכוון לטייל באזור ואני, שזו הפעם הראשונה ששמעתי על כך, קפצתי על ההצעה.
אני מאמץ את החיוך התמים והיפה ביותר שלי ומסביר לו שחסכתי כסף שנים בכדי לבא לראות את הקרנבל ושלקחתי חופש מיוחד מהאוניברסיטה, ומוסיף את שם ההוסטל הראשון שמופיע בלונלי-פלאנט. "הזמנתי שם מקום רק אין לי קבלה מודפסת, ואם צריך לקנות כרטיס טיסה להמשך אין שום בעיה, יש לי כסף".
מה אתם יודעים, חזרתי על כל הסיפור מול פקיד בדרגה גבוהה יותר וזה עבד.
-"אנחנו נותנים לך אישור כניסה. רק על תעשה שטויות, אני לא רוצה לשמוע עליך בחדשות. תהנה בקרנבל".
האמת, עכשיו שנכנסתי למדינה, צריך באמת לחשוב על כל הדברים האלה- איפה ישנים ולאן ממשיכים מכאן. אבל קודם כל הקרנבל.

יאללה קרנבל

אני ניגש לעמדת משרד התיירות המקומית שנמצאת ביציאה מהטרמינל. שני פקידים אדיבים ביותר עונים על כל השאלות שלי, נותנים לי מפה של העיר והאי וחולצה ממותגת ומסבירים לי על לוח הזמנים של הקרנבל. על הוסטל אין מה לדבר, הכל מוזמן חודשים מראש. הם מסבירים לי שההכנות לקרנבל החלו כבר ביום שישי ושהיום, בשני לפנות בוקר הקרנבל מתחיל וממילא אף אחד לא הולך לישון ביומיים הקרובים.
לרקוד בקרנבל עם תיק של 24 קילו על הגב יהיה רעיון רע לכן אני מפקיד את המוצ'ילה שלי בשמירת חפצים בשדה"ת ונוסע לעיר עם תיק קטן.
אני מגיע לעיר בשעות הערב המוקדמות של ראשון ולמרות שרשמית הקרנבל מתחיל רק מחר נראה שהחגיגות כבר בעיצומם. חזרות גנרליות לקראת תחרות התחפושות. עשרות דוכנים שהוקמו לאורך הרחובות ומשאיות פורקות לתוכם ארגזים של בירות, אוכל, בלוקים של קרח וכמויות אלכוהול ענקיות שצריכות להספיק להרוות עיר שלימה של חוגגים.
מחלונות הבתים ניתן לראות אנשים עמלים במלא המרץ על הכנת תחפושות ובעשר בלילה כבר ניתן להבחין בשיכורים ראשונים פה ושם.

ארבע בבוקר. העיר כבר מלאה בהמוני אדם שזורמים לנקודת התחלת המצעד. הקרנבל מסודר ויש מסלול שנקבע מראש לאורך העיר. נראה שאנשים התחלקו מראש לקבוצות חוגגים. את כל קבוצה מובילה משאית אחת עמוסה ברמקולים ענקיים ומספר תקליטנים (לא ממש ברור למה כי הם משמעים את אותם שירים) ומשאית נוספת שאחראית על חלוקת אלכהול סוגרת את הכח. על כל משאית אלכוהול עובדים כמה ברמנים שמחלקים שתיה חופשי לכל חברי הקבוצה שלבושים בחולצות ומחזיקים כוסות ממותגות. זה רעיון טוב עבור מי שלא רוצה לסחוב כסף בקרנבל.

היום הראשון של החגיגות הוא מסיבה פרועה גדולה- כולם מתיזים מים, בוץ וצבע מדליים גדולים ויש אפילו אנשים שמשפריצים סירופ שוקולד כיאה לעיר שכינויה הלא רשמי הוא עיר השוקולד. המבוגרים שמקומם לא נפקד מהחגיגות מסתפקים בלזרוק טלק. זה מחזה מדהים. מארבע בבוקר, עיר שלימה- אנשים ונשים, טף וזקנים צועדים ורוקדים. בחמש בבוקר נכנסים לשיירה משאיות ה-Steel Band. המשאיות האלה עמוסות בתופים ומצילות מכל סוג ובגדלים שונים וחבורה של מתופפים מוכשרים מבצעים את שירי הקרנבל שמשמעים ברמקולים הרעשניים בגרסת התיפוף העדינה שלהם. זה יפה ואני מצטרף לחבורת זקנים מרקדת ומפזז אתם עד שעות הצהריים.

בשלב הזה של היום נראה שרוב העיר כבר שיכורה אחרת קשה להסביר איך קבוצה כזו גדולה של אנשים ממשיכה לצעוד ולרקוד שעות (לרוב לקולות אותו שיר. את השיר פתיחה הרשמי של הקרנבל השנה שמעתי למשך 5 שעות ברציפות ולא נראה שזה הפריע למשהו) ולמרות שלא מדובר בצבעוניות של התחפושות שאני מכיר מתמונות של הקרנבל בברזיל לדוג' יש משהו בריקוד הקבוצתי הבלתי נגמר הזה שמושך אותך להצטרף.
ב-1300 בצהריים סימנו הקפה ראשונה של העיר. הקהל משתגע ומהבמות משפריצים מים ומפזרים קונפטי. כמובן שכלום לא נגמר וכולם ממשיכים ישר להקפה השניה אך אני מחליט לפרוש לנוח עד הפעם הבאה שאני רואה משאית תופים חולפת על פני. אני לא יכול לעמוד בפני זה.
לקראת הערב משאיות התופים מתנקזות לכיוון איזור הנמל שם מתקיימת תחרות. כל משאית עוברת מול במת השופטים ומבצעת חמש דקות של המוסיקה הטובה ביותר שלה. סיום נהדר ליום מלא חוויות.
היום השני מתחיל מעט מאוחר יותר. מסתבר לי שבכל זאת יש קרנבל תחפושות כשבשבע בבוקר יוצאים האנשים לרחוב לבושים בכל מה שעליו הם עמלו בחודש האחרון. החברה מהקבוצות של אתמול ממשיכים בקבוצתם, לבושים היום בתחפושות תואמות ממשיכים לרקוד ולשתות אחרי משאיות המוסיקה הרעשניות והזקנים לבושים בתחפושות מקוריות שהכינו לבדם ממשיכים גם היום לעקוב ולפזז אחרי משאיות התופים. אני מעדיף את קבוצות המבוגרים. הם לא ממותגים, אין להם משאית אלכוהול שמלווה אותם ולרוב אחד מהחברה מגיע אם האוטו ומחלק משקאות לחבריו מהבגאז', התחפושות שלהם צנועות יחודיות ומקוריות והריקודים שלהם נלהבים יותר. אני מצטרף ליום שני של חגיגות וריקודים ששיאו בתחרות תחפושות מול עמדת השיפוט באיזור הנמל. אני תופס מקום בצל וצופה בכל קבוצה עוברת מול השופטים מלווה בעגלה מעוצבת או אדם בתחפושת גדולה ומבצעים ריקוד ססגוני מיוחד וכך אני מעביר את רוב היום.

בדרכי חזרה לעיר אני נתקל שוב בחבורה רוקדת מאחורי משאית תופים. רוב הנגנים עייפים וחבורות של ילדים מנסות את כישרונם בהחלפת הנגנים לסירוגין. אני עולה על המשאית ומעביר את הזמן בשיחה עם אחד הנגנים. הוא מספר לי שהם מנגנים כקבוצה גם לא בזמן הקרנבל וחוץ מנגינה בכל חגיגה שיש באי הם גם עורכים מסע הופעות בעולם. הוא כמובן היה שמח להגיע יום אחד לישראל. הוא מספר שלכל להקה משקיעה את החודש שלפני הקרנבל באימונים על שירי הקרנבל החדשים של כל שנה ומלבדם כל להקה מנגנים גם את הרפרטואר האישי שלה וגרסאות כיסוי לשירים פופולארים.

זהו. הקרנבל הסתיים. בערב כל אנשי העיר חוזרים להמשיך בחגיגות במסגרת משפחתית וריחות בשר נצלה על המנגל עולה מכל חצר. האנשים שבאו במוניות המסובסדות מחוץ לעיר חוזרים לבתיהם וגדודים של מנקים משתלטים על העיר ואוספים את ערימות האשפה במהירות וביעילות מדהימה.
יום אחרי הקרנבל העיר שקטה, נקיה וריקה מאדם. קשה לראות מה היה כאן יום קודם. אני מסתובב בעיר מנסה לחשוב על תוכניות להמשך השבוע.

אז מה למדנו היום- זה אולי לא מוזכר כאן במפורש אבל כאן למדתי שכדאי לסחוב אוהל בקריביים.

פרק אחד עשר-הוונה. או: ויוה לרבולוסיון, ויוה ליברה, ויוה קובה.

ובו מפגש מרגש עם הקהילה היהודית של הוונה.

הוסטל בהוונה1. מי היה מאמין. אחרי כל כך הרבה זמן- למעשה מאז גוואטמלה לא יצא לי להשתכן בהוסטל. כשאתה מטייל לבד להוסטל יש כ"כ הרבה מעלות על מלון. המחיר, כמובן. בד"כ יש אפשרות לבשל. והכי חשוב, אתה יכול לפגוש אנשים חדשים, מטיילים (לרוב תפרנים) בדיוק כמוך. הוונה מספקת לי חווית טיול שונה ממה שהורגלתי אליו עד עכשיו- טיול עירוני. כמו כל עיר גדולה ותיקה באירופה גם להוונה עבר עשיר ומלא מהפכות והיא מלאה בטירות, מוזאונים, כיכרות מקושטות בפסלים ומזרקות והמונים של תיירים.

הוונה הישנה- מבט ממצודת מורו

אני מתחיל את סיורי בעיר דווקא מחוצה לה. מול חופי הוונה העתיקה ישנה רצועת חוף עליה בנו הספרדים מספר מצודות בכדי להגן על העיר- שהייתה נקודת מעבר לסחורות מאמריקה הלטינית בדרכן לאירופה- ועל הכניסה לנמל. מהסיור במוזאונים שבמצודות נראה שזה לא עזר להם וב-1762 הבריטים שנלחמו באותו זמן בצרפתים בכלל, ניצלו את השאננות של הספרדים והרסו את המצודות בדרך לכיבוש העיר וקובה כולה.
בסה"כ הסיור התברר כדי משעמם. המצודות לוס סנטוס-מורו ולה קבנה2 די ריקות למעט מספר רב של תותחים ותצוגה קטנה של נשקים עתיקים.
מהאי קזבלנקה אני תופס אוטובוס חזרה לעיר ומבקר בטירת ריאל- אחת מהטירות שהספרדים בנו כדי להגן על העיר עצמה (כשהם כבשו אותה חזרה). כיום במקום יש מוזאון לאוצרות שנמצאו במעמקי הים בסביבת קובה וכן דגמים של ספינות ספרדיות עתיקות וספינות קובניות מודרניות. בקומה התחתונה מוצגות ערימות של מטבעות, תכשיטים ולוחות כסף וזהב שנמצאו במעמקי הים ומבהירות עד כמה הייתה קובה מרכז למעבר סחורות בעבר.
המוזאון הבא בו ביקרתי הוא אחד המקומות המתוירים בהוונה- מוזאון הרום של הוונה קלאב. קובה הייתה אחת מספקיות הסוכר הגדולות בעולם לפני 200 שנה (וארה"ב אף ניסתה פעמיים לקנות אותה בשל כך) ותוצר הלוואי החשוב של הסוכר הוא הרום ועד היום קובה מייצרת את כמה ממותגי הרום הטובים בעולם. הסיור מציג את תהליך הכנת הרום בעבר ולא מפסיק לפאר את הרום הקובני. בגדול אני, כחובב אלכוהול מתאכזב מהרמה הרדודה של הסיור (ועל כך יהיה ניתן לקרא בהרחבה במשוקושק).

רחוב טיפוסי- הוונה

את המשך היום אני מעביר ברובע העתיק של הוונה, נהנה מהעיצוב של הבניינים העתיקים שחלקם נבנו בתחילת המאה שעברה ואף לפני כן, מהמכוניות העתיקות שחונות בכל פינה ומהאווירה הטובה שקובה מציעה- הפאבים הקובנים (ובמיוחד מבשלת בירה מקומית קטנה בפלאזה ויאחה שעושה בירה לא רעה בכלל) ומהמוסיקה הקובנית שנשמעת מכל פינת רחוב.
לאחר יום של הליכה אני יכול כבר להגיד שיש הרבה מאוד ישראליות במקום הזה- אני מרגיש קצת כמו בטיול בישראל של שנות השבעים, בה כולם יושבים מחוץ לשיכון, רוכנים מהמרפסות, משחקים שש-בש בחולצות פתוחות ושפמים (כאן זה דומינו) וילדים משחקים כדורגל ברחובות (למרות שהספורט הלאומי בקובה הוא בכלל בייסבול). אפילו הטלוויזיות המקומית מזכירה קצת את הערוץ הראשון (לצערי זה לא השתנה).

היום השני מוקדש לפרק המאוחר של קובה- המהפכה. 55 שנה אחרי ונראה שקובה עדיין חיה אותה. כיכרות ענקיות לכבודה, פסלים וכרזות בזכותה ומוזאון גדול שמסכם כל מה שעבר על קובה באותה תקופה- מוזאון המהפכה. בלב העיר נמצא בניין גדול ששימש מקום מושבו של נשיא קובה. ישבו בו בין השאר ג'וזה גומז- שהיה הנשיא הראשון לאחר מלחמת העצמאות והגנרל בטיסטה העריץ ששלט עד המהפכה וכמובן פידל לאחריה. כיום הבניין מאגד את כל החומר- מגזרי עיתונים, ביגוד, מסמכים, נאומים וכל מה שקשור בארבעת ראשי המהפכה (פידל, ראול, צ'ה והרביעי הפחות מפורסם קמיליו סיאנפיגס). ישנו חדר שמראה כיצד הם נכלאו, חדרים ובהם פירוט על מבצעים נועזים של המיליציה, חדר על תכניות של ארה"ב לפלישה למפרץ החזירים ואפילו להתערבות בתקיפת חוליות המורדים בכדי להכשיל את המהפכה ולשמור על משטרו של בטיסטה- אפשר לראות כאן ביתר שאת איך ההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים ובאין אינטרנט זמין אני לא יכול לבדוק את הדברים. הקומה העליונה מוקדשת למצבה של קובה כיום,גרפים על שיפור ההשקעות בחינוך, בריאות ותעסוקה ועל התקדמות התעשייה והמחשוב הקובני. לעיניים מערביות זה קצת מצחיק אבל כנראה יש סיבה שהכניסה למקומיים עולה כ"כ בזול ושבתי ספר רבים מקיימים סיורים במקום.
במהלך הסיור הצלחתי סוף-סוף גם להבין את חשיבותו של צ'ה גווארה בעיניי העם הקובני. למרות היותו יליד ארגנטינה, את כל הילת הלוחם למען העם ונגד האימפריאליזם הוא קיבל תחת חסות קובה. הוא התאהב ברעיונות המהפכה של קסטרו בעת שנפגש בו במקרה במקסיקו והצטרף אליו ולמהפכנים של קובה. הוא הוכיח את עצמו כלוחם אמיץ ולאחר המהפכה הוא כיהן בין השאר כשר החקלאות, המסחר, האוצר וגם כמנהל הבנק המרכזי של קובה. אך במהלך כל הזמן הזה התפקיד החשוב ביותר שלו היה השר לעניני מהפכות- תפקיד אותו ניהל באופן הצהרתי ממצודת לה קובנה שבימי משטרו של בטיסטה שימשה כבית כלא מבוצר בו נכלאו מורדים רבים. ממשרדו בלה קובנה ניהל גווארה מבצעי עזרה למהפכנים רבים באפריקה ובדרום אמריקה עד שנהרג (או נרצח ע"י ה-CIA תלוי את מי שואלים).

צריך עזרה במהפכה? חייג *צ'ה

אחרי כל המוזאונים וההליכה ברחובות היפים של הוונה (טוב, רובה של הוונה מתפוררת ומלוכלכת אבל וויחה, האזור הישן התיירותי, משופץ ומתוחזק ברובו וגם בשאר העיר אפשר למצא בתים יפים) הגיע הזמן לצד התרבותי בו הוונה מפורסמת- המוסיקה. בהוונה אפשר להתקל בלהקות קובניות מנגנות מוסיקה מקומית קלאסית  (אני מדגיש, לעומת המוסיקה החדשה שמושפעת מהיפ-הופ- כמו ברוב העולם- עם נגיעות סלסה) כל הזמן ובכל פינת רחוב, אבל בשכונת וידאדו מרוכזים כמה מועדוני ג'אז וסלסה גדולים בהם ניתן למצא הופעות כמעט כל ערב.
המועדון אליו הלכתי אירח בעבר כוכבי ג'אז ידועים אבל בחמישי בערב הנוכחי הוא נראה ריק. רק באזור 23:00 בלילה התחילו להגיע אנשים והלהקה מתחילה להרכיב את הכלים. מדובר בלהקה גדולה שכוללת מלבד סקסופון, בס וקלידים עוד ארבעה אנשים על כלי הקשה שונים ומשונים- טם-טם, מצילות, רעשנים, דרבוקות בגדלים שונים ועשרות פעמונים וגם כדור עץ גדול עטור חרוזים. הם מנגנים ג'אז עם נגיעות אפריקאיות ובניצוחו של אפריקאי זקן וזמרת ליווי קובנית צעירה הם מעבירים לי ערב נחמד.

לקראת שבת אני מתחיל במסע החיפושים אחר חב"ד. חיפוש באינטרנט לפני הנסיעה העלה שיהודי קובני מקומי שנהיה חבדניק חזר לאחר כמה שנים של לימודים וכיום הוא מתגורר בהוונה. אך במהלך הסיבובים ברחובות הוונה פגשתי קבצן שלבש כיפת קטיפה לבנה וכשהוא ראה שאני בוהה בו הוא קרא לי. הוא חשב אותי לרב בגלל הזקן ואני התפלאתי למצא עוד יהודי באמצע הרחוב. בשיחה איתו הוא מתעקש שאין חבדניק בהוונה ושמלבד הקהילה הזקנה הוותיקה אותה מנהל יעקב ("יעקב שוחט, יעקב מוהל, יעקב חזן וזהו") וקהילה קונסרבטיבית חדשה יותר אין עוד יהודים בהוונה. הוא נותן לי את הכתובת לבית הכנסת ומפציר בי לבא להשלים מניין.
למרות התעקשותו שאין חבדניק בהוונה, אני קיבלתי כתובת מעודכנת ממטילים במקסיקו ואני מחליט ללכת לחפש אותם, מקווה בכל זאת למצא חלות או יין לקידוש או אולי אפילו להתארח. אני מגיע לכתובת ומתחיל לשאול את השכנים בספרדית עילגת- "אולי אתם מכירים חב"ד?, אולי ראיתם שכן לבוש שחור?" מלווה את השאלות בתנועות ידיים שמסמלות זקן. אך אף אחד לא שמע ולא ידע. רק השכנה האחרונה אצלה הייתי הבינה. "אאהה, לובביצ'ה? נו לובביצ'ה" הם גרו בדירה הזו אך עזבו לפני כמה חודשים, לא יודעת לאן (מאוחר יותר שמעתי בבית הכנסת שהם כנראה גורשו ע"י המשטר על פעילות פוליטית. לא יודע אם זה נכון).

אין ברירה, אני מתכונן לעוד שבת עצמאית, קונה פירות וירקות, אופה סוג של פיתות ומכין את המנות שבת הרגילות שלי- אורז וסלט לערב ותפו"א וביצה לבוקר עם הרבה פירות טרופיים למנה אחרונה. צנוע, אבל זה מה יש.
בשבת בבוקר אני מחליט ללכת לבקר בבית הכנסת. אני מגיע לבניין מוקף תיל במרכזו של רחוב מוזנח ברובע העתיק של העיר. עשרה יהודים זקנים מקומיים ועוד שני תיירים ועל הבמה יעקב מתחזן. הוא מתפלל בעברית בהגייה ספרדית- ה-ל' נהגת כמו י' וה-ר' כמו ה'. שאר הקהל מצטרפים בקטעי השירה-"אשרי, עלינו לשבח, קריאת שמע וקדושה. אני אוהב לראות איך גם במקום בו אין מורים או רבנים, מקום שהיה מנותק בעשרות השנים האחרונות, המסורת משתמרת חזק. קטעי התפילה הנאמרים בארמית וההפטרה מתורגמים ברוב פאתוס ע"י הגבאי וכולם נראים די מרוצים. לאחר התפילה מתקיימים קידוש וסעודה צנועה ויעקב נואם חצי שעה בספרדית על פרשת השבוע ועל פורים המתקרב ובא. לאחר הדרשה אני ותייר אמריקאי נוסף (שקיבל אישור כניסה בגלל השתייכותו לארגון שעוקב אחרי קהילות יהודיות מבודדות בעולם) מתחילים לתחקר את יעקב על חיי הקהילה.

יעקב מספר לנו על הקהילה שנוסדה ע"י יהודים שברחו מאירופה בשנות ה-20 אך לא קיבלו אישור כניסה לארה"ב. הקהילה כיום מורכבת מהיהודים העניים שלא הצליחו לגייס את הכסף הדרוש להגר לפני פרוץ המהפכה בשנות ה-50. מי שיכל ברח לישראל או לארה"ב, רוב משפחתו של יעקב נתקעה בקובה.

כיום מתנהל ביה"כ כמרכז צדקה. הוא מספק ליהודים הזקנים והעניים שלוש ארוחות ביום והסעה. קצת כמו בית אבות. הוא מספק גם שירותי הסעה לבית חולים, דבר שקובנים זקנים רבים לא מסוגלים לו, בהתחשב ב-10-20הדולרים לחודש שמקבלים כפנסיה מהמדינה. קובנים רבים רוצים להיות יהודים רק בגלל זה.

יעקב ממשיך לספר על הקשיים באספקת בשר כשר. המדינה מקציבה תלושים לחנויות  ל-2/3 ליברות בשר לאדם לכל תשעה ימים וגם עופות אסור לקנות חיים ולשחוט לבד. רק בגלל שהבי"כ הוא עמותת צדקה הוא רשאי לקנות כמות גדולה כזו של בשר ועופות ואת היתרה הוא מחויב למכור לממשלה. חיים קשים עוברים על היהודים הזקנים של קובה ובגלל האמברגו גם לא ניתן להעביר תרומות לקהילה. אני עוזב בהרגשה קשה. מקווה שעם התחלפות המשטר בעתיד ישתפרו חייהם של הקהילה היהודית ושחברי הקהילה הזקנים עוד יזכו להיות בחיים כשזה יקרה.

אז מה למדנו היום- חוץ מעל העבר העשיר של קובה, הי, עכשיו אני יודע מי זה הבחור המזוקן שעומד ליד צ'ה גווארה (לא פידל, נו - The other guy).

1 (הוסטל ולאדי- 10$ למיטה בחדר של שש)
2 (6$ כניסה לכל מצודה, 1$ כניסה לחניון- גם ללא רכב, 2$ כניסה למגדלור. בכל ערב ב-2100 מתקיים מצעד של משמר כבוד וירי מסורתי בתותח אבל לא הייתי בשעות האלו)

פרק עשירי- שד"ת הוונה, וניאליס. או: סלסה, סיגר וכוסית של רום.

ובו- אז כמה שווה פזו קובני?

"ארזת לבד? האם משהו נתן לך להעביר משהו? האם אתה מעביר חומרים אסורים או משקאות?" היד האוחזת במזוודה מזיעה בשעה שאני עונה לפקידה על צרור השאלות המקובל לפני כל טיסה. צ'רלי הבטיח שהכל יהיה בסדר וגם בדקתי את המזוודה כמה פעמים, מנסה לראות האם יש תחתית כפולה, אבל אתה אף פעם לא באמת יכול להיות בטוח. אני עומד בתור לתיירים. מימני, בתור למקומיים מצטופפים עשרות קובנים ולידם ארגזים עמוסי מוצרי אלקטרוניקה- מטוסטרים ומנורות ועד למחשבים משוכללים וטלוויזיות בנות חמישים אינץ'. ראול פרץ את ההגבלות עם כניסתו לשלטון ונראה שכעט העם הקובני מנסה להדביק את הקצב עם שאר העולם.

'אני מקווה שעוד אספיק לראות את קובה הישנה' עולה לי בראש מחשבה מערבית זדונית חסרת חמלה. אבל כרגע מעסיקות אותי מחשבות אחרות. רק בשער העליה למטוס לקובה מחכים שוטרים מקסיקנים עם כלבים, מבקשים בתקיפות מנומסת לרחרח את התיקים ולמרות שהתיק מלא בבגדי המותגים של צ'רלי כבר מזמן מסתובב בתעלות שמתחת שדה התעופה אני תוהה האם הם גם מריחים שקר.

(הקטע הנ"ל מבוסס על אגדה אורבנית העוברת בין מטיילים על בחור בשם צ'ארלי שמשלם את הכרטיס טיסה לקובה בתמורה לכך שתעביר לאח שלו מזוודה עם בגדים ותחזיר כמות מותרת של סיגרים ורום קובנים. אין לי מושג אם זה עובד. אני נסעתי בדרך הרגילה).

זה מה שבאים לראות בקובה בין השאר

לאחר טיסה קצרה של פחות משעה מקנקון1 בהמתנה לפקיד ההגירה עובר בין הנוסעים פקיד בלבוש אזרחי ומתשאל רנדומלית אנשים על מוצאם, מה הם מחפשים בקובה, מה עיסוקם בארץ המוצא והאם הם מכניסים כסף זר למדינה. בנוסף הוא מתעניין האם יש להם הזמנה למלון ללילה הראשון. אני עונה בנימוס על כל השאלות והפקיד אפילו מחייך ומספר לי שהיו עוד שני ישראלים על הטיסה שלי. ביציאה משדה התעופה אני ממיר את הפזו המקסיקני שלי בקובני (לצערי לא מצאתי להוציא יורו במקסיקו ולמרות שמקבלים שער המרה גרוע לכסף המקסיקני, על דולרים השער אפילו גרוע יותר שכן יש קנס של 10% נוספים על השער) ומנסה להבין אם עבדו עלי. עוד בארץ קראתי שלקובנים יש שני סוגי מטבע: מטבע אחד מקומי- הפזו הקובני ומטבע נוסף שנכנס לשימוש ב-1994 כמטבע מיוחד לתיירים ולמוצרי מותרות- פזו קונוורטבל ששווה פי 25 מהמקומי ובאופן אירוני צמוד לדולר האמריקאי. מיותר לציין ששניהם נקראים פשוט פזו וצריך לשם לב למה מתכוונים כשאומרים לך מחיר מסוים או מחזירים לך עודף. אני עדיין לא יודע שהקובנים חכמים ויש להם דרכים מתוחכמות יותר לנצל תיירים.

ביציאה מהשדה, כמו בכל שדה תעופה בעולם קופצים עליך עשרות נהגי מוניות ומציעים לך הסעה לעיר בתמורה ל-25CUC. שוב, מצויד בעצות ממטיילים ישראלים אני מסרב וצועד 5 דק' לעבר הכביש הראשי שם ניתן לקחת מונית רגילה ב-10$ פחות- סכום שבגואטמלה היה מספיק לי לחדר גדול פרטי במלון. אני עדיין צריך להתרגל לקפיצה בהוצאות.
אני תופס מונית לאדה. הנהג נראה כאילו יצא מסרט בורקס ישראלי ישן- החולצה הפתוחה, השרשרת ואפילו הפנים שלו נראות קצת ישראליות. נסיעה בכבישי הוונה דורשת מקצועיות רבה. התנועה כבידה ולקסם של המכוניות העתיקות המפורסמות של קובה שגודשות את הכבישים יש גם חיסרון, לא פעם קורה שהן נתקעות באמצע הכביש בענן עשן. הנהג שלי מפגין את המקצועיות הדרושה- הוא משתחל בין המכוניות, דופק פרסה כשהוא מזהה שהדרך לפניו פקוקה וגם מצליח לעשן, להחליף תחנות ברדיו הישן ולצפור לכל צ'יקה שעוברת ברחוב תוך שהוא מחייך אלי ומצביע (זה מנהג די נפוץ בקובה. וגם שריקות וקריאות. לא משנה המראה או הגיל). רק כשהגענו לקאזה התחלתי לקבל מושג איך דברים עובדים כאן. לנהג 'נגמר' בדיוק העודף ומכיוון שבשדה נתנו לי רק שטרות של 20 ולא הגענו לפתרון אחר נאלצתי לוותר לו על 5$. הקאזה בה הזמנתי מקום התבררה כמלאה אך הוא הפנה אותי לשכנה אחרת שמשכירה "ממש מרחק הליכה מפה". השכנה הזו הפנתה אותי לחברה שלה שרק לאחר שהתמקמתי הודיע לי שהיא גובה 10$ יותר מהמקום בו הזמנתי- "אני זה אני והוא זה הוא" (ובנוסף, בניגוד אליו היא לא יודעת מילה אנגלית). התפשרנו על 5$ יותר רק בשביל לגלות בבוקר שאין לה עודף...
טוב, הוונה גדולה עלי. אני צריך לעבור לכפר, לקלוט את הלך הרוח הקובני ולחזור לכאן מנוסה יותר. הם בטח לא כ"כ גרועים כמו שנראה במבט ראשון. כשאני מגיע לתחנת האוטובוס הבין עירונית מתברר שלתיירים יש אוטובוסים מיוחדים משלהם במקום אחר ואסור להם לעלות על האוטובוסים הזולים של המקומיים. הוונה לא מפסיקה להפתיע אותי. אני מברר עם נהגי המונית שמחכים מחוץ לתחנה. נסיעה לויניאליס, עיירה קטנה ותיירותי בצפון קובה, עולה כמו האוטובוס (12$) וכך גם יהיה לי זמן לשוחח עם מקומיים. ראול שמח לתרגל את האנגלית שלו ומתברר כפטפטן לא קטן. במשך כל הנסיעה הוא מספר לי כמה הוא שונא את הממשל ואיך הוא רוצה להגר לארה"ב. שני אחים שלו כבר עשו זאת וחבר אחר הציע לו עבודה בשיקגו אם הוא רק יצליח להגיע. -"פה כולם מושחתים" הוא פוסק. הוא היה מורה בעיר פינר דל ריו- עוד עיר קטנה בצפון, כשלפתע החליטו לפטר את כל המורים ולהגדיל את מספר הילדים בכיתה.
-"רק את הזקנים השאירו ולנו הצעירים הציעו ללכת ללמד בבתי הספר של הכפרים. איזה חור, כאילו ש'פינר' לא רחוקה מספיק מהעיר".

הכפר

כשמגיעים לפינר דל ריו הנהג עוצר (שברולט גדולה של 12 מקומות שמורה ביותר עם מושבי עור כחולים מקוריים. לא מייצרים כאלה יותר ואני מצטער שלא צילמתי אותה. ראול אומר שמי שיש לו כסף לקנות כזה רכב יכול לחיות טוב מאוד מעבודה בהסעות). צריך להחליף מונית כדי להמשיך לויניאליס והנהג מתעקש שהוא הודיע שהוא מגיע רק עד כאן. עוד רכב, עוד 4$ (הנהג מדליק אותו עם החוטים מתחת להגה) ואני מגיע לקאזה של מנוליטו וווימיה2 (זה וילמה אבל לא מבטאים דאבל L בספרדית) עליה קיבלתי המלצה מזוג דתי- והם כבר הסבירו להם על כל עניין השבת והכשרות כך שאף אחד לא יעלב שאני לא אוכל אצלו (זה הנוהג בקאזות, אתה גר בבית ונהיה בן בית, מגיע לארוחות והכל). בעלי הבית חמודים ומכרכרים סביבי כאילו אני האורח הראשון שלהם. מנוליטו משוויץ באופנוע שלו (50 סמ"ק עליו הוא עובד איזה חצי שעה בכל פעם שהוא רוצה להשתמש בו) ובמערכת סטראו ענקית שנמצאת במרכז הסלון ווימיה שואלת בשלומם של הזוג הישראלי ההוא והאם אנחנו מכירים עוד מישראל. הם מכבדים אותי במיץ מנגו גרוס טרי- "אסטה פור רליחיון. נו לצ'ה. תודוס נטורל" מצוין, כבר המצב רוח שלי משתפר.

שניהם ממליצים על מה שיש לראות בכפר ומאוד גאים בעיירה ובארץ שלהם. אני אומר להם שאני בעיקר אוהב לעשות טיולים רגליים ולראות נופים ומנוליטו לא מבין למה ומנסה לשכנע אותי לשאול ממנו אופניים- "קח, ללא תוספת מחיר..." (יש צדק בדבריו. למי שאוהב לדווש, האזור מאוד ידידותי לרוכבים).
ביום הראשון אני יוצא להליכה לכיוון מערות ויניאליס3. השלט מספר שלכאן ברחו העבדים משדות הסוכר מפני הנושים הספרדים. המערה קצרה- כ-15 דק' הליכה. מזל שהבאתי פנס, המנורות הקבועות בקירות לא עובדות. בסוף המערה נמצאות כמה בובות מוזנחות שאמורות לתאר איך חיו כאן העבדים. נראה שאטרקציות שבאמת השקיעו בהן זה המסעדה שביציאה מהמערה והבאר שבכניסה. המערה נמצאת על מסלולו של אוטובוס התיירים שפורק עשרות קשישים אירופאים שבאו לסיור יום באזור.

את המשך היום אני מעביר בטיול בשבילים אקראיים בסביבה, נהנה מהנוף- מההרים המזדקרים כחרוטים מהרצפה, מצמחיה והעופות.
ביום השני אני עושה טיול סוסים באזור. כל בעל הוסטל עובד עם חקלאי אחר שמספק טיול בו עוברים בכל האטרקציות שבסביבה וא"א לבקר בוינאליס בלי לעשות אחד (כ-20$ ל-4 שעות). טיול קצר, פתרון מושלם ליום שישי. מנוליטו שולח אותי לאיש שלו, בחור שמנמן שנראה קצת כמו מוסכניק ולא יודע אנגלית אבל הוא חייכן ומעיר כשיש משהו חשוב לראות ובשאר הזמן לא מדבר הרבה, כמו שאני אוהב. אני מקבל את הסוס מוחיטו (מוהיטו, הוא מתקן אותי) שנראה כאילו הוא הולך להתפגר כל רגע, וזה עוד לפני שעליתי עליו. מבט קצר מבהיר שהחברים שלו לא במצב טוב יותר. אני מרחם עליו ומקבל את הקצב האיטי אותו הוא מכתיב. מי שמחכה לדהירות שטח כמו שלפעמים מקבלים בטיולי סוסים בארץ, זה לא המקום. כאן רוכבים רגוע ונהנים מהנוף. מדי פעם המדריך זורק מילה- כאן צומח קנה סוכר, זה שדה שעועית, הנה נשר... וכך עד שמגיעים לתחנה הראשונה- חווה חקלאית טיפוסית (בארץ ודאי היו מוסיפים גם 'אורגנית'). המדריך מציג בגאווה את 28 הגידולים שיש במקום- אננס, ארבע סוגים שונים של בננות, עצי מנגו, גוייאבות, עשבי תיבול וירקות שונים. מגוון מרשים. אני אוהב בעיקר את יחסי הגומלין שמתקיימים בחווה. שום דבר לא נזרק ושאריות המזון או העשבים שנוכשו משמשים כדשן או כמזון לחזירים, התרנגולות או האווזים שמסתובבים לכולם בין הרגליים.
אני מכבד את עצמי בשייק טרי של גוייאבות וקינמון ויושב במרפסת הענקית על אחד מכסאת הנדנדה לשתות מול הנוף של ויניאליס מוקפת השדות.

התחנה הבאה היא מערה קטנה יפיפייה בה זורם נחל. המקום מבודד ולא מזכיר כלל את המערה התיירותית בה ביקרתי אתמול. הכל יותר שקט ויפה ואני רושם לעצמי לבא לכאן לבד בהמשך השבוע. אנחנו ממשיכים לתחנה האחרונה והחשובה ביותר- חוות הטבק. וינאליס משופעת בחוות לגידול טבק שכמובן המקור לאחד מהמוצרים המפורסמים ביותר של קובה- הסיגרים הקובנים. בעל החווה מציג בגאווה את השדות שלו ומסביר על תהליך הגידול, מפיזור הזרעים שנראים כמו גרגרי חול ועד הקטיף שמתבצע שלושה חודשים לאחר מכן. בתעשיית הסיגרים משתמשים בכל חלקי הצמח. העלים התחתונים קטנים וקשים ובהם משתמשים למעטפת החיצונית של הסיגר. העלים האמצעיים, המכילים כמות קטנה יחסית של ניקוטין משמשים להכנת סיגרים 'לייט' ולאיזון סיגרים כבדים יותר והעלים העליונים ממלאים את הסיגרים החזקים. בשידרות העלים מזבלים את השדות. הוא מראה לי איך מיבשים את העלים על קורות עץ ובבקתות יבוש ומסביר שהוא מחויב למכור 90% מהתוצרת למפעלים הממשלתיים הגדולים והמפורסמים כמו קוהיבה ומונטה קריסטו ומה-10% הנותרים הוא מכין סיגרים עצמאית לצריכה אישית ולמכירה באופן פרטי.  בעל החווה מתפאר כי שלא כמו בעלי חווה אחרים הסיגרים שלו עוברים תהליך נוסף. לאחר הייבוש הוא משרה את העלים בתערובת של רום, לימון, דבש ווניל ולאחר כמה שבועות הוא מיבש אותם שנית. לסיגרים שלו אכן יש ריח טוב של וניל וטעם מעט מתקתק. הוא מראה לי טריק נוסף, לפני העישון הוא טובל את קצה הסיגר בדבש. אני מגלה שאני לא כ"כ מתחבר לחויות העישון. הסיגרים כבדים לי מדי. אבל את הרושם והתדמית החזקה שקושרה אליהם הם מספקים.

מעבר לסיגרים קובה מפורסמת גם במשקאות שלה ובחוות הסיגרים אני נהנה מאחד המוחיטו (טוב, קצת יותר) הטובים ששתיתי ואני לוקח ממנו את המתכון למוחיטו ולעוד קוקטייל מקומי (יופיע בעתיד במשוקושק).
עוד דבר שקובה מפורסמת בו היא המוסיקה והריקודים שלה. מועדון גדול במרכז העיר מקיים כל ערב הופעות גדולות שמתחילות בנגינה של להקה מקומית- סלסה ומוסיקה קובנית וממשיכה במגוון מופעים החל מגרסאות כיסוי בספרדית לשירים אמריקאים ועד הופעות של רקדנים מקצועיים של סלסה וריקודים אפריקאים (משום מה), להכל מתלווים מקומיים ותיירים שמפגינים את כישורי הריקוד שלהם במרכז הרחבה (1$ כניסה, 3$ קוקטייל). ביומיים שנשארו לי אני מחליט לקחת כמה שיעורי ריקוד ומנוליטו מוצא לי מורה נהדרת (לצערי שכחתי את שמה- 5$ לשעה).

הדבר האחרון שרציתי ללמוד בחווית המגורים אצל המקומיים הוא בישול של אוכל קובני. למרות שמנוליטו מתלונן ואומר שאין דבר כזה וכל יום אוכלים אותו דבר ("אורז עם חזיר ושעועית, אורז עם עוף ושעועית...") ווימיה שמחה להראות לי.

מתכון:
הארוחות הקובניות כמו בכל מטבחי מרכז אמריקה מורכבות מאורז ושעועית שחורה. האורז הוא אורז לבן רגיל לו הם מוסיפים בסוף הבישול 0.5 כוס מיץ תפוזים (הם מבשלים בסיר אורז מיוחד את כל הכמות בתחילת השבוע והוא שומר על חום). את השעועית הם מכינים בסיר לחץ חשמלי וג"כ משאירים אותו מחובר לחשמל לשמירה על חום כל השבוע.

פרוחילס א וימיה:
1 כוס גדולה של שעועית שחורה (גרגירים קטנים)
מלא סיר מים
2 כפות סוכר דמררה
0.5 פלפל ירוק חתוך לרצועות
0.25 כוס פלפלונים חריפים קצוצים (לא ראיתי את הסוג הזה בארץ, אני מניח שהפלפל חריף הירוק יעבוד)
0.25 כוס שום קצוץ
1 כפית כמון
2-3 כפיות של תערובת תבלינים קנויה בשם- Amor Sazon שאני לא יודע מה יש בה- בעיקר פלפל,כמון, סלרי יבש וכאלה- דומה לאבקת מרק.
אופן ההכנה: את השום והפלפלונים החריפים כותשים לתערובת אחידה (הם מצטמצמים לכף) ומטגנים בכמות שמן די גדולה. מכניסים את כל המרכיבים מלבד הכמון לסיר לחץ (כולל שמן הטיגון) ומבשלים כ-50 דק' (בסיר רגיל אני מניח שהזמן יהיה לפחות כפול ואני חושב שגם עדיף לבשל חצי בישול בלי כל המרכיבים). כשהכל מוכן להוסיף וערבב את הכמון.

את האורז והשעועית מלווה, כמו שכבר אמר מנוליטו, חזיר או עוף. אני ביקשתי לראות את המתכון לעוף.
פויו פריטו:

6-8 פולקס
2 כפות שום קצוץ
0.5 תפוז חתוך לקוביות
0.5 כוס מיץ תפוזים
מלח, כמון והתערובת מקודם
מבשלים הכל עם חצי כוס שמן לחצי שעה מכוסה. כשהעוף רך מוציאים אותו ומטגנים במחבת עם שמן רותח מכל הצדדים. מחזירים לרוטב ומגישים.

אז מה למדנו היום- הדרך הנכונה לעישון סיגר היא לטבול את קצהו בדבש.

1 (אייר קובנה, כ-350$ להלוך חזור. על הכרטיס היה כתוב שעתיים אך יש הפרש של שעה בין הארצות)
2 (הקאזה- מחיר ממוצע למקום 20$ ללילה לחדר פרטי גדול וממוזג)
3 (2$ כניסה, 5 קמ' מהעיר ושמעתי שיש מערה רצינית יותר בהמשך הדרך אבל לא בדקתי)