פרק חמישי-סן פדרו שלה וחזרה. או: עוף או דג.

ובו כמה מילים בשבח הארוחה החשובה ביום.

אחרי שבוע בסן פדרו הגיע הזמן להמשיך הלאה. כמו שכבר הזכרתי קודם, סן פדרו שוכנת על שפת אגם אטיטלן מה שנותן לנו שתי אפשרויות: הקולקטיבו- האוטובוס הציבורי שנקרא בשפת הרחוב גם צ'קן בס. נסיעה כזו פירושה איסוף בין כל הכפרים לאורך שפת האגם. והאפשרות השנייה, קיצור דרך בסירה לעיירה פנחצ'ל- שהיא העיירה הגדולה בסביבה- ומשם הדרך באוטובוס קצרה יותר.
כשאני אומר סירה צריך להסביר. מדובר בלא יותר ממלבן פיברגלס מחובר למנוע. כל סירה כזו מחכה על המזח כשמנהל המקום מכווין אותך על קורת עץ לסירה הבאה וכשהיא מתמלאת (משהו בין חמש דקות לחצי שעה, כ-20Q) יוצאים לדרך.

הנסיעה עצמה היא כ-40 דקות של קפיצות שגורמות לך להרגיש כמו אבן שנזרקה על מים, כשבסירות המפנקות הנוסעים הראשונים מקבלים חתיכת ניילון גדולה שעליהם להחזיק כל הנסיעה כדי להציל את כל הנוסעים משפריצים אדירים של מים שמלווים כל קפיצה.
טוב, אני לא ממהר לשום מקום כך שבחרתי באפשרות השנייה.
הצ'יקן בס עומד במרכז הכפר ליד הכנסייה המרכזית. אוטובוס תלמידים אמריקאי לשעבר שנצבע בצבעים עזים ססגוניים על-פי 'השריטה' של הנהג-הבעלים, בכדי לייחד אותו משאר האוטובוסים דבר שכמובן רק מסבך הכל. תוך שאני מנסה לברר האם האוטובוס הנוכחי מגיע לשלה, עוזר הנהג- שנמצא על כל אוטובוס- לוקח ממני את המוצ'ילה ומטפס על הגג בכדי לקשור אותה. זה האוטובוס הנכון.

נסיעה בצ'יקן בס היא אחת הדברים המוזרים (והמהנים) שיש. כמו שאפשר לנחש מהשם, נסיעה בחברת חיות משק הם דבר שבשגרה, אבל גם חקלאי שמשתמש באוטובוס כדי להוביל ירקות לשוק או אשה שמניחה עליך כמה ילדים. הכל יכול להתרחש במהלך נסיעה כזו ואתה אף פעם לא יכול לנחש מה הדבר הבא שיקרה.

הפעם עלו לאוטובוס צעיר וצעירה חמושים בגיטרות שהחליטו לנגן תוך שהם מספקים לי את הפסקול המושלם לנסיעה ראשונה.
האוטובוס נוסע במהירות איטית בין הכפרים, הדלתות פתוחות ונוסעים עולים ויורדים בעצירות הקצרות בסיבובים או אפילו תוך כדי נסיעה. הדרך מסן פדרו מלאה בעיקולים חדים והנהג חייב לצפור לפני כל סיבוב בכדי שלא נופתע ע"י רכבים הבאים ממול. הנהג אחראי ואני נרגע. נראה שזה הרבה פחות מסוכן ממה שמתארים.

מבט מבפנים

באמצע הנסיעה מתברר תפקידו של עוזר הנהג. הוא נידחק בין הנוסעים והחבילות ומנסה לגבות מכולם את דמי הנסיעה. אני מבין ממנו שאני צריך להחליף אוטובוס בכביש הראשי ומגלה שהוא עמוס יותר מזה שנסעתי בו עד עכשיו. לא חשבתי שזה אפשרי. תוך כדי הנסיעה ניסיתי להסביר למוכר שוקולד שאי אפשר לעבור שכן אני יושב במעבר, או למעשה מוחזק באויר מעל המעבר בין שתי צ'ולות ענקיות שיושבות לצידי. הוא מתעלם ממני, מדלג מעלי ואני ממשיך לשבת מקשיב למוכר תרופות שנכנס לאוטובוס ומעביר הרצאה על מחלות מעיים כשהוא מלווה את עצמו בציורים של חיידקים ותמונות של ילדים עם איברים נפוחים. לאחר ההרצאה גם הוא מדלג על הנוסעים, מנסה למכור תרופות אמריקאיות או שיקויים ביתיים שונים (סה"כ 3.5 שעות עד לתחנה מרכזית מינרווה 25Q).

שלה (קיצור של קצלטננגו) - העיר השנייה בגודלה בגואטמלה. העיר נבנתה ע"י הספרדים על חורבות עיר מאיה גדולה. לאחר פירוק גוש המדינות המרכז אמריקאיות ב-1820 היא נהייתה בירה של מדינת לוס אלטוס אך לאחר שנחרבה ברעידת אדמה ב-1902 וראש העיר סירב לכל עזרה (לאחר כמה שנים התברר שהוא משוגע והוא אושפז במוסד סגור) העיר החלה לפגר ביחס לבירה.
כמו כל עיר גדולה, אין כאן מה לעשות. כיכר מרכזית מקושטת לחג, כמה כנסיות גדולות, רחוב שוק הומה שמזכיר את שוק רמלה-לוד ומלא שלטים עם אזכורים לישראל. מוזר.
העיר אמנם משעממת אך נחשבת לאחד המקומות הטובים ליציאה לטרקים בהרי הגעש שבסביבה. לקחתי חדר באחד ההוסטלים ברובע הישן1 והלכתי לחפש סוכנות טיולים.
הגעתי לסוכנות קצלטרקרס שממוקמת בתוך ההוסטל ארגנטינה. למרות שקימות סוכנויות טיולים רבות היא הכי פופולרית והיא היחידה שאכן יכולה להתחייב שטרקים יתקיימו. החברה מופעלת ע"י מתנדבים, רובם אמריקאים צעירים, והכסף עובר כשכר למורים בבית ספר מקומי ולבית יתומים. מצאתי טרק שיוצא מרביעי עד שישי ומסתיים בסן פדרו. מושלם, עוד שבת שלא צריך לדאוג.

את יום שלישי הפנוי החלטתי לנצל לטרק עצמאי. הליכה למעיינות חמים שנמצאים באזור2.
לקחתי אוטובוס לעיירה סוניל (כ-5Q לכיוון) ולאחר טיול קצר בעיירה מצאתי שלט שאומר שאני 8 קמ' מהמעיינות. ניווטתי בין שדות תירס וחלקות מעובדות נוספות, מנופף לשלום לכמה זקנות שעובדות בשדה. הדרך המשיך עוד כמה שעות, אפופה ריחות של בצל כוסברה ופטרוזיליה וחקלאים מעמיסים שקים של כרוב סלק וצנון מגניבים מבטים משתוממים. לקראת השעה שתיים בצהרים כבר עליתי די גבוה והנוף החל להתכסות עננים נמוכים. תוך שעה כבר הלכתי בערפל כבד וחוות מבודדות שבמעלה ההר נחשפו ונעלמו מיד כשחלפתי על פניהן.
המעינות נמצאות בראש ההר והחניון מלא בג'יפים מהודרים. רק עשירים מקומיים ותיירים מגיעים לכאן.
הנביעה נקוות לבריכה עליונה שריקה מאנשים מפאת החום הרב וכולם מצטופפים בבריכה הנמוכה הפושרת. השירותים הניתנים באתר בסיסים, מלתחות, שירותים ומסעדה קטנה שלמרות מה שכתוב במדריך מגישה אלכוהול בינוני באיכותו (10Q קובה ליברה בלי קרח). העברתי אחר הצהריים נחמדים מאוד אך הייתי חייב לעזוב  מוקדם שכן בשש בערב תוכננה פגישת היכרות של הקבוצה לפני היציאה לטרק והסבר על המסלול.
 לשמחתי הקבוצה מגוונת מאוד ויש בה אנשים מכל העולם, בתוכם גם כמה ישראלים נוספים כמובן.
על פי מה שמסבירים בפגישה, הטיולים עם קצלטרקרס דומים למשהו שהייתי מארגן בעצמי. סוחבים את כל הציוד על הגב, נוסעים בתחבורה ציבורית וישנים בעיירות בהם אפשר למלא מים. אני מבסוט.
שלושת המדריכות שלנו קובעות קצב טוב. גם בעליות ואני, שהתעקשתי לסחוב את כל הציוד שלי איתי (30 קילו ולחסוך 100Q הובלה של תיק קטן לסן פדרו) מתקשה. מזל שיש עוד כמה אנשים מאחור.
אני שמח שסוף סוף יוצא לי להיות מוקף בכל הנופים האלה- יערות עבותים וההרים בזויות הלא אפשריות שמאפיינים את האזור הזה.
לפעמים, ברגעים שנהיה קשה, הכל מרגיש קצת יותר כמו מסע צבאי ואתה מפסיק להיות מרוכז בנוף ומתחיל להתכנס בעצמיך ולחשוב יותר על הכתפיים, הרגליים ועל הצעד הבא. גם זה קורה.

מהמירדור

הטיול מתוכנן כך שכל יום נעלה עליה קשה אחת לנקודת נוף לתצפית- מירדור, ושאר היום יותר קל. בערב הראשון אנחנו ישנים בבנין שהיה בעבר בית המועצה של העיירה הנטושה סנטה קטלינה. העיירה ננטשה בשנות התשעים אחרי כמה הוריקנים אך מהר מאוד הגיעו אנשים חדשים למלא את הבתים הריקים ואנחנו זוכים להתרחץ ולנוח בסאונה ביתית שנראית יותר כמו מלונה מלאה בערמת גחלים בחצר של אחת המשפחות. למרות הכל, למקום עדיין יש אוירה של עיירת רפאים.

את היום השני מתחילים בארוחה הפופולריות כאן בגואטמלה- ביצה מקושקשת וליד סוג של פירה משעועית שחורה והרבה טורטיות (לפעמים גם יש נקניקיות) הכל מריח טוב והחברה מבסוטים. אני מסתפק בקפה ומגלה שכאן בכפרים נוהגים לשתות אותו דליל מתוק ובגדול מזכיר יותר תה. לפעמים נראה שרק בארץ יודעים לשתות קפה כמו שצריך.
ההר עליו מטפסים היום נקרא בפי המטיילים הר השיא. הוא תלול ויחסית מדובר בעליה קצרה. השיא עד היום נקבע על 8:40 דק ושלושה מהקבוצה שמנסים לשבור אותו עושים את זה ב-11:23. אני לא מבין למה לרוץ כשאפשר ללכת וליהנות מהנוף. השיא שלי 40 דק. משם את רוב היום אנחנו מטיילים, מוקפים בשדות תירס אין סופיים ומגעים לקראת הערב לביתו של דון פדרו. ארוחת הערב כאן נראית כמו ארוחה בארץ- עוף ואורז ואני ממציא במקום מנה חדשה, מרק פירורים (כוס וחצי של פירורי לחם כתוספת למרק יוצרת דייסה מזינה וטעימה מאוד).
את הבוקר הבא מתחילים מוקדם בכדי להגיע לראות הזריחה של היום האחרון של העולם מתחתית האף האינדיאני. עשיתי את זה כבר שבוע שעבר אבל אחרי שאתה מטייל עם חברה כמה ימים זה יותר כיף.
הגענו לסן פדרו וישבנו לאכול ולשתות כמעט עד כניסת שבת, נהנים מהזמן האחרון זה בחברת זה לפני שכל החבורה מתפזרת.

בסעודת שבת בבית חב"ד שוב שמח מאוד ואנחנו צוחקים על כך שסוף העולם דילג עלינו כשלפתע נופל החשמל בכל הכפרים בסביבה משאיר אותנו בחושך לתהות האם זה אכן נכון....

 מתכון- פירה פלנטיין.
פלנטיין הוא פרי מהמשפחה של הבננה. הוא דומה בצורה אך לא מתוק והרבה יותר גדול. המקומיים משתמשים בו הרבה, בעיקר בטיגון או טחינה לקמח וכן שימוש בעלים לאפיה ושימור.
3 פלנטיין מקולפות וחתוכות לקוביות
כף שמן, מלח פלפל קינמון
פשוט לבשל לערבב ולמעוך

אז מה למדנו היום- אם זה סירה או אוטובוס, א"פ לא לשבת בספסלים הראשונים בתחבורה הציבורית המקומית.

1 (דון דיאגו, 55Q לאדם בחדר זוגי 45Q לדורמס. יש מטבח מרכזי, WIFI אבל שימוש במחשב עולה כסף).
2 (פונטס חורחינס 50Q כניסה, תשלום לשומר בשער החיצוני).

פרק רביעי- אנטיגואה וסן פדרו. או: שוקו מחפש חבר חדש

ובו איך כמעט כתבתי מאמר אורח בספר סיפורי לוחמים מויאטנם 

הפרק שלפניכם לא מדבר על נופים או על דברים שקרו לי אלא בעיקר על אנשים שפגשתי בשבוע האחרון (זה עלול לא לעניין את כולם)
אנטיגואה היא עיר קולוניאליסטית משומרת היטב. בעברה היא הייתה המרכז המוניציפלי של האימפריה הספרדית לכל מרכז אמריקה ומקסיקו. היא נוסדה ב-1541 לאחר שהמרכז הקודם המרוחק קילומטרים בודדים ממנה נקבר בהתפרצות הר געש אגוואה. אנטיגוואה התפתחה והתרחבה ובשיא תהילתה אי שם במאה ה-18 (1717) אוכלוסייתה מנתה כ-50 אלף איש והיא החזיקה באוניברסיטה ובית דפוס משלה. ואז ב-1773 שתי רעידות אדמה החריבו אותה כמעט עד היסוד והבריחו את הספרדים לייסד בירה חדשה- כיום גוואטמלה סיטי. העיר לא נעזבה לחלוטין ושופצה מחדש אך איבדה את הבכורה ולא חזרה להיות המרכז המקומי.
בגלל שהעיר לא התפתחה יותר, סגנון הבניה הקולוניאליסטי הספרדי המיוחד לא נפגע וב-1979 הכריז אונסקו על העיר כאתר שימור עולמי.
בגלל יופייה והייחודיות שלה העיר מושכת תיירים רבים מכל העולם והיא נקראת בפי המקומיים עיר הגרינגוס- והם אכן גודשים את הרחובות, בתי הספר הרבים ללימוד ספרדית ואת הפאבים ובתי הקפה שלה. כאן, במקום המושך אליו כ"כ הרבה מטיילים ודאי אמצע שותף לתחילת הטיול.

ההוסטל בו השתכנתי1 היה צנוע ודי ריק. זוג ישראלים בשבוע האחרון לטיול, בחור אוסטרלי כמדומני שיצא מהחדר רק כדי לשתות בפאב הסמוך, ואת מארק- בחור אמריקני צנום ממוצא אסייתי.
הוא מציע לי סיגריה, לוקח אחת לעצמו ומצביע בגאווה על אופנוע BMW שחור עצום מימדים שעומד בכניסה. "אתה רואה את החמודה הזו?, לפני חודשים אני וידידה שלי יצאנו מ-L.A לטיול אופנועים בכל מרכז אמריקה. הכבישים והנופים כאן משגעים אבל אנחנו תקועים כאן כבר חודש כי החלטנו להרשם לבית ספר לספרדית ואני מוצא את עצמי יושב כל יום לעשות שיעורים כאילו אני עדיין בתיכון."
בערב הגיע אופנוען נוסף עם סיפור דומה. למרות שהמקום נחמד- נראה שכאן לא אמצע חבר חדש להמשך הטיול.

(לתייר המזדמן אנטיגואה מציעה בעיקר ביקור בעשרות הכנסיות והמנזרים הפזורים בעיר. כמו כן יש טיול יום להר הגעש הפעיל פאצ'איה- טיול שאמור להיות די מוצלח אך לא עשיתי אותו. מרבית הישראלים לנים בהוסטל זולה או הוסטל שלום והם מהווים חנית ביניים להמשך הטיול לסמוק שמפיין, לסן פדרו או דרומה להונדורס או סן סלבדור. את היומיים שהעברתי בה בליתי בעיקר בסיור רגלי חסר מטרה ברחובות ובגנים היפיפים).

גינה באנטיגוואה

ביום שישי לאחר יומיים בעירה החלטתי להמשיך לסן פדרו- עיירה על חופו של אגם אטילן בה בין השאר ישנו בית חב"ד משגשג. האגם הוא אחד ממוקדי המשיכה העיקריים של גוואטמלה והוא מציע בעיקר מנוחה במזג אויר נהדר בין נופים משגעים במחירים זולים. סן פדרו עצמה לא שונה משאר הכפרים הקטנים שעל שפת האגם אך בגלל שהיא רחוקה משמעותית מהאוטוסטרדה 2CA1 היא זולה אף יותר ומושכת מטיילים בסגנון תפרן וזרוק יותר וביניהם גם הרבה ישראלים (בפי מטיילים היא נקראת לפעמים ליטל יזראל. צריך להעיר שהשם השני של המקום הוא ליטל אמסטרדם ולא תמיד קל לזהות מה בה לפני מה). מרכז מטיילים תפרנים ובית חב"ד- כאן בטוח אמצא שותף מתאים להמשך הטיול.

השאטל מאנטיגוואה (60Q- שלוש שעות) דהר על הכביש הראשי בין כפרים מלוכלכים מלאי גרוטאות מתכת וזבל. ככה זה שאתה צמוד לעיר ראשית בת 3.5 מליון תושבים. הנוף המשמים של תחילת הנסיעה נותן לי זמן לצוטט לשני הנוסעים האחרים. שניהם אמריקאים בשנות השלושים לחייהם- אן היא בחורה שמנמנה וחייכנית לידה יושבת בובה גדולה אדומה עגלגלה וחייכנית אף היא שאמורה להיות השטן. אן מתגוררת באלסקה ובשבע השנים האחרונות היא נוסעת כל חורף לגור בסן פדרו- "מזג האויר כאן נהדר, הנוף עוצר נשימה והתושבים ידידותיים מאוד- יש לי שם מלא חברים שאני כבר ממש רוצה לפגוש"  היא מספרת בהתרגשות. "ובנוסף, השנה אני מספיקה להגיע לחגיגות שרפת השטן. אתם חייבים לבא, יהיו מלא זיקוקים (היא כנראה התכוונה נפצים כי זה בעיקר מה שהיה שם) ובשנה שעברה משהו פוצץ את המזרקה החדשה מול בנין הכנסיה".

הסיפור של אן מלהיב את הנוסע השני בשאטל- ג'ק. לג'ק יש שני כללים בחיים: הוא לא מתגורר יותר מכמה חודשים רצופים במקום אחד והוא לא צובר רכוש מכמות כזו שתוכל להיכנס לבגאז' של הפיק-אפ שלו. הוא חי בקולוראדו והוא עוסק שם בעבודות מזדמנות עד הרגע בו הוא מרגיש שיש לו מספיק כסף או אז הוא אורז הכל בטנדר, מכניס אותו למוסך שכור וטס, הפעם לגוואטמלה. שניהם טיפוסים מעניינים וצבעונים אך די מהר הם שוקעים בשיחה בינם לבין עצמם ומשאירים אותי לצפות בנוף, שכעת, כשירדנו מהכביש הראשי התחלף לנוף מהמם של מטעי בננות וקפה ווילות ענקיות שטובלות במשטחים של ירוק אין סופי. כנראה שגם כאן- בשאטל לא אמצא שותף מתאים לטיול.

בית חב"ד סן פדרו נמצא עמוק באמצע ההכנות לשבת. קומת המטבח הומה ובקומה העליונה- הראשית עומד בחור ומכין ג'חנונים לשבת.
"ברוך הבא אח שלי. קפה כבר שתית היום?" אומר קול מאחורי. הקול שייך למוטי- תימני גבוה ומזוקן עם חיוך מאוזן לאוזן- שהיה שותף להקמת הבית חב"ד וכרגע הוא מריץ אותו ביחד עם עוד שלושה בחורים.
"הקמנו את המקום מאפס", הוא מספר, "וזה בין הבתים היחידים בעולם שמנוהלים ע"י בחורים רווקים וצעירים (22 גיל ממוצע) וזה מה שהופך את המקום לכ"כ מיוחד וכיפי עד שמטיילים רבים שבאים רק לקפיצה קטנה לפדרו נשארים כאן לשבוע לפחות...."
"אלוקות זה שם המשחק פה וזה שבית חב"ד עובד ומתפקד זה לדעתי סימן יומיומי להשגחה פרטית, אני מאמין שאתה נשאר איתנו לשבת...."3 .
מעולם לא הייתי בבית חב"ד לפני כן אך תמהיל האנשים היה בדיוק מה שציפיתי- צעירים קולניים אחרי צבא, מספר גדול במיוחד של זוגות בירח דבש, בחור עם ראסטות שכמובן חכם בהרבה מאיך שהוא נראה, כמה גרים מקומיים, כמה תימהוניים שנקלעו למקום ואת לוס אנג'לס.
לוס אנג'לס הוא בחור אפרו אמרקני שרירי וגדול, לבוש בחליפת טרנינג ירוקה, כיפה סרוגה שחורה מצמר על ראשו, הוא מחזיק גור כלבים שחור העונה לשם נוצ'ס ואחריו משתרך לכל מקום הסיד קיק שלו בחור אסייתי שקט ורזה שלא מוציא מילה מהפה ורק מהנהן אחרי כל משפט ש-LA אומר. "אני אומנם לא יהודי" הוא מפטיר באגביות לחלל החדר, "אבל מכל הטיולים שלי אני יודע שאם אתה מחפש Good food, Good drink and Good people  בית חב"ד בשישי בלילה זה המקום". והוא צודק, במחצית הארוחה בקבוקי האלכוהול הריקים מעטרים כבר את כל השולחנות וכולם נראים מבסוטים.
"LA, תשיר לנו משהו" צועק מוטי מקצה השולחן וזעקה אדירה בוקעת מפיו של LA כשהוא מתחיל לשיר את 'גלגל החיים' ממלך האריות.

ומיד אח"כ מבלי להתבלבל הוא ממשיך עם 'עוד ישמע בהרי יהודה' בעברית ובהמשך הערב גם יגיע 'מי-פי אל' ועוד.
למרות האווירה הטובה ששוררת כאן, נראה שגם פה לא אמצע שותף לטיול.

"Hay Dude" צועק אלי גלן. "יש All Gringo Sunday B.B.Q היום בצהריים. כל החברה מהאכסניה4 הולכים אתה חייב לבא גם". וכך מצאתי את עצמי יושב עם גלן, בחור חביב מקנדה, אחותו לזלי, חבר שלה סם שנראה בדיוק כמו אחד המאחים למשפחת ווילסון ומדבר במבטא בריטי כבד. רוקי- אמריקאי קטן וצמחוני (חוץ מהיום) ותומאס- בחור גבוה שצוחק ללא הפסקה שמגע מהחלק הגרמני של שווייץ.

5 קצל לא תיקח שוט?

הברבקיו5 נערך כל ראשון בחצר של קאזה גדולה בבעלות אמריקאית, ממש על שפת האגם. המקום המה אמריקאים שמנים, קולניים, רובם מבוגרים, מספר גרילי אבן שעליהם חתיכות בשר מכל הסוגים והמינים ובר מאובזר שבפתחו עומד אחד הבעלים- אמריקאי שמן שנראה כמו מייקל מור עם סיגר גדול ומדי כמה דקות צועק כל השוטים ב-5Q (הו יה). כולנו יושבים נהנים מהאווירה הטובה, האלכוהול והאוכל זורם לשולחנות במיטב המסורת האמריקאית ולפתע-" אני יכול לעבור? או שלא תיתן לי כמו שאתם לא נותנים לפלסטינאים" אמריקאי מבוגר בכובע פקקים מנסה להגיע לשולחן מאחורי כשבידו מספר בקבוקי בירה. ואני בתמימות "למה לא. שיהיה לך בכיף...". אך שאר חברי לשולחן עוררו מהומה." איך אתה לא מתבייש. איזו חוצפה..." ודרשו ממנו לבקש סליחה.
מכיוון שכבר הספקתי לשתות מעט הודתי לחברים והחלטתי לברר יותר לעומק על מה מדובר, בנחת, עדיף על כמה ג'ין & טוניק6. הזקן, כך התברר, שירת בויאטנם ומצא את עצמו- נער באמצע החיים נדרש לעשות בחירות שמעולם לא חשב שידרש לעשות. הוא סיפר לי איך קיבל פקודה לירות על חקלאים ויאטנאמים שעבדו בשדות ואיך אחרי המלחמה החליט לעזוב את ארה"ב לתמיד ומאז הוא ועוד כמה לוחמים והיפיים אמריקאים גרים כאן על שפת האגם, נהנים מהשקט. המשכנו לדבר עוד על מוסר מלחמה ועל כמה כח צריך להיות לשלטון ולאחר כשעה השיחה כבר נסבה למי סחב מכונת יריה יותר טובה ועל ההבדלים בין הכלי האמריקאי למאג הצ'כי. לבסוף האמריקאי סיפר לי על הניסיון שלו לאגד כמה סיפורים של וטרנים אמריקאים לספר והציע לי להוסיף פרק מפי לוחם ישראלי. סירבתי בנימוס ונפרדנו כידידים.
המסיבה המשיכה עד לשעות הערב וגיליתי שהקנדים נשארים בפדרו ללמוד ספרדית, תומס יורד דרומה לניקרגוואה ורוקי חוזר לארה"ב. נראה שגם כאן לא אמצע שותף להמשך הטיול.
אני מחליט להישאר בסן פדרו לכל חנוכה ונסות את מזלי בעיר שלה בשבוע הבא.

הנוף מראש ההר סאן פדרו

אז מה למדנו היום- אין שום דבר שלא ניתן לפתור על כמה ג'ין & טוניק.

• אנטיגואה מהווה מקור יציאה לטיולים ושאטלים לכל רחבי גוואטמלה. כדאי לברר  בסוכנויות הטיולים.
• רוב הישראלים באנטיגוואה לנים בהוסטל הזולה שמנוהל ע"י ישראלי. כל הישראלים עוברים שם בשלב זה או אחר.
• בסן פדרו פועל בית חב"ד. המקום נותן הרגשה ביתית ומפעיל מסעדה טובה במחירים ממוצעים. כמו כן טיולים לאף האינדיני (100Q כל יום שני לפנות בוקר)
• שמורת הטבע הר הגעש פדרו (100Q כניסה או 75Q בסוכנויות)- טיפוס על ההר הגבוהה הזה (3200 מ') חושפת נוף מטורף של כל האיזור. שווה ביותר למרות המאמץ.
• כמעט בכל הכפרים על גדות הנהר ניתן לשכור קיאקים\אופניים\סוסים לפי שעה. הכל בסוכנויות המקומיות.

1 (אינטרנשיונל מוצ'לרוס- 65Q ללילה בחדר צנוע ליחיד. שירותים, מקלחת ומטבח משותפים. 10 דק' הליכה מהמרכז)
2 (חוצה אמריקה-3.5 שעות בערך מגוואטמאלה סיטי או מעט פחות אם נוסעים לפנחצ'ל ומחליפים לסירה)
3 (40Q ערב, 30Q בוקר + הג'חנון הכי טוב שאכלתי בחיי)
4 (אכסנית פינקיו. רחוק מהמקומות של כל הישראלים, קרוב לשדרת הפאבים של סן פדרו- 50Q ליחיד, 40Q לדורמס ויש מטבח, שירותים ומקלחות משותפות וחצר ענקית בה כל ערב מתקבצים אורחים מכל העולם ושותים ומדברים עד השעות הקטנות של הלילה)
5 (65Q למנה ענקית של בשר מכל הסוגים ומבחר סלטים. חבל שלא כשר. )
6 (15Q לכוס+ 10Q לשדרוג ל-Bombay sapphire והברמן המבסוט- "הנה משהוא שמכיר את הג'ין שלו". שאר האלכוהול גם במחירים סבירים- 1 ליטר מקומי 30Q, מוחיטו וקובה ליברה קטנים ב-15Q- מחירים דומים לשאר הפאבים בסביבה)

פרק שלישי- גוואטמלה סיטי. או: דבר עם זרים!

ובו נגלה כמה מרוויח מורה גוואטמאלי.

לאחר שהתברר לי שמזודות יאחרו החלטתי לחפש מקום לישון. התכנון המקורי לא כלל שינה בגוואטמאלה ולכן לא היה לי מושג לאן ללכת. במדריך הןפיעו מספר מקומות ממולצים באיזור 13- הרובע העשיר, הבטוח, הקרוב לשדה התעופה.
מונית במחיר מופקע (10$ "בט אית'ס סייפר") לקחה אותי למקום הראשון המופיע במדריך. השומר המופתע לא ידע מה נחת עליו באחת עשרה בלילה (וגם לא מילה אחת באנגלית), ברח לברר עם בעל הבית וחזר רק כדי לדווח לי שאין מקום.
אין ברירה, אני מתחיל לטייל ברובע. מסביבי בתי מדות מוקפי תלתליות, שומרים חמושים בשוט גאנים מנוסרים עומדים בביתנים מאולתרים- לעזאזל, זה נחשב לרובע הבטוח בעיר. לאחר חצי שעה אני מצליח לפענח את צורת מיספור הבתים ומוצא אכסניה נוספת עם שומר מנומנם שכמובן גם הוא לא יודע מילה אנגלית אבל לשמחתי יש חדר מרווח, מקלחת חמה ואפילו ארוחת בוקר כלולה (17$). בבוקר אני חוזר לשדה התעופה בכדי לגלות שהתיקים לא הגיעו הלילה ויגיעו עם המטוס הבא בשתיים בצהרים. מזל שלא נשארתי לחכות.
כעת נשאר לשרוף כמה שעות בעיר ולמרות שהיא מתוארת במדריך כמקום מסוכן ומשעמם היא ודאי מענינת יותר מהקיוסק של שדה התעופה.

רחוב טיפוסי (google SV)

העיר שמתגלה לעיני בנסיעה במונית (ZONA 1- מרכז העיר. 70Q עוד לא למדתי להתמקח) מזכירה מאוד את איזור התחנה המרכזית ת"א כשמרכז העיר היחסית משומר נראה כמו איזור פלורנטין- בתים נמוכים וצבעוניים ואווירה כאילו אף אחד לא עובד. אני יורד ליד הכיכר המרכזית שהיתה יכולה להראות כמו גינה ציבורית ממוצעת בארץ אך היום, כמה שבועות לפני החגים מלאה באנשים ודוכנים עמוסי קישוטים ומתנות. עיון קצר במדריך מראה לי שמסביבי בעיקר מוזאונים משעממים.

"הי מיסטר, יו ספיק אינגליש?" אני מרים את העיניים מהספר ורואה מולי גוואטמאלי זקן וקטן- הוא לא הולך לשדוד אותי, בטח סתם רוצה כסף.
"אני פרדו (נו,על מי אני עובד. אני לא באמת זוכר איך קוראים לו) ובאתי לעיר לסידורים. יש לי כמה שעות עד האוטובוס חזרה לכפר. אולי אני יכול להסתובב איתך ולתרגל בינתיים את האנגלית שלי?"
האמת קראתי במדריך שהמקומיים נחמדים ושמחים לדבר אנגלית. שנינו רק צריכים להעביר את הזמן. זה יכול להיות חוויה מעניינת להסתובב עם מקומי.

הסתובבנו במרכז העיר ותוך כדי אלפרדו סיפר לי על חייו.
אלפרד הוא מורה לאנגלית באחד הכפרים הקרובים לבירה. הוא בן 44 הגדול מעל שתי אחיות. כשהיה בן 15 הוא זכה- ביחד עם עוד עשרים ילדים מבית הספר הממשלתי במלגת לימודים בארה"ב. הוא נסע לשנתיים ללמוד בקומיוניטי סקול בשיקאגו וגר אצל משפחה עשירה ביותר. כשחזר, למרות שהיה תלמיד בינוני בלשון המעטה, הוא מונה להיות מורה לאנגלית מדעים והסטוריה בבית הספר בכפר.
ביקרנו יחדיו בוילה מימה (20Q), וילה שמורה מהמאה ה-19 שהיתה בבעלותו של עשיר ספרדי ופרדי לימד אותי על מלחמת העצמאות של גוואטמלה מהשלטון הספרדי.
משם המשכנו למוזאון הרכבת (4Q ולא יותר מ-15 דק) שם ראינו את את עברה המפואר של חברת הרכבת שפעלה בגוואטמאלה ולטענת פרד פורקה בגלל שחיתות.
כשישבנו לשתות קפה גוואטמאלי אמיתי (20Q לאספרסו כפול- קפה מתקתק יותר מהברזילאי שנפוץ בארץ) הוא סיפר לי כי הגיע לעיר לסדר לעצמו תעודת קביעות  במשרד החינוך. מסתבר כי מורה מקומי מרוויח בסביבות ה-800Q לחודש אותם הוא מקבל במשכורת דו חודשית בחוזה שמתחדש פעם בשנה על סמך מבחני ידע והפופולאריות שלו בבתי הספר בהם הוא עובד. רק לאחר עשרים שנה של עבודה רציפה הוא רשאי להגיש בקשה לקביעות ואז הוא עשוי לזכות במשכורת ממשלתית קבועה על סך 1100Q לחודש לכל החיים (בתקווה שתכנס בזמן). שווה, אבל עדיין מדובר רק ב-550 שח. מכאן, שיחה על כסף, הגענו לפוואנטה (כן, הוא עני. כן, הוא ביקש כסף. כן בסוף נתתי לו קצת. בסופו של דבר הוא העביר לי שלוש שעות של סיור מודרך בעיר די משעממת) ונפרדנו כידידים.
אספתי את התיק מהמשרדים בשדה התעופה (נסיעה חזור היתה משום מה זולה יותר 60Q) ומשם המשכתי בשאטל לעיירה אנטיגואה (10$ שלוש וחצי שעות נסיעה) להתחלת הטיול.


אז מה למדנו היום-

לכו לקנות קפה גוואטמאלי בדוכן הקרוב למקום מגוריכם. הוא ממש טעים.

כשהמים מזוהמים, שתה קולה

פרק שני: טיסה. או: נחיתה רכה

ובו נגלה מה ליהודי מוסלמי ונוצרי ולמדיטציה

נביחות בהולנדית מעירות אותי מחלום בהקיץ. לפני כמה דקות עוד הסתובבתי באיזור האלכוהול בדיוטי מאוכזב (אם כי לא מופתע) לראות את ההסתערות ההמונית על עוד בקבוק שיבס [" הבן שלי מבין גדול באלכוהול הוא ביקש שאני אביא לו איזה וודקה, וואן גוך או משהו כזה..." והדייל עונה: " אם הוא מבין כזה גדול אולי תביאי לו במקום איזה וויסקי משובח. הנה, יש כאן גלנפיידיך למשל...". עד כאן התנשאות להיום] ועכשיו אני יושב במטוס והטייס מתאר לאן אנחנו טסים וכמה הוא נרגש להיות הטייס שלנו להיום. והדיילים במקביל ממחיזים את הוראות ההמלטות ממטוס מתרסק במהירות כזו שברור לכולם שהדבר מעניין אותם בדיוק כמו שזה מעניין אותנו וששני הצדדים רוצים שהשטות הזו תגמר במהירות ונצא כבר (בטח חברות הביטוח מכריחות לעשות את זה).

במקום לעשות הצגות פשוט אמרו את האמת.

זו אומנם לא הטיסה הראשונה שלי אך כשטסים לבד יש יותר זמן לשם לב לפרטים הקטנים ולמנהגים מוזרים.
למשל: חמש דקות לפני הגשת האוכל נדלקים לפתע אורות חגורת הבטיחות. כולם נבהלים מעט ובהתמרמרות לא מוסתרת מתישבים ומחכים לגרוע מכל. והוא אכן מגיע. ארוחת הבוקר.
בלי יכולת לקבוע מתי ואיך (6:20) כמו במוסד סגור כולם יושבים ומקבלים את המגש שלהם ואוכלים בשקט עד לרגע בו מגיעות שוב הדיילות לאסוף אותו.
עוד דוגמא- הצוות בחברת התעופה ההולנדית מסודר ומתקתק עניינים. ומיד לאחר המראה ורגע לפני נחיתה עוברות הדיילות בחליפות מכנסיים תכלכלות בין הנוסעים ומחלקות מגבונים לחים רותחים. להן יש כמובן מלקחיים מיוחדות אך הנוסעים האומללים מעבירים את המגבון החם מיד ליד ומנסים להגניב מבט לשכנים לראות מה עושים עם זה ולמה זה משמש.

נוחתים בסחיפול אמסטרדם. יש לי שעה עד טיסת ההמשך, זמן מצויין להשלים תפילה. השלטים בשדה"ת מכוונים אותי לאולם המדיטציה. כמה נח שחוקי ה-PC האירופאים מחייבים אותם להחזיק חדר תפילה ואיזה מוזר לראות שחדר תפילה שאמור לשמש בית תפילה לכל העמים נראה יותר מהכל כמו בית כנסת רפורמי (עם שטיחונים מאחור לאחינו המוסלמים).

המזרח- שנמצא במקרה מאחור

הפלא המדהים של הטיסה מורגש ממש כשאני יורד בפנמה סיטי. לפני כמה שעות היינו במקום בו יורד שלג (הטייס הודיע בהתרגשות שזה השלג הראשון של החורף) ועכשיו אחרי כמה שעות טיסה (11, אבל עבר בסדר- באטמן החדש לא שווה את הזמן. טד סרט נחמד.) אנחנו במקום טרופי- לא שאני מרגיש משהו מזה, שדה התעופה ממוזג והערב כבר ירד. מסתבר שאנחנו באיחור נוראי. הדיילים מבהילים את כולנו לטיסת ההמשך לגוואטמאלה ולאחר שהיום התארך ב-8 שעות כולנו רצים תשושים בדיוק לפני שנסגרת דלת המטוס.
מעניין איך הם הספיקו להעביר לנו את המזוודות, אני עוד מספיק להרהר שניות לפני שאני נרדם...
התשובה לא מאחרת לבא- "ברוך הבא לגוואטמאלה סיטי אדוני. אנחנו מצטערים להודיע לך אבל המזוודות יגעו רק עם הטיסה הבאה יותר מאוחר בלילה."

המשך יבוא...

אז מה למדנו היום-
המדריך לטרמפיסט ממליץ תמיד לקחת מגבת ואני מוסיף גם מברשת שיניים.

פרק ראשון- תכנון. או: כל הסיבות לצאת לטייל

ובו כיצד אחראית האצולה האירופאית לכך שטובי בנינו מוטלים מסוממים במדינות העולם השלישי.

בעד כחודש אני מתעתד לטוס לתקופה קצרה לתור יבשת אחרת, יבשת בה ארצות שונות וזרות באקלים בנוף ובאוכלוסיה .
זו אומנם הפעם הראשונה שאני עושה זאת אך אני לא הראשון ולמעשה רבים מהצעירים בארץ ובעולם עושים זאת בתקופה זו או אחרת של חייהם. תוך כדי ההכנות למסע עלו לי מספר שאלות:

אתה שומע וינסנט, שמעתי שבסנטו דומינגו
יש אחלה בית חב"ד.

למה?

מלבד השעמום והסקרנות שוודאי דוחפים לעשות מעשה כזה, ניסיתי לחשוב מאיפה הגיע המנהג המוזר של הטיול הגדול.
מסתבר שמדובר במסורת ארוכת שנים שהחלה באמצע המאה ה-17 ובה צעירים משכילים מהמעמד הגבוה יצאו לטיול ארוך שהיה סוג של טקס התבגרות מודרני (בהתחלה ברחבי אירופה ובהמשך, לאחר ישוב אמריקה גם בעולם החדש). הדבר הביא לפריחה בתחום ספרות המסע והיה הדרך היחידה כמעט להיחשף להתפתחויות בתחום האומנות (ובעיקר הציור, הספרות, המוסיקה והקולינריה). בנוסף הטיול אפשר לצעירים לקנות חפצים ומזכרות שלא היה באפשרותם לקנות בארצות המוצא ולקשור קשרים עסקיים, לימודיים ואישים בארצות הנכר.

כשאני רואה את סט המטרות שהיה למטיילים בעבר ויודע מה מקורו של הטיול הגדול, אני יכול ללכת בעקבותיהם ולצאת לחקור הן את הגאוגרפיה הפיסית של המקום- כלומר תוואי השטח הלא מוכר, החי והצומח, והן את הגאוגרפיה האנושית- התרבותית.

לאן?

מכיוון שהמטרה הראשונה שלי הייתה לראות אזורים בעלי אקלים ומערכת אקולוגית שונה מזו שאני חי בה, החלטתי לחפש מקום שמשופע ביערות, עדיף יערות גשם- כלומר אקלים טרופי.
הדבר שני שהנחה אותי היה, למצא מקום שכדאי לבקר בו עכשיו, כלומר מקום שעלול להשתנות לחלוטין בשנים הקרובות או מקום בו מתרחש אירוע חד פעמי.
הדבר השלישי, שיהיה מקום זול מספיק למחיה במהלך הטיול.
אני מניח שישנם מקומות רבים בעולם שעונים על ההגדרה הזו, חלק מהאנשים יוכלו אולי אפילו להכניס את ישראל תחת כמה המקטגוריות שמניתי לעיל, אך מכל המקומות נמשכתי לראות דווקא את מרכז אמריקה והאיים הקריבים.
זהו חבל ארץ רחב בעל אקלים טרופי, נושק לשני אוקינוסים (השקט והאטלנטי) וזול יחסית (לפחות בארצות מסויימות).

בנוסף, מרכז אמריקה היה בעבר מקום מושבם של בני תרבות המאיה ואנחנו נמצאים לקראת סוף שנת 2012. שנה זו היא השנה האחרונה בלוח השנה של בני השבטים הפרה-קולומבינים ובתוכם (המוכרים ביותר) בני המאיה.

איך בודקים מתי יוצא פסח השנה?

למה הם ספרו עד עכשיו ואיך זה בדיוק עובד? בא נרחיב על זה קצת כי זה די מעניין.
מסתבר לבני השבטים הנ"ל היו די הרבה לוחות שנה. רוב הלוחות היו לטווחים קצרים של עונות בשנה או מספר שנים מועטות. חלק מהלוחות היו לוחות לספירה חקלאית, חלק למניין שנים לשליטים שונים, חלק לאירועים דתיים וחלק היו מן סוג של יומן ובו היו קבועים תאריכים לפעולות אדמינסטרטיביות שונות.
הלוחות התחלקו לשתי סוגים ובשניהם זיהו בני השבטים מחזוריות: הראשון הוא הלוח השימשי המוכר בן 365 ימים. הלוח השני מעניין יותר. הוא לוח בן 260 ימים ומכיוון שאין לו חפיפה עם שום מחזוריות אסטרונומית או גאוגרפית החוקרים לא ממש יודעים מה מקורו. הדעה הרווחת היא שהלוח מורכב משילוב (כפל) בין המספר 20 שהוא הבסיס הנומרי בו השתמשו בני השבטים ( בניגוד לבסיס 10 שבו אנחנו משתמשים), לבין המספר 13 שהוא אלמנט חשוב בדת (13 מדרגות בין העולם הזה לבא, או משהו בסגנון).
אם כל הלוחות מוגבלים לכמה מאות ימים איך לעזאזל החליטו שדווקא השנה זה סוף הספירה?
מסתבר שקיים עוד לוח שהוא שילוב בין שתי הלוחות (מכפלה משותפת מינימלית של 365 ו-260 יום) ללוח המשולב יש מחזוריות של 52 שנים (בשנות שמש). ומכיוון שגם שיטת ספירה זו מוגבלת ישנו לוח נוסף. הלוח הארוך.
הלוח הארוך עובד בבסיס 20 ומחולק לספרות הנ"ל (ותודה לוויקיפידיה):

ולפי 'ספר העם'- קודקס הדתי שמקורו בגוואטאמלה, תחילת הספירה בלוח הארוך הגיעה לאחר 13 K`atuns (שוב, מספר חשוב במסורת) כאשר נחרב העולם השלישי, ומכאן מניחים כל מיני מאמינים בתאוריות אפוקליפסיות שגם העולם הרביעי- הנוכחי- יחרב לאחר 13 מחזורי קאטונ'ס תאריך שיוצא בתרגום ללוח הגרגוריאני 21.12.2012 שזה ממש עוד מעט (ספירה אחרת גרסה שהתאריך הוא תחילת שנת 2012 וספירה נוספת גרסה באוגוסט 2012 אבל למה להרוס אפוקליפסה טובה).
 אפוקליפסה או לא בחודש דצמבר יהיו חגיגות בכל רחבי גוואטמאלה ומקסיקו ונראה שיהיה מעניין להשתתף באירוע שמתרחש פעם ב-5125 שנה...


מקום נוסף שכדאי לבקר בו עכשיו הוא קובה- מאז המהפיכה שהתחוללה בקובה באמצע שנות החמישים ובעיקר מתחילת שנות השישים בהם קובה בחרה להצטרף באופן פעיל לגוש הקומוניסטי, המדינה הוחרמה ע"י איגוד המדינות האמריקאיות

 Don`t fiddle with Fidel

וע"י רוב ארצות העולם המערבי (טוב, היו לה כמה סיבות טובות. נתחיל בזה שהם היו קומוניסטים. ואם נצרף את העובדה שארה"ב התערבה בעינינים הפנימיים של קובה כבר מתחילת המאה ה-20 כולל ניסיון התנקשות בקסטרו עצמו בשנת 1961, כך שלא היתה להם באמת סיבה טובה להיות פרו-אמריקאים).
מלבד העובדה שמדובר באחת המדינות הקומינסטיות האחרונות בעולם- דבר שמאוד מעניין לראות (סין לא נחשבת- יש להם צורת שילטון קומוניסטית יחודית להם והם פתוחים יחסית לעולם)- הבידוד גרם לכך שעיקר הכלכלה מתבססת על יצור עצמי ושימוש\ מיחזור של מוצרים שהגיעו לקובה עד שנות השישים. הדבר ניכר בעיקר במכוניות ובשאר מוצרי הטכנולוגיה במדינה. עם הזדקנותם של צמד המנהיגים של קובה - האחים קסטרו- יתכן והמדינה תיפתח לעולם והיא עלולה להפוך לעוד מדינה לטינו-אמריקאית סמי-מודרנית עניה. לכן נראה שכדאי להספיק לבקר בה דווקא עכשיו, לפני שיתרחשו בה שינויים.

איך?

שאלה נוספת שעלתה היא איך לגרום לכך שטיול כ"כ ארוך לא יחזור על עצמו ויתחיל לשעמם.
בניגוד לטיול של שבוע-שבועיים בו אין זמן להתרגל לשבירת השגרה (שזה בעיקרון הדבר שגורם לכל העסק להרגיש מעניין) בטיול של כמה חודשים אתה מספיק להתרגל הן לארעיות והן לנופים והתרבות שמקיפים אותך ואני מניח שבנוסף לכל זה, בשלב מסוים כבר אין יותר כח לנסות לחדש. דבר דומה קורה גם בנוגע לאוכל- זה כיף לטעום ולהכין דברים חדשים אבל בשלב מסוים ההשקעה שנדרשת בלמצא רעיונות, לקנות מצרכים מיוחדים ולהשתמש בשיטות בישול שאתה לא מורגל בהם לא משתלמת ואתה מעדיף לאכול שניצל...
תעשיית משחקי המחשב  נתקלת בבעיה דומה. לפני כשנה התקיים ראיון עם מפיק משחקים באקטיוויז'ן ובו הוא טוען כי הנתונים מראים כי 90% מהאנשים שמתחילים משחק מחשב לא מסיימים אותו. חברות המשחקים מנסות כבר זמן רב למצא פתרונות לבעיה זו ולכן פורחת תעשיית משחקי ה-Casual (שבו כל משחק הוא יחידאי), הרבה מהמשחקים עוברים למודל בו מצב ריבוי המשתתפים מושקע יותר מהקמפיין לשחקן יחיד, וההמצאה הגדולה מכולם- רשימת הישגים (Achievements).
בקצרה- במשחק יש אירועים מסוימים (איסוף חפצים מיוחדים, הגעה למקומות במפה או שלב כלשהו במשחק) שכאשר אתה מגיע אליהם הדבר נרשם בחשבון המשתמש שלך.
אני חושב שאפשר לתרגם רעיונות מאותו מודל גם לטיול (ויש אנשים שכל החיים שלהם נראים כמו מרדף אחרי הישגים ללא מטרה אחרת)- איסוף חפצים מיוחדים (משהו מיצג) מכל מקום בו אתה מבקר, רשימה של דברים לעשות או אסופת צילומים בפוזה מצחיקה ממקומות מיוחדים כמו שעושה מאט:

דרך נוספת היא לשחק במשחקים שגולשים לעולם האמיתי- כמו אפליקצית חפש את המטמון בה אנשים עוקבים באתר אחרי קורדינטות לקופסאות אוצר קטנות שהוחבאו ברחבי העולם ע"י אנשים אחרים. או המשחק החדש של גוגל שמשתמש במציאות רבודה בכדי ליצור קורדינטות ברחבי העולם בהם יש לבקר בכדי לצבור נקודות לטובת הקבוצה שלך.
בדרך זו או אחרת, במידה וארגיש פתאום בשגרה אני אוכל להשתמש ביצר ההישגיות או האגרנות בכדי לנסות להתגבר עליה.

מה

אז מה אני מתכנן? מה המטרות?
המטרה הראשית היא לעבור במדינות שמניתי למעלה- גוואטמאלה בהתחלה וקובה וחלק מהאיים הקריביים בהמשך.

מפת הטיול המתוכנן

המטרות המשניות הן לראות יערות גשם, נחלים שוצפים וחופים טרופיים לבנים. לפגוש אנשים מעניינים מקומיים ותיירים. אולי ללמוד שפה חדשה, אולי ללמוד לנגן. ללמוד דברים נוספים על רום ולהכיר את תרבות הקוקטיילים המקומית. לנסות לחיות לבד בטבע למשך שבוע וגם אצל משפחה מקומית לתקופה. להכיר מצרכים חדשים וללמוד על המטבח המקומי ואיך משתמשים בהם, ובכלל להתנסות בלא מוכר ולהצליח לדווח על זה בצורה מעניינת.

אז מה למדנו היום-
אם אתה מתכנן לוח שנה מאבן, אל תתקמצן על שורה. זה יגרום לכולם להכנס ללחץ מוקדם מהצפוי.

אופוקליפסה- אולי נפגוש אותו בגוואטמאלה

מבוא- או: כל ההתחלות קשות

ובו עשרה כללים חשובים לכתיבת יומן מסע

שום דבר עוד לא מסודר.
אין כרטיס טיסה,אין שותפים, אין נעליים או ציוד אחר, יש רק רעיון כללי למתי ולאן.
אבל מכיוון שבתכנון טוב חייבים לכלול את הפרטים הקטנים החלטתי להתחיל דווקא מהם (כמו לדוגמא לכתוב יומן מסע) ומשם לזרום.
היו לי מספר חברים ובני משפחה שיצאו לטיול ארוך ואני לא יודע כל פרט ופרט ממה שעבר עליהם. עיקר מה שאני יודע וזוכר מגיע מדוא"ל והודעות שהם פרסמו תוך כדי טיול.
בשלב הזה, כשהם רחוקים, אתה רוצה לדעת כל שביב מידע על איפה הם נמצאים, איזה אנשים מעניינים הם פוגשים ובכלל מה עובר עליהם. אבל ברגע שהם חוזרים אתה מתעניין קצת, שומע את הסיפורים שהשאירו עליהם את הרושם הגדול ביותר (רושם חזק מספיק שהם יזכרו אותו עד סוף הטיול, ולרוב זה סיפור מהשבועות האחרונים) ואז חוזר לשגרה ולרמת ההתעניינות החברתית הנפוצה  [(1) הי מה קורה אחי?.... (2) בא לך לצאת לשתות איפשהו?....].
לכן כלל ראשון בכתיבת יומן מסע:

לעדכן בתדירות גבוהה.

לא משנה איך ועל מה. גם בשביל לאסוף את הסיפורים כל עוד הזיכרון טרי ובעיקר בגלל שזה הזמן היחיד שזה יעניין משהו.

עכשיו, אני יודע על מה אתם חושבים- עידכון בתדירות גבוהה דורש הרבה אנרגיה וגם באשכרה דורש שתעשה דברים שאפשר אח"כ לכתוב עליהם- טעות!. הכלל השני בכתיבת יומן מסע:

לא לתת למציאות להגביל אותך מלספר סיפור טוב

אמנם קהל הקוראים הנאמן שלך יושב בבית ומעביר את חייו בשיגרה משמימה אבל זה לא אומר שהוא מוכן לבזבז אותה בקריאה על שיגרת הטיול המעט פחות משמימה שלך ("... יומני היקר- היום החלטתי לקשור את הערסל על עץ מרוחק 3 מטר מהעץ הישן והטוב שלי והסתבר לי שיש כאן יותר צל!...- באמת!!") אתה חייב לספק עניין. לכן, אם אתה מטייל בסקוטלנד, סיפור על מפגש עם 'נסי' הוא הכרחי. אם אתה מטייל במזרח אל תהסס לספר על מסעותיך בחברת נזירים אשפי קונג-פו ואם אתה מתכנן טיול באיים הקריבים אין ספק שתאלץ לספק לפחות סיפור טוב אחד על בריחה משבי שודדי הים (ויש לי הרגשה שאני לא אוכל להמלט מזה...).

נסי

החלטת לתת לקהל הקוראים שלך את עילית סיפורי המסע שהם אי פעם יקראו, אז אתה חייב- וזה הכלל השלישי:

לתת כותרות ראשיות מושכות עין וכותרות משנה מעוררות עניין

עבור הכותרת הראשית אל תהסס להשתמש בביטויים מוכרים, שברי פתגמים ואפילו משפטים מסורסים משירים. כל עוד הכותרת יוצרת תגובה אצל הקורא גדלים הסיכויים שהוא ימשיך לקרא. כותרת המשנה שמגיעה אח"כ צריכה להרחיב את הכותרת הראשית ולהשלים את בניית העניין וסקירת הכתוב בהמשך. אפשר לקחת נקודה קטנה ואפילו שולית מהסיפור, כל עוד היא נותנת רמז קצר לדברים שעוד יבואו.

בהנחה שבאמת נתקלת באנשים מעניינים או אירועים ששווה לספר עליהם (או לפחות הצלחת להמציא סיפור טוב), כדאי:

לכתוב באופן מכוון מטרה

כלומר לתת אנקדוטות קצרות ותיאורי נוף בתחילת הרשומה ולנסות שהכל יבנה את התשתית לסיפור כלשהו שיהווה את השיא. השתדל להמנע מלתת רשימת אירועים מחולקת לימים או שעות ("10:15 רעשים בהמשך השביל מעניין מה יש שם...", "12:03 לעזאזל נתפסתי ע"י חבורה של סוחרי עבדים קולמבייאנים....", "12:05 הרגע התגלה לי שהם גם זומבים בנוסף לכול...") אלא אם באופן חד פעמי מבנה זה יכול לשרת אותך כרעיון שיווקי (תרגום עברי גרוע למילה קונספט).

בשלב הזה למרות שהצלחת להוציא רשומה מעניינת מתחת ידך, כל המלל הזה (ובפרט ברשומה הזו) עדיין לא מצליח להגיע לקורא הממוצע מוכה הפרעות הקשב. לכן, הכלל החמישי הוא:

להשתמש באמצעים ויזואלים (תמונות וסרטונים) רבים ככל הניתן

הקלישאה ש'תמונה אחת שווה אלף מילים' נכונה ואתה באשכרה יכול להסביר בקלות איפה אתה נמצא ומה אתה עושה אם אתה מלווה את זה בתמונות כמו למשל:

וכאן אני על חוף הים ברפובליקה הדומניקנית

בנוסף לחוויות האישיות מהמסע, דבר שלא בהכרח יעניין כל אחד (ואם להיות יותר מציאותי, דבר שמעניין בעיקר את הכותב) צריך להקדיש אזור בבלוג לדברים שבגללם אנשים קוראים יומני מסע של אנשים זרים כלומר:

לתת לקוראים מידע שבאשכרה יכול לעזור לו

יומן מסע צריך לספק מידע על מקומות לינה, תחבורה, מחירים, אנשים טובים שאפשר לפגוש בדרך, דברים מעניינים לראות ולעשות ואפילו מפות וקצת פרטים הסטוריים על המקום. כי זה מה שמטיילים לעתיד מחפשים.

רוב הדברים שכתבתי פה פשוטים וברורים ולא מהווים חידוש גדול. ולכן, תאוריטית אמורים להיות יומני רשת זהים לאנשים שונים. לכן צריך להכניס כלל השביעי:

השתמש וסקר את תחומי העניין שלך בכדי ליצור יחודיות לבלוג

במידה ואתה מתעניין במשהו, אם זה מוסיקה אומנות או בישול, תן לדבר ביטוי בכתוב. אפילו כפינה קבועה בסוף כל רשומה ללא כל קשר לסיפור (כמובן עדיף אם אתה יכול להעלות חוויות ממשיות שכוללות את הדברים המעניינים אותך ולחלוק מהידע שלך עם הקוראים). מלבד העובדה שאדם כותב טוב ומעניין על דברים שמעניינים אותו, אתה יכול לבנות יחודיות ולתת ערך מוסף על סתם עוד יומן מסע.

כאשר שומרים על כל הכללים שכתבנו עד עתה נוצרת לנו רשומה הכוללת מידע רב ממגוון תחומים. בכדי שהדברים יכלו לעבור ולהקלט הלאה, מאוד חשוב:

לשמור על תבנית אחידה לכל רשומה ולבלוג כולו

כשמגיעים לפרסום מידע על גבי הרשת, הבלוג הוא לדעתי אחת הפלטפורמות הטובות שיש. הוא מאפשר להגיש את המידע בצורה נוחה יותר, בליווי תמונות, סרטים (כאן הייתי אמור לכתוב את המילה 'ויראלי' אבל המילה הזו עושה אותי חולה) ופרטי מידע נוספים שיכולים לעזור לכל מי שירצה לעשות בו שימוש, אך בניגוד למייל- שגם בו ניתן לעשות את כל אלה- הוא מאפשר לבנות ולהגיש לקוראים מוצר שלם וכולל. (*הערה לעצמי- זו אחת הפיסקאות הדידקטיות ביותר שקראתי כבר הרבה זמן. תקפצו לי. אני הולך לכתוב פה באיזה סגנון שאני רוצה. אם לא מעניין אותך הטיול שלי או סגנון הכתיבה תמיד אפשר לעבור למשהו מעניין הרבה יותר- דיבורים על אלכוהול למשל).

את סוף כל רשומה אני מקדיש לסיכום. בחלק זה כדאי:

לתת לקוראים איזה חומר למחשבה

מוסר השכל או סתם פיסת ידע שתשמש אותם בחיים. רעיון זה לקחתי מתוכנית הלילה של קרייג פרגוסון-

אז מה למדנו ברשומה אתם שואלים- גם ברשומות מסודרות וערוכות בקפידה כמו זאת אסור להאמין לכותרות.