פרק אחד עשר-הוונה. או: ויוה לרבולוסיון, ויוה ליברה, ויוה קובה.

ובו מפגש מרגש עם הקהילה היהודית של הוונה.

הוסטל בהוונה1. מי היה מאמין. אחרי כל כך הרבה זמן- למעשה מאז גוואטמלה לא יצא לי להשתכן בהוסטל. כשאתה מטייל לבד להוסטל יש כ"כ הרבה מעלות על מלון. המחיר, כמובן. בד"כ יש אפשרות לבשל. והכי חשוב, אתה יכול לפגוש אנשים חדשים, מטיילים (לרוב תפרנים) בדיוק כמוך. הוונה מספקת לי חווית טיול שונה ממה שהורגלתי אליו עד עכשיו- טיול עירוני. כמו כל עיר גדולה ותיקה באירופה גם להוונה עבר עשיר ומלא מהפכות והיא מלאה בטירות, מוזאונים, כיכרות מקושטות בפסלים ומזרקות והמונים של תיירים.

הוונה הישנה- מבט ממצודת מורו

אני מתחיל את סיורי בעיר דווקא מחוצה לה. מול חופי הוונה העתיקה ישנה רצועת חוף עליה בנו הספרדים מספר מצודות בכדי להגן על העיר- שהייתה נקודת מעבר לסחורות מאמריקה הלטינית בדרכן לאירופה- ועל הכניסה לנמל. מהסיור במוזאונים שבמצודות נראה שזה לא עזר להם וב-1762 הבריטים שנלחמו באותו זמן בצרפתים בכלל, ניצלו את השאננות של הספרדים והרסו את המצודות בדרך לכיבוש העיר וקובה כולה.
בסה"כ הסיור התברר כדי משעמם. המצודות לוס סנטוס-מורו ולה קבנה2 די ריקות למעט מספר רב של תותחים ותצוגה קטנה של נשקים עתיקים.
מהאי קזבלנקה אני תופס אוטובוס חזרה לעיר ומבקר בטירת ריאל- אחת מהטירות שהספרדים בנו כדי להגן על העיר עצמה (כשהם כבשו אותה חזרה). כיום במקום יש מוזאון לאוצרות שנמצאו במעמקי הים בסביבת קובה וכן דגמים של ספינות ספרדיות עתיקות וספינות קובניות מודרניות. בקומה התחתונה מוצגות ערימות של מטבעות, תכשיטים ולוחות כסף וזהב שנמצאו במעמקי הים ומבהירות עד כמה הייתה קובה מרכז למעבר סחורות בעבר.
המוזאון הבא בו ביקרתי הוא אחד המקומות המתוירים בהוונה- מוזאון הרום של הוונה קלאב. קובה הייתה אחת מספקיות הסוכר הגדולות בעולם לפני 200 שנה (וארה"ב אף ניסתה פעמיים לקנות אותה בשל כך) ותוצר הלוואי החשוב של הסוכר הוא הרום ועד היום קובה מייצרת את כמה ממותגי הרום הטובים בעולם. הסיור מציג את תהליך הכנת הרום בעבר ולא מפסיק לפאר את הרום הקובני. בגדול אני, כחובב אלכוהול מתאכזב מהרמה הרדודה של הסיור (ועל כך יהיה ניתן לקרא בהרחבה במשוקושק).

רחוב טיפוסי- הוונה

את המשך היום אני מעביר ברובע העתיק של הוונה, נהנה מהעיצוב של הבניינים העתיקים שחלקם נבנו בתחילת המאה שעברה ואף לפני כן, מהמכוניות העתיקות שחונות בכל פינה ומהאווירה הטובה שקובה מציעה- הפאבים הקובנים (ובמיוחד מבשלת בירה מקומית קטנה בפלאזה ויאחה שעושה בירה לא רעה בכלל) ומהמוסיקה הקובנית שנשמעת מכל פינת רחוב.
לאחר יום של הליכה אני יכול כבר להגיד שיש הרבה מאוד ישראליות במקום הזה- אני מרגיש קצת כמו בטיול בישראל של שנות השבעים, בה כולם יושבים מחוץ לשיכון, רוכנים מהמרפסות, משחקים שש-בש בחולצות פתוחות ושפמים (כאן זה דומינו) וילדים משחקים כדורגל ברחובות (למרות שהספורט הלאומי בקובה הוא בכלל בייסבול). אפילו הטלוויזיות המקומית מזכירה קצת את הערוץ הראשון (לצערי זה לא השתנה).

היום השני מוקדש לפרק המאוחר של קובה- המהפכה. 55 שנה אחרי ונראה שקובה עדיין חיה אותה. כיכרות ענקיות לכבודה, פסלים וכרזות בזכותה ומוזאון גדול שמסכם כל מה שעבר על קובה באותה תקופה- מוזאון המהפכה. בלב העיר נמצא בניין גדול ששימש מקום מושבו של נשיא קובה. ישבו בו בין השאר ג'וזה גומז- שהיה הנשיא הראשון לאחר מלחמת העצמאות והגנרל בטיסטה העריץ ששלט עד המהפכה וכמובן פידל לאחריה. כיום הבניין מאגד את כל החומר- מגזרי עיתונים, ביגוד, מסמכים, נאומים וכל מה שקשור בארבעת ראשי המהפכה (פידל, ראול, צ'ה והרביעי הפחות מפורסם קמיליו סיאנפיגס). ישנו חדר שמראה כיצד הם נכלאו, חדרים ובהם פירוט על מבצעים נועזים של המיליציה, חדר על תכניות של ארה"ב לפלישה למפרץ החזירים ואפילו להתערבות בתקיפת חוליות המורדים בכדי להכשיל את המהפכה ולשמור על משטרו של בטיסטה- אפשר לראות כאן ביתר שאת איך ההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים ובאין אינטרנט זמין אני לא יכול לבדוק את הדברים. הקומה העליונה מוקדשת למצבה של קובה כיום,גרפים על שיפור ההשקעות בחינוך, בריאות ותעסוקה ועל התקדמות התעשייה והמחשוב הקובני. לעיניים מערביות זה קצת מצחיק אבל כנראה יש סיבה שהכניסה למקומיים עולה כ"כ בזול ושבתי ספר רבים מקיימים סיורים במקום.
במהלך הסיור הצלחתי סוף-סוף גם להבין את חשיבותו של צ'ה גווארה בעיניי העם הקובני. למרות היותו יליד ארגנטינה, את כל הילת הלוחם למען העם ונגד האימפריאליזם הוא קיבל תחת חסות קובה. הוא התאהב ברעיונות המהפכה של קסטרו בעת שנפגש בו במקרה במקסיקו והצטרף אליו ולמהפכנים של קובה. הוא הוכיח את עצמו כלוחם אמיץ ולאחר המהפכה הוא כיהן בין השאר כשר החקלאות, המסחר, האוצר וגם כמנהל הבנק המרכזי של קובה. אך במהלך כל הזמן הזה התפקיד החשוב ביותר שלו היה השר לעניני מהפכות- תפקיד אותו ניהל באופן הצהרתי ממצודת לה קובנה שבימי משטרו של בטיסטה שימשה כבית כלא מבוצר בו נכלאו מורדים רבים. ממשרדו בלה קובנה ניהל גווארה מבצעי עזרה למהפכנים רבים באפריקה ובדרום אמריקה עד שנהרג (או נרצח ע"י ה-CIA תלוי את מי שואלים).

צריך עזרה במהפכה? חייג *צ'ה

אחרי כל המוזאונים וההליכה ברחובות היפים של הוונה (טוב, רובה של הוונה מתפוררת ומלוכלכת אבל וויחה, האזור הישן התיירותי, משופץ ומתוחזק ברובו וגם בשאר העיר אפשר למצא בתים יפים) הגיע הזמן לצד התרבותי בו הוונה מפורסמת- המוסיקה. בהוונה אפשר להתקל בלהקות קובניות מנגנות מוסיקה מקומית קלאסית  (אני מדגיש, לעומת המוסיקה החדשה שמושפעת מהיפ-הופ- כמו ברוב העולם- עם נגיעות סלסה) כל הזמן ובכל פינת רחוב, אבל בשכונת וידאדו מרוכזים כמה מועדוני ג'אז וסלסה גדולים בהם ניתן למצא הופעות כמעט כל ערב.
המועדון אליו הלכתי אירח בעבר כוכבי ג'אז ידועים אבל בחמישי בערב הנוכחי הוא נראה ריק. רק באזור 23:00 בלילה התחילו להגיע אנשים והלהקה מתחילה להרכיב את הכלים. מדובר בלהקה גדולה שכוללת מלבד סקסופון, בס וקלידים עוד ארבעה אנשים על כלי הקשה שונים ומשונים- טם-טם, מצילות, רעשנים, דרבוקות בגדלים שונים ועשרות פעמונים וגם כדור עץ גדול עטור חרוזים. הם מנגנים ג'אז עם נגיעות אפריקאיות ובניצוחו של אפריקאי זקן וזמרת ליווי קובנית צעירה הם מעבירים לי ערב נחמד.

לקראת שבת אני מתחיל במסע החיפושים אחר חב"ד. חיפוש באינטרנט לפני הנסיעה העלה שיהודי קובני מקומי שנהיה חבדניק חזר לאחר כמה שנים של לימודים וכיום הוא מתגורר בהוונה. אך במהלך הסיבובים ברחובות הוונה פגשתי קבצן שלבש כיפת קטיפה לבנה וכשהוא ראה שאני בוהה בו הוא קרא לי. הוא חשב אותי לרב בגלל הזקן ואני התפלאתי למצא עוד יהודי באמצע הרחוב. בשיחה איתו הוא מתעקש שאין חבדניק בהוונה ושמלבד הקהילה הזקנה הוותיקה אותה מנהל יעקב ("יעקב שוחט, יעקב מוהל, יעקב חזן וזהו") וקהילה קונסרבטיבית חדשה יותר אין עוד יהודים בהוונה. הוא נותן לי את הכתובת לבית הכנסת ומפציר בי לבא להשלים מניין.
למרות התעקשותו שאין חבדניק בהוונה, אני קיבלתי כתובת מעודכנת ממטילים במקסיקו ואני מחליט ללכת לחפש אותם, מקווה בכל זאת למצא חלות או יין לקידוש או אולי אפילו להתארח. אני מגיע לכתובת ומתחיל לשאול את השכנים בספרדית עילגת- "אולי אתם מכירים חב"ד?, אולי ראיתם שכן לבוש שחור?" מלווה את השאלות בתנועות ידיים שמסמלות זקן. אך אף אחד לא שמע ולא ידע. רק השכנה האחרונה אצלה הייתי הבינה. "אאהה, לובביצ'ה? נו לובביצ'ה" הם גרו בדירה הזו אך עזבו לפני כמה חודשים, לא יודעת לאן (מאוחר יותר שמעתי בבית הכנסת שהם כנראה גורשו ע"י המשטר על פעילות פוליטית. לא יודע אם זה נכון).

אין ברירה, אני מתכונן לעוד שבת עצמאית, קונה פירות וירקות, אופה סוג של פיתות ומכין את המנות שבת הרגילות שלי- אורז וסלט לערב ותפו"א וביצה לבוקר עם הרבה פירות טרופיים למנה אחרונה. צנוע, אבל זה מה יש.
בשבת בבוקר אני מחליט ללכת לבקר בבית הכנסת. אני מגיע לבניין מוקף תיל במרכזו של רחוב מוזנח ברובע העתיק של העיר. עשרה יהודים זקנים מקומיים ועוד שני תיירים ועל הבמה יעקב מתחזן. הוא מתפלל בעברית בהגייה ספרדית- ה-ל' נהגת כמו י' וה-ר' כמו ה'. שאר הקהל מצטרפים בקטעי השירה-"אשרי, עלינו לשבח, קריאת שמע וקדושה. אני אוהב לראות איך גם במקום בו אין מורים או רבנים, מקום שהיה מנותק בעשרות השנים האחרונות, המסורת משתמרת חזק. קטעי התפילה הנאמרים בארמית וההפטרה מתורגמים ברוב פאתוס ע"י הגבאי וכולם נראים די מרוצים. לאחר התפילה מתקיימים קידוש וסעודה צנועה ויעקב נואם חצי שעה בספרדית על פרשת השבוע ועל פורים המתקרב ובא. לאחר הדרשה אני ותייר אמריקאי נוסף (שקיבל אישור כניסה בגלל השתייכותו לארגון שעוקב אחרי קהילות יהודיות מבודדות בעולם) מתחילים לתחקר את יעקב על חיי הקהילה.

יעקב מספר לנו על הקהילה שנוסדה ע"י יהודים שברחו מאירופה בשנות ה-20 אך לא קיבלו אישור כניסה לארה"ב. הקהילה כיום מורכבת מהיהודים העניים שלא הצליחו לגייס את הכסף הדרוש להגר לפני פרוץ המהפכה בשנות ה-50. מי שיכל ברח לישראל או לארה"ב, רוב משפחתו של יעקב נתקעה בקובה.

כיום מתנהל ביה"כ כמרכז צדקה. הוא מספק ליהודים הזקנים והעניים שלוש ארוחות ביום והסעה. קצת כמו בית אבות. הוא מספק גם שירותי הסעה לבית חולים, דבר שקובנים זקנים רבים לא מסוגלים לו, בהתחשב ב-10-20הדולרים לחודש שמקבלים כפנסיה מהמדינה. קובנים רבים רוצים להיות יהודים רק בגלל זה.

יעקב ממשיך לספר על הקשיים באספקת בשר כשר. המדינה מקציבה תלושים לחנויות  ל-2/3 ליברות בשר לאדם לכל תשעה ימים וגם עופות אסור לקנות חיים ולשחוט לבד. רק בגלל שהבי"כ הוא עמותת צדקה הוא רשאי לקנות כמות גדולה כזו של בשר ועופות ואת היתרה הוא מחויב למכור לממשלה. חיים קשים עוברים על היהודים הזקנים של קובה ובגלל האמברגו גם לא ניתן להעביר תרומות לקהילה. אני עוזב בהרגשה קשה. מקווה שעם התחלפות המשטר בעתיד ישתפרו חייהם של הקהילה היהודית ושחברי הקהילה הזקנים עוד יזכו להיות בחיים כשזה יקרה.

אז מה למדנו היום- חוץ מעל העבר העשיר של קובה, הי, עכשיו אני יודע מי זה הבחור המזוקן שעומד ליד צ'ה גווארה (לא פידל, נו - The other guy).

1 (הוסטל ולאדי- 10$ למיטה בחדר של שש)
2 (6$ כניסה לכל מצודה, 1$ כניסה לחניון- גם ללא רכב, 2$ כניסה למגדלור. בכל ערב ב-2100 מתקיים מצעד של משמר כבוד וירי מסורתי בתותח אבל לא הייתי בשעות האלו)

פרק עשירי- שד"ת הוונה, וניאליס. או: סלסה, סיגר וכוסית של רום.

ובו- אז כמה שווה פזו קובני?

"ארזת לבד? האם משהו נתן לך להעביר משהו? האם אתה מעביר חומרים אסורים או משקאות?" היד האוחזת במזוודה מזיעה בשעה שאני עונה לפקידה על צרור השאלות המקובל לפני כל טיסה. צ'רלי הבטיח שהכל יהיה בסדר וגם בדקתי את המזוודה כמה פעמים, מנסה לראות האם יש תחתית כפולה, אבל אתה אף פעם לא באמת יכול להיות בטוח. אני עומד בתור לתיירים. מימני, בתור למקומיים מצטופפים עשרות קובנים ולידם ארגזים עמוסי מוצרי אלקטרוניקה- מטוסטרים ומנורות ועד למחשבים משוכללים וטלוויזיות בנות חמישים אינץ'. ראול פרץ את ההגבלות עם כניסתו לשלטון ונראה שכעט העם הקובני מנסה להדביק את הקצב עם שאר העולם.

'אני מקווה שעוד אספיק לראות את קובה הישנה' עולה לי בראש מחשבה מערבית זדונית חסרת חמלה. אבל כרגע מעסיקות אותי מחשבות אחרות. רק בשער העליה למטוס לקובה מחכים שוטרים מקסיקנים עם כלבים, מבקשים בתקיפות מנומסת לרחרח את התיקים ולמרות שהתיק מלא בבגדי המותגים של צ'רלי כבר מזמן מסתובב בתעלות שמתחת שדה התעופה אני תוהה האם הם גם מריחים שקר.

(הקטע הנ"ל מבוסס על אגדה אורבנית העוברת בין מטיילים על בחור בשם צ'ארלי שמשלם את הכרטיס טיסה לקובה בתמורה לכך שתעביר לאח שלו מזוודה עם בגדים ותחזיר כמות מותרת של סיגרים ורום קובנים. אין לי מושג אם זה עובד. אני נסעתי בדרך הרגילה).

זה מה שבאים לראות בקובה בין השאר

לאחר טיסה קצרה של פחות משעה מקנקון1 בהמתנה לפקיד ההגירה עובר בין הנוסעים פקיד בלבוש אזרחי ומתשאל רנדומלית אנשים על מוצאם, מה הם מחפשים בקובה, מה עיסוקם בארץ המוצא והאם הם מכניסים כסף זר למדינה. בנוסף הוא מתעניין האם יש להם הזמנה למלון ללילה הראשון. אני עונה בנימוס על כל השאלות והפקיד אפילו מחייך ומספר לי שהיו עוד שני ישראלים על הטיסה שלי. ביציאה משדה התעופה אני ממיר את הפזו המקסיקני שלי בקובני (לצערי לא מצאתי להוציא יורו במקסיקו ולמרות שמקבלים שער המרה גרוע לכסף המקסיקני, על דולרים השער אפילו גרוע יותר שכן יש קנס של 10% נוספים על השער) ומנסה להבין אם עבדו עלי. עוד בארץ קראתי שלקובנים יש שני סוגי מטבע: מטבע אחד מקומי- הפזו הקובני ומטבע נוסף שנכנס לשימוש ב-1994 כמטבע מיוחד לתיירים ולמוצרי מותרות- פזו קונוורטבל ששווה פי 25 מהמקומי ובאופן אירוני צמוד לדולר האמריקאי. מיותר לציין ששניהם נקראים פשוט פזו וצריך לשם לב למה מתכוונים כשאומרים לך מחיר מסוים או מחזירים לך עודף. אני עדיין לא יודע שהקובנים חכמים ויש להם דרכים מתוחכמות יותר לנצל תיירים.

ביציאה מהשדה, כמו בכל שדה תעופה בעולם קופצים עליך עשרות נהגי מוניות ומציעים לך הסעה לעיר בתמורה ל-25CUC. שוב, מצויד בעצות ממטיילים ישראלים אני מסרב וצועד 5 דק' לעבר הכביש הראשי שם ניתן לקחת מונית רגילה ב-10$ פחות- סכום שבגואטמלה היה מספיק לי לחדר גדול פרטי במלון. אני עדיין צריך להתרגל לקפיצה בהוצאות.
אני תופס מונית לאדה. הנהג נראה כאילו יצא מסרט בורקס ישראלי ישן- החולצה הפתוחה, השרשרת ואפילו הפנים שלו נראות קצת ישראליות. נסיעה בכבישי הוונה דורשת מקצועיות רבה. התנועה כבידה ולקסם של המכוניות העתיקות המפורסמות של קובה שגודשות את הכבישים יש גם חיסרון, לא פעם קורה שהן נתקעות באמצע הכביש בענן עשן. הנהג שלי מפגין את המקצועיות הדרושה- הוא משתחל בין המכוניות, דופק פרסה כשהוא מזהה שהדרך לפניו פקוקה וגם מצליח לעשן, להחליף תחנות ברדיו הישן ולצפור לכל צ'יקה שעוברת ברחוב תוך שהוא מחייך אלי ומצביע (זה מנהג די נפוץ בקובה. וגם שריקות וקריאות. לא משנה המראה או הגיל). רק כשהגענו לקאזה התחלתי לקבל מושג איך דברים עובדים כאן. לנהג 'נגמר' בדיוק העודף ומכיוון שבשדה נתנו לי רק שטרות של 20 ולא הגענו לפתרון אחר נאלצתי לוותר לו על 5$. הקאזה בה הזמנתי מקום התבררה כמלאה אך הוא הפנה אותי לשכנה אחרת שמשכירה "ממש מרחק הליכה מפה". השכנה הזו הפנתה אותי לחברה שלה שרק לאחר שהתמקמתי הודיע לי שהיא גובה 10$ יותר מהמקום בו הזמנתי- "אני זה אני והוא זה הוא" (ובנוסף, בניגוד אליו היא לא יודעת מילה אנגלית). התפשרנו על 5$ יותר רק בשביל לגלות בבוקר שאין לה עודף...
טוב, הוונה גדולה עלי. אני צריך לעבור לכפר, לקלוט את הלך הרוח הקובני ולחזור לכאן מנוסה יותר. הם בטח לא כ"כ גרועים כמו שנראה במבט ראשון. כשאני מגיע לתחנת האוטובוס הבין עירונית מתברר שלתיירים יש אוטובוסים מיוחדים משלהם במקום אחר ואסור להם לעלות על האוטובוסים הזולים של המקומיים. הוונה לא מפסיקה להפתיע אותי. אני מברר עם נהגי המונית שמחכים מחוץ לתחנה. נסיעה לויניאליס, עיירה קטנה ותיירותי בצפון קובה, עולה כמו האוטובוס (12$) וכך גם יהיה לי זמן לשוחח עם מקומיים. ראול שמח לתרגל את האנגלית שלו ומתברר כפטפטן לא קטן. במשך כל הנסיעה הוא מספר לי כמה הוא שונא את הממשל ואיך הוא רוצה להגר לארה"ב. שני אחים שלו כבר עשו זאת וחבר אחר הציע לו עבודה בשיקגו אם הוא רק יצליח להגיע. -"פה כולם מושחתים" הוא פוסק. הוא היה מורה בעיר פינר דל ריו- עוד עיר קטנה בצפון, כשלפתע החליטו לפטר את כל המורים ולהגדיל את מספר הילדים בכיתה.
-"רק את הזקנים השאירו ולנו הצעירים הציעו ללכת ללמד בבתי הספר של הכפרים. איזה חור, כאילו ש'פינר' לא רחוקה מספיק מהעיר".

הכפר

כשמגיעים לפינר דל ריו הנהג עוצר (שברולט גדולה של 12 מקומות שמורה ביותר עם מושבי עור כחולים מקוריים. לא מייצרים כאלה יותר ואני מצטער שלא צילמתי אותה. ראול אומר שמי שיש לו כסף לקנות כזה רכב יכול לחיות טוב מאוד מעבודה בהסעות). צריך להחליף מונית כדי להמשיך לויניאליס והנהג מתעקש שהוא הודיע שהוא מגיע רק עד כאן. עוד רכב, עוד 4$ (הנהג מדליק אותו עם החוטים מתחת להגה) ואני מגיע לקאזה של מנוליטו וווימיה2 (זה וילמה אבל לא מבטאים דאבל L בספרדית) עליה קיבלתי המלצה מזוג דתי- והם כבר הסבירו להם על כל עניין השבת והכשרות כך שאף אחד לא יעלב שאני לא אוכל אצלו (זה הנוהג בקאזות, אתה גר בבית ונהיה בן בית, מגיע לארוחות והכל). בעלי הבית חמודים ומכרכרים סביבי כאילו אני האורח הראשון שלהם. מנוליטו משוויץ באופנוע שלו (50 סמ"ק עליו הוא עובד איזה חצי שעה בכל פעם שהוא רוצה להשתמש בו) ובמערכת סטראו ענקית שנמצאת במרכז הסלון ווימיה שואלת בשלומם של הזוג הישראלי ההוא והאם אנחנו מכירים עוד מישראל. הם מכבדים אותי במיץ מנגו גרוס טרי- "אסטה פור רליחיון. נו לצ'ה. תודוס נטורל" מצוין, כבר המצב רוח שלי משתפר.

שניהם ממליצים על מה שיש לראות בכפר ומאוד גאים בעיירה ובארץ שלהם. אני אומר להם שאני בעיקר אוהב לעשות טיולים רגליים ולראות נופים ומנוליטו לא מבין למה ומנסה לשכנע אותי לשאול ממנו אופניים- "קח, ללא תוספת מחיר..." (יש צדק בדבריו. למי שאוהב לדווש, האזור מאוד ידידותי לרוכבים).
ביום הראשון אני יוצא להליכה לכיוון מערות ויניאליס3. השלט מספר שלכאן ברחו העבדים משדות הסוכר מפני הנושים הספרדים. המערה קצרה- כ-15 דק' הליכה. מזל שהבאתי פנס, המנורות הקבועות בקירות לא עובדות. בסוף המערה נמצאות כמה בובות מוזנחות שאמורות לתאר איך חיו כאן העבדים. נראה שאטרקציות שבאמת השקיעו בהן זה המסעדה שביציאה מהמערה והבאר שבכניסה. המערה נמצאת על מסלולו של אוטובוס התיירים שפורק עשרות קשישים אירופאים שבאו לסיור יום באזור.

את המשך היום אני מעביר בטיול בשבילים אקראיים בסביבה, נהנה מהנוף- מההרים המזדקרים כחרוטים מהרצפה, מצמחיה והעופות.
ביום השני אני עושה טיול סוסים באזור. כל בעל הוסטל עובד עם חקלאי אחר שמספק טיול בו עוברים בכל האטרקציות שבסביבה וא"א לבקר בוינאליס בלי לעשות אחד (כ-20$ ל-4 שעות). טיול קצר, פתרון מושלם ליום שישי. מנוליטו שולח אותי לאיש שלו, בחור שמנמן שנראה קצת כמו מוסכניק ולא יודע אנגלית אבל הוא חייכן ומעיר כשיש משהו חשוב לראות ובשאר הזמן לא מדבר הרבה, כמו שאני אוהב. אני מקבל את הסוס מוחיטו (מוהיטו, הוא מתקן אותי) שנראה כאילו הוא הולך להתפגר כל רגע, וזה עוד לפני שעליתי עליו. מבט קצר מבהיר שהחברים שלו לא במצב טוב יותר. אני מרחם עליו ומקבל את הקצב האיטי אותו הוא מכתיב. מי שמחכה לדהירות שטח כמו שלפעמים מקבלים בטיולי סוסים בארץ, זה לא המקום. כאן רוכבים רגוע ונהנים מהנוף. מדי פעם המדריך זורק מילה- כאן צומח קנה סוכר, זה שדה שעועית, הנה נשר... וכך עד שמגיעים לתחנה הראשונה- חווה חקלאית טיפוסית (בארץ ודאי היו מוסיפים גם 'אורגנית'). המדריך מציג בגאווה את 28 הגידולים שיש במקום- אננס, ארבע סוגים שונים של בננות, עצי מנגו, גוייאבות, עשבי תיבול וירקות שונים. מגוון מרשים. אני אוהב בעיקר את יחסי הגומלין שמתקיימים בחווה. שום דבר לא נזרק ושאריות המזון או העשבים שנוכשו משמשים כדשן או כמזון לחזירים, התרנגולות או האווזים שמסתובבים לכולם בין הרגליים.
אני מכבד את עצמי בשייק טרי של גוייאבות וקינמון ויושב במרפסת הענקית על אחד מכסאת הנדנדה לשתות מול הנוף של ויניאליס מוקפת השדות.

התחנה הבאה היא מערה קטנה יפיפייה בה זורם נחל. המקום מבודד ולא מזכיר כלל את המערה התיירותית בה ביקרתי אתמול. הכל יותר שקט ויפה ואני רושם לעצמי לבא לכאן לבד בהמשך השבוע. אנחנו ממשיכים לתחנה האחרונה והחשובה ביותר- חוות הטבק. וינאליס משופעת בחוות לגידול טבק שכמובן המקור לאחד מהמוצרים המפורסמים ביותר של קובה- הסיגרים הקובנים. בעל החווה מציג בגאווה את השדות שלו ומסביר על תהליך הגידול, מפיזור הזרעים שנראים כמו גרגרי חול ועד הקטיף שמתבצע שלושה חודשים לאחר מכן. בתעשיית הסיגרים משתמשים בכל חלקי הצמח. העלים התחתונים קטנים וקשים ובהם משתמשים למעטפת החיצונית של הסיגר. העלים האמצעיים, המכילים כמות קטנה יחסית של ניקוטין משמשים להכנת סיגרים 'לייט' ולאיזון סיגרים כבדים יותר והעלים העליונים ממלאים את הסיגרים החזקים. בשידרות העלים מזבלים את השדות. הוא מראה לי איך מיבשים את העלים על קורות עץ ובבקתות יבוש ומסביר שהוא מחויב למכור 90% מהתוצרת למפעלים הממשלתיים הגדולים והמפורסמים כמו קוהיבה ומונטה קריסטו ומה-10% הנותרים הוא מכין סיגרים עצמאית לצריכה אישית ולמכירה באופן פרטי.  בעל החווה מתפאר כי שלא כמו בעלי חווה אחרים הסיגרים שלו עוברים תהליך נוסף. לאחר הייבוש הוא משרה את העלים בתערובת של רום, לימון, דבש ווניל ולאחר כמה שבועות הוא מיבש אותם שנית. לסיגרים שלו אכן יש ריח טוב של וניל וטעם מעט מתקתק. הוא מראה לי טריק נוסף, לפני העישון הוא טובל את קצה הסיגר בדבש. אני מגלה שאני לא כ"כ מתחבר לחויות העישון. הסיגרים כבדים לי מדי. אבל את הרושם והתדמית החזקה שקושרה אליהם הם מספקים.

מעבר לסיגרים קובה מפורסמת גם במשקאות שלה ובחוות הסיגרים אני נהנה מאחד המוחיטו (טוב, קצת יותר) הטובים ששתיתי ואני לוקח ממנו את המתכון למוחיטו ולעוד קוקטייל מקומי (יופיע בעתיד במשוקושק).
עוד דבר שקובה מפורסמת בו היא המוסיקה והריקודים שלה. מועדון גדול במרכז העיר מקיים כל ערב הופעות גדולות שמתחילות בנגינה של להקה מקומית- סלסה ומוסיקה קובנית וממשיכה במגוון מופעים החל מגרסאות כיסוי בספרדית לשירים אמריקאים ועד הופעות של רקדנים מקצועיים של סלסה וריקודים אפריקאים (משום מה), להכל מתלווים מקומיים ותיירים שמפגינים את כישורי הריקוד שלהם במרכז הרחבה (1$ כניסה, 3$ קוקטייל). ביומיים שנשארו לי אני מחליט לקחת כמה שיעורי ריקוד ומנוליטו מוצא לי מורה נהדרת (לצערי שכחתי את שמה- 5$ לשעה).

הדבר האחרון שרציתי ללמוד בחווית המגורים אצל המקומיים הוא בישול של אוכל קובני. למרות שמנוליטו מתלונן ואומר שאין דבר כזה וכל יום אוכלים אותו דבר ("אורז עם חזיר ושעועית, אורז עם עוף ושעועית...") ווימיה שמחה להראות לי.

מתכון:
הארוחות הקובניות כמו בכל מטבחי מרכז אמריקה מורכבות מאורז ושעועית שחורה. האורז הוא אורז לבן רגיל לו הם מוסיפים בסוף הבישול 0.5 כוס מיץ תפוזים (הם מבשלים בסיר אורז מיוחד את כל הכמות בתחילת השבוע והוא שומר על חום). את השעועית הם מכינים בסיר לחץ חשמלי וג"כ משאירים אותו מחובר לחשמל לשמירה על חום כל השבוע.

פרוחילס א וימיה:
1 כוס גדולה של שעועית שחורה (גרגירים קטנים)
מלא סיר מים
2 כפות סוכר דמררה
0.5 פלפל ירוק חתוך לרצועות
0.25 כוס פלפלונים חריפים קצוצים (לא ראיתי את הסוג הזה בארץ, אני מניח שהפלפל חריף הירוק יעבוד)
0.25 כוס שום קצוץ
1 כפית כמון
2-3 כפיות של תערובת תבלינים קנויה בשם- Amor Sazon שאני לא יודע מה יש בה- בעיקר פלפל,כמון, סלרי יבש וכאלה- דומה לאבקת מרק.
אופן ההכנה: את השום והפלפלונים החריפים כותשים לתערובת אחידה (הם מצטמצמים לכף) ומטגנים בכמות שמן די גדולה. מכניסים את כל המרכיבים מלבד הכמון לסיר לחץ (כולל שמן הטיגון) ומבשלים כ-50 דק' (בסיר רגיל אני מניח שהזמן יהיה לפחות כפול ואני חושב שגם עדיף לבשל חצי בישול בלי כל המרכיבים). כשהכל מוכן להוסיף וערבב את הכמון.

את האורז והשעועית מלווה, כמו שכבר אמר מנוליטו, חזיר או עוף. אני ביקשתי לראות את המתכון לעוף.
פויו פריטו:

6-8 פולקס
2 כפות שום קצוץ
0.5 תפוז חתוך לקוביות
0.5 כוס מיץ תפוזים
מלח, כמון והתערובת מקודם
מבשלים הכל עם חצי כוס שמן לחצי שעה מכוסה. כשהעוף רך מוציאים אותו ומטגנים במחבת עם שמן רותח מכל הצדדים. מחזירים לרוטב ומגישים.

אז מה למדנו היום- הדרך הנכונה לעישון סיגר היא לטבול את קצהו בדבש.

1 (אייר קובנה, כ-350$ להלוך חזור. על הכרטיס היה כתוב שעתיים אך יש הפרש של שעה בין הארצות)
2 (הקאזה- מחיר ממוצע למקום 20$ ללילה לחדר פרטי גדול וממוזג)
3 (2$ כניסה, 5 קמ' מהעיר ושמעתי שיש מערה רצינית יותר בהמשך הדרך אבל לא בדקתי)