פרק שני: טיסה. או: נחיתה רכה

ובו נגלה מה ליהודי מוסלמי ונוצרי ולמדיטציה

נביחות בהולנדית מעירות אותי מחלום בהקיץ. לפני כמה דקות עוד הסתובבתי באיזור האלכוהול בדיוטי מאוכזב (אם כי לא מופתע) לראות את ההסתערות ההמונית על עוד בקבוק שיבס [" הבן שלי מבין גדול באלכוהול הוא ביקש שאני אביא לו איזה וודקה, וואן גוך או משהו כזה..." והדייל עונה: " אם הוא מבין כזה גדול אולי תביאי לו במקום איזה וויסקי משובח. הנה, יש כאן גלנפיידיך למשל...". עד כאן התנשאות להיום] ועכשיו אני יושב במטוס והטייס מתאר לאן אנחנו טסים וכמה הוא נרגש להיות הטייס שלנו להיום. והדיילים במקביל ממחיזים את הוראות ההמלטות ממטוס מתרסק במהירות כזו שברור לכולם שהדבר מעניין אותם בדיוק כמו שזה מעניין אותנו וששני הצדדים רוצים שהשטות הזו תגמר במהירות ונצא כבר (בטח חברות הביטוח מכריחות לעשות את זה).

במקום לעשות הצגות פשוט אמרו את האמת.

זו אומנם לא הטיסה הראשונה שלי אך כשטסים לבד יש יותר זמן לשם לב לפרטים הקטנים ולמנהגים מוזרים.
למשל: חמש דקות לפני הגשת האוכל נדלקים לפתע אורות חגורת הבטיחות. כולם נבהלים מעט ובהתמרמרות לא מוסתרת מתישבים ומחכים לגרוע מכל. והוא אכן מגיע. ארוחת הבוקר.
בלי יכולת לקבוע מתי ואיך (6:20) כמו במוסד סגור כולם יושבים ומקבלים את המגש שלהם ואוכלים בשקט עד לרגע בו מגיעות שוב הדיילות לאסוף אותו.
עוד דוגמא- הצוות בחברת התעופה ההולנדית מסודר ומתקתק עניינים. ומיד לאחר המראה ורגע לפני נחיתה עוברות הדיילות בחליפות מכנסיים תכלכלות בין הנוסעים ומחלקות מגבונים לחים רותחים. להן יש כמובן מלקחיים מיוחדות אך הנוסעים האומללים מעבירים את המגבון החם מיד ליד ומנסים להגניב מבט לשכנים לראות מה עושים עם זה ולמה זה משמש.

נוחתים בסחיפול אמסטרדם. יש לי שעה עד טיסת ההמשך, זמן מצויין להשלים תפילה. השלטים בשדה"ת מכוונים אותי לאולם המדיטציה. כמה נח שחוקי ה-PC האירופאים מחייבים אותם להחזיק חדר תפילה ואיזה מוזר לראות שחדר תפילה שאמור לשמש בית תפילה לכל העמים נראה יותר מהכל כמו בית כנסת רפורמי (עם שטיחונים מאחור לאחינו המוסלמים).

המזרח- שנמצא במקרה מאחור

הפלא המדהים של הטיסה מורגש ממש כשאני יורד בפנמה סיטי. לפני כמה שעות היינו במקום בו יורד שלג (הטייס הודיע בהתרגשות שזה השלג הראשון של החורף) ועכשיו אחרי כמה שעות טיסה (11, אבל עבר בסדר- באטמן החדש לא שווה את הזמן. טד סרט נחמד.) אנחנו במקום טרופי- לא שאני מרגיש משהו מזה, שדה התעופה ממוזג והערב כבר ירד. מסתבר שאנחנו באיחור נוראי. הדיילים מבהילים את כולנו לטיסת ההמשך לגוואטמאלה ולאחר שהיום התארך ב-8 שעות כולנו רצים תשושים בדיוק לפני שנסגרת דלת המטוס.
מעניין איך הם הספיקו להעביר לנו את המזוודות, אני עוד מספיק להרהר שניות לפני שאני נרדם...
התשובה לא מאחרת לבא- "ברוך הבא לגוואטמאלה סיטי אדוני. אנחנו מצטערים להודיע לך אבל המזוודות יגעו רק עם הטיסה הבאה יותר מאוחר בלילה."

המשך יבוא...

אז מה למדנו היום-
המדריך לטרמפיסט ממליץ תמיד לקחת מגבת ואני מוסיף גם מברשת שיניים.