יום חמישי, 15 בנובמבר 2012

פרק ראשון- תכנון. או: כל הסיבות לצאת לטייל

ובו כיצד אחראית האצולה האירופאית לכך שטובי בנינו מוטלים מסוממים במדינות העולם השלישי.


בעד כחודש אני מתעתד לטוס לתקופה קצרה לתור יבשת אחרת, יבשת בה ארצות שונות וזרות באקלים בנוף ובאוכלוסיה .
זו אומנם הפעם הראשונה שאני עושה זאת אך אני לא הראשון ולמעשה רבים מהצעירים בארץ ובעולם עושים זאת בתקופה זו או אחרת של חייהם. תוך כדי ההכנות למסע עלו לי מספר שאלות:

אתה שומע וינסנט, שמעתי שבסנטו דומינגו
יש אחלה בית חב"ד.

למה?

מלבד השעמום והסקרנות שוודאי דוחפים לעשות מעשה כזה, ניסיתי לחשוב מאיפה הגיע המנהג המוזר של הטיול הגדול.
מסתבר שמדובר במסורת ארוכת שנים שהחלה באמצע המאה ה-17 ובה צעירים משכילים מהמעמד הגבוה יצאו לטיול ארוך שהיה סוג של טקס התבגרות מודרני (בהתחלה ברחבי אירופה ובהמשך, לאחר ישוב אמריקה גם בעולם החדש). הדבר הביא לפריחה בתחום ספרות המסע והיה הדרך היחידה כמעט להיחשף להתפתחויות בתחום האומנות (ובעיקר הציור, הספרות, המוסיקה והקולינריה). בנוסף הטיול אפשר לצעירים לקנות חפצים ומזכרות שלא היה באפשרותם לקנות בארצות המוצא ולקשור קשרים עסקיים, לימודיים ואישים בארצות הנכר.

כשאני רואה את סט המטרות שהיה למטיילים בעבר ויודע מה מקורו של הטיול הגדול, אני יכול ללכת בעקבותיהם ולצאת לחקור הן את הגאוגרפיה הפיסית של המקום- כלומר תוואי השטח הלא מוכר, החי והצומח, והן את הגאוגרפיה האנושית- התרבותית.

לאן?

מכיוון שהמטרה הראשונה שלי הייתה לראות אזורים בעלי אקלים ומערכת אקולוגית שונה מזו שאני חי בה, החלטתי לחפש מקום שמשופע ביערות, עדיף יערות גשם- כלומר אקלים טרופי.
הדבר שני שהנחה אותי היה, למצא מקום שכדאי לבקר בו עכשיו, כלומר מקום שעלול להשתנות לחלוטין בשנים הקרובות או מקום בו מתרחש אירוע חד פעמי.
הדבר השלישי, שיהיה מקום זול מספיק למחיה במהלך הטיול.
אני מניח שישנם מקומות רבים בעולם שעונים על ההגדרה הזו, חלק מהאנשים יוכלו אולי אפילו להכניס את ישראל תחת כמה המקטגוריות שמניתי לעיל, אך מכל המקומות נמשכתי לראות דווקא את מרכז אמריקה והאיים הקריבים.
זהו חבל ארץ רחב בעל אקלים טרופי, נושק לשני אוקינוסים (השקט והאטלנטי) וזול יחסית (לפחות בארצות מסויימות).

בנוסף, מרכז אמריקה היה בעבר מקום מושבם של בני תרבות המאיה ואנחנו נמצאים לקראת סוף שנת 2012. שנה זו היא השנה האחרונה בלוח השנה של בני השבטים הפרה-קולומבינים ובתוכם (המוכרים ביותר) בני המאיה.

איך בודקים מתי יוצא פסח השנה?
למה הם ספרו עד עכשיו ואיך זה בדיוק עובד? בא נרחיב על זה קצת כי זה די מעניין.
מסתבר לבני השבטים הנ"ל היו די הרבה לוחות שנה. רוב הלוחות היו לטווחים קצרים של עונות בשנה או מספר שנים מועטות. חלק מהלוחות היו לוחות לספירה חקלאית, חלק למניין שנים לשליטים שונים, חלק לאירועים דתיים וחלק היו מן סוג של יומן ובו היו קבועים תאריכים לפעולות אדמינסטרטיביות שונות.
הלוחות התחלקו לשתי סוגים ובשניהם זיהו בני השבטים מחזוריות: הראשון הוא הלוח השימשי המוכר בן 365 ימים. הלוח השני מעניין יותר. הוא לוח בן 260 ימים ומכיוון שאין לו חפיפה עם שום מחזוריות אסטרונומית או גאוגרפית החוקרים לא ממש יודעים מה מקורו. הדעה הרווחת היא שהלוח מורכב משילוב (כפל) בין המספר 20 שהוא הבסיס הנומרי בו השתמשו בני השבטים ( בניגוד לבסיס 10 שבו אנחנו משתמשים), לבין המספר 13 שהוא אלמנט חשוב בדת (13 מדרגות בין העולם הזה לבא, או משהו בסגנון).
אם כל הלוחות מוגבלים לכמה מאות ימים איך לעזאזל החליטו שדווקא השנה זה סוף הספירה?
מסתבר שקיים עוד לוח שהוא שילוב בין שתי הלוחות (מכפלה משותפת מינימלית של 365 ו-260 יום) ללוח המשולב יש מחזוריות של 52 שנים (בשנות שמש). ומכיוון שגם שיטת ספירה זו מוגבלת ישנו לוח נוסף. הלוח הארוך.
הלוח הארוך עובד בבסיס 20 ומחולק לספרות הנ"ל (ותודה לוויקיפידיה):

ולפי 'ספר העם'- קודקס הדתי שמקורו בגוואטאמלה, תחילת הספירה בלוח הארוך הגיעה לאחר 13 K`atuns (שוב, מספר חשוב במסורת) כאשר נחרב העולם השלישי, ומכאן מניחים כל מיני מאמינים בתאוריות אפוקליפסיות שגם העולם הרביעי- הנוכחי- יחרב לאחר 13 מחזורי קאטונ'ס תאריך שיוצא בתרגום ללוח הגרגוריאני 21.12.2012 שזה ממש עוד מעט (ספירה אחרת גרסה שהתאריך הוא תחילת שנת 2012 וספירה נוספת גרסה באוגוסט 2012 אבל למה להרוס אפוקליפסה טובה).
 אפוקליפסה או לא בחודש דצמבר יהיו חגיגות בכל רחבי גוואטמאלה ומקסיקו ונראה שיהיה מעניין להשתתף באירוע שמתרחש פעם ב-5125 שנה...


מקום נוסף שכדאי לבקר בו עכשיו הוא קובה- מאז המהפיכה שהתחוללה בקובה באמצע שנות החמישים ובעיקר מתחילת שנות השישים בהם קובה בחרה להצטרף באופן פעיל לגוש הקומוניסטי, המדינה הוחרמה ע"י איגוד המדינות האמריקאיות
 Don`t fiddle with Fidel
וע"י רוב ארצות העולם המערבי (טוב, היו לה כמה סיבות טובות. נתחיל בזה שהם היו קומוניסטים. ואם נצרף את העובדה שארה"ב התערבה בעינינים הפנימיים של קובה כבר מתחילת המאה ה-20 כולל ניסיון התנקשות בקסטרו עצמו בשנת 1961, כך שלא היתה להם באמת סיבה טובה להיות פרו-אמריקאים).
מלבד העובדה שמדובר באחת המדינות הקומינסטיות האחרונות בעולם- דבר שמאוד מעניין לראות (סין לא נחשבת- יש להם צורת שילטון קומוניסטית יחודית להם והם פתוחים יחסית לעולם)- הבידוד גרם לכך שעיקר הכלכלה מתבססת על יצור עצמי ושימוש\ מיחזור של מוצרים שהגיעו לקובה עד שנות השישים. הדבר ניכר בעיקר במכוניות ובשאר מוצרי הטכנולוגיה במדינה. עם הזדקנותם של צמד המנהיגים של קובה - האחים קסטרו- יתכן והמדינה תיפתח לעולם והיא עלולה להפוך לעוד מדינה לטינו-אמריקאית סמי-מודרנית עניה. לכן נראה שכדאי להספיק לבקר בה דווקא עכשיו, לפני שיתרחשו בה שינויים.

איך?

שאלה נוספת שעלתה היא איך לגרום לכך שטיול כ"כ ארוך לא יחזור על עצמו ויתחיל לשעמם.
בניגוד לטיול של שבוע-שבועיים בו אין זמן להתרגל לשבירת השגרה (שזה בעיקרון הדבר שגורם לכל העסק להרגיש מעניין) בטיול של כמה חודשים אתה מספיק להתרגל הן לארעיות והן לנופים והתרבות שמקיפים אותך ואני מניח שבנוסף לכל זה, בשלב מסוים כבר אין יותר כח לנסות לחדש. דבר דומה קורה גם בנוגע לאוכל- זה כיף לטעום ולהכין דברים חדשים אבל בשלב מסוים ההשקעה שנדרשת בלמצא רעיונות, לקנות מצרכים מיוחדים ולהשתמש בשיטות בישול שאתה לא מורגל בהם לא משתלמת ואתה מעדיף לאכול שניצל...
תעשיית משחקי המחשב  נתקלת בבעיה דומה. לפני כשנה התקיים ראיון עם מפיק משחקים באקטיוויז'ן ובו הוא טוען כי הנתונים מראים כי 90% מהאנשים שמתחילים משחק מחשב לא מסיימים אותו. חברות המשחקים מנסות כבר זמן רב למצא פתרונות לבעיה זו ולכן פורחת תעשיית משחקי ה-Casual (שבו כל משחק הוא יחידאי), הרבה מהמשחקים עוברים למודל בו מצב ריבוי המשתתפים מושקע יותר מהקמפיין לשחקן יחיד, וההמצאה הגדולה מכולם- רשימת הישגים (Achievements).
בקצרה- במשחק יש אירועים מסוימים (איסוף חפצים מיוחדים, הגעה למקומות במפה או שלב כלשהו במשחק) שכאשר אתה מגיע אליהם הדבר נרשם בחשבון המשתמש שלך.
אני חושב שאפשר לתרגם רעיונות מאותו מודל גם לטיול (ויש אנשים שכל החיים שלהם נראים כמו מרדף אחרי הישגים ללא מטרה אחרת)- איסוף חפצים מיוחדים (משהו מיצג) מכל מקום בו אתה מבקר, רשימה של דברים לעשות או אסופת צילומים בפוזה מצחיקה ממקומות מיוחדים כמו שעושה מאט:


דרך נוספת היא לשחק במשחקים שגולשים לעולם האמיתי- כמו אפליקצית חפש את המטמון בה אנשים עוקבים באתר אחרי קורדינטות לקופסאות אוצר קטנות שהוחבאו ברחבי העולם ע"י אנשים אחרים. או המשחק החדש של גוגל שמשתמש במציאות רבודה בכדי ליצור קורדינטות ברחבי העולם בהם יש לבקר בכדי לצבור נקודות לטובת הקבוצה שלך.
בדרך זו או אחרת, במידה וארגיש פתאום בשגרה אני אוכל להשתמש ביצר ההישגיות או האגרנות בכדי לנסות להתגבר עליה.

מה

אז מה אני מתכנן? מה המטרות?
המטרה הראשית היא לעבור במדינות שמניתי למעלה- גוואטמאלה בהתחלה וקובה וחלק מהאיים הקריביים בהמשך.

מפת הטיול המתוכנן
המטרות המשניות הן לראות יערות גשם, נחלים שוצפים וחופים טרופיים לבנים. לפגוש אנשים מעניינים מקומיים ותיירים. אולי ללמוד שפה חדשה, אולי ללמוד לנגן. ללמוד דברים נוספים על רום ולהכיר את תרבות הקוקטיילים המקומית. לנסות לחיות לבד בטבע למשך שבוע וגם אצל משפחה מקומית לתקופה. להכיר מצרכים חדשים וללמוד על המטבח המקומי ואיך משתמשים בהם, ובכלל להתנסות בלא מוכר ולהצליח לדווח על זה בצורה מעניינת.

אז מה למדנו היום-
אם אתה מתכנן לוח שנה מאבן, אל תתקמצן על שורה. זה יגרום לכולם להכנס ללחץ מוקדם מהצפוי.

אופוקליפסה- אולי נפגוש אותו בגוואטמאלה

יום חמישי, 11 באוקטובר 2012

מבוא- או: כל ההתחלות קשות

ובו עשרה כללים חשובים לכתיבת יומן מסע


שום דבר עוד לא מסודר.
אין כרטיס טיסה,אין שותפים, אין נעליים או ציוד אחר, יש רק רעיון כללי למתי ולאן.
אבל מכיוון שבתכנון טוב חייבים לכלול את הפרטים הקטנים החלטתי להתחיל דווקא מהם (כמו לדוגמא לכתוב יומן מסע) ומשם לזרום.
היו לי מספר חברים ובני משפחה שיצאו לטיול ארוך ואני לא יודע כל פרט ופרט ממה שעבר עליהם. עיקר מה שאני יודע וזוכר מגיע מדוא"ל והודעות שהם פרסמו תוך כדי טיול.
בשלב הזה, כשהם רחוקים, אתה רוצה לדעת כל שביב מידע על איפה הם נמצאים, איזה אנשים מעניינים הם פוגשים ובכלל מה עובר עליהם. אבל ברגע שהם חוזרים אתה מתעניין קצת, שומע את הסיפורים שהשאירו עליהם את הרושם הגדול ביותר (רושם חזק מספיק שהם יזכרו אותו עד סוף הטיול, ולרוב זה סיפור מהשבועות האחרונים) ואז חוזר לשגרה ולרמת ההתעניינות החברתית הנפוצה  [(1) הי מה קורה אחי?.... (2) בא לך לצאת לשתות איפשהו?....].
לכן כלל ראשון בכתיבת יומן מסע:

לעדכן בתדירות גבוהה.


לא משנה איך ועל מה. גם בשביל לאסוף את הסיפורים כל עוד הזיכרון טרי ובעיקר בגלל שזה הזמן היחיד שזה יעניין משהו.
עכשיו, אני יודע על מה אתם חושבים- עידכון בתדירות גבוהה דורש הרבה אנרגיה וגם באשכרה דורש שתעשה דברים שאפשר אח"כ לכתוב עליהם- טעות!. הכלל השני בכתיבת יומן מסע:

לא לתת למציאות להגביל אותך מלספר סיפור טוב


אמנם קהל הקוראים הנאמן שלך יושב בבית ומעביר את חייו בשיגרה משמימה אבל זה לא אומר שהוא מוכן לבזבז אותה בקריאה על שיגרת הטיול המעט פחות משמימה שלך ("... יומני היקר- היום החלטתי לקשור את הערסל על עץ מרוחק 3 מטר מהעץ הישן והטוב שלי והסתבר לי שיש כאן יותר צל!...- באמת!!") אתה חייב לספק עניין. לכן, אם אתה מטייל בסקוטלנד, סיפור על מפגש עם 'נסי' הוא הכרחי. אם אתה מטייל במזרח אל תהסס לספר על מסעותיך בחברת נזירים אשפי קונג-פו ואם אתה מתכנן טיול באיים הקריבים אין ספק שתאלץ לספק לפחות סיפור טוב אחד על בריחה משבי שודדי הים (ויש לי הרגשה שאני לא אוכל להמלט מזה...).
נסי

החלטת לתת לקהל הקוראים שלך את עילית סיפורי המסע שהם אי פעם יקראו, אז אתה חייב- וזה הכלל השלישי:

לתת כותרות ראשיות מושכות עין וכותרות משנה מעוררות עניין


עבור הכותרת הראשית אל תהסס להשתמש בביטויים מוכרים, שברי פתגמים ואפילו משפטים מסורסים משירים. כל עוד הכותרת יוצרת תגובה אצל הקורא גדלים הסיכויים שהוא ימשיך לקרא. כותרת המשנה שמגיעה אח"כ צריכה להרחיב את הכותרת הראשית ולהשלים את בניית העניין וסקירת הכתוב בהמשך. אפשר לקחת נקודה קטנה ואפילו שולית מהסיפור, כל עוד היא נותנת רמז קצר לדברים שעוד יבואו.

בהנחה שבאמת נתקלת באנשים מעניינים או אירועים ששווה לספר עליהם (או לפחות הצלחת להמציא סיפור טוב), כדאי:

לכתוב באופן מכוון מטרה


כלומר לתת אנקדוטות קצרות ותיאורי נוף בתחילת הרשומה ולנסות שהכל יבנה את התשתית לסיפור כלשהו שיהווה את השיא. השתדל להמנע מלתת רשימת אירועים מחולקת לימים או שעות ("10:15 רעשים בהמשך השביל מעניין מה יש שם...", "12:03 לעזאזל נתפסתי ע"י חבורה של סוחרי עבדים קולמבייאנים....", "12:05 הרגע התגלה לי שהם גם זומבים בנוסף לכול...") אלא אם באופן חד פעמי מבנה זה יכול לשרת אותך כרעיון שיווקי (תרגום עברי גרוע למילה קונספט).

בשלב הזה למרות שהצלחת להוציא רשומה מעניינת מתחת ידך, כל המלל הזה (ובפרט ברשומה הזו) עדיין לא מצליח להגיע לקורא הממוצע מוכה הפרעות הקשב. לכן, הכלל החמישי הוא:

להשתמש באמצעים ויזואלים (תמונות וסרטונים) רבים ככל הניתן


הקלישאה ש'תמונה אחת שווה אלף מילים' נכונה ואתה באשכרה יכול להסביר בקלות איפה אתה נמצא ומה אתה עושה אם אתה מלווה את זה בתמונות כמו למשל:
וכאן אני על חוף הים ברפובליקה הדומניקנית

בנוסף לחוויות האישיות מהמסע, דבר שלא בהכרח יעניין כל אחד (ואם להיות יותר מציאותי, דבר שמעניין בעיקר את הכותב) צריך להקדיש אזור בבלוג לדברים שבגללם אנשים קוראים יומני מסע של אנשים זרים כלומר:

לתת לקוראים מידע שבאשכרה יכול לעזור לו


יומן מסע צריך לספק מידע על מקומות לינה, תחבורה, מחירים, אנשים טובים שאפשר לפגוש בדרך, דברים מעניינים לראות ולעשות ואפילו מפות וקצת פרטים הסטוריים על המקום. כי זה מה שמטיילים לעתיד מחפשים.

רוב הדברים שכתבתי פה פשוטים וברורים ולא מהווים חידוש גדול. ולכן, תאוריטית אמורים להיות יומני רשת זהים לאנשים שונים. לכן צריך להכניס כלל השביעי:

השתמש וסקר את תחומי העניין שלך בכדי ליצור יחודיות לבלוג


במידה ואתה מתעניין במשהו, אם זה מוסיקה אומנות או בישול, תן לדבר ביטוי בכתוב. אפילו כפינה קבועה בסוף כל רשומה ללא כל קשר לסיפור (כמובן עדיף אם אתה יכול להעלות חוויות ממשיות שכוללות את הדברים המעניינים אותך ולחלוק מהידע שלך עם הקוראים). מלבד העובדה שאדם כותב טוב ומעניין על דברים שמעניינים אותו, אתה יכול לבנות יחודיות ולתת ערך מוסף על סתם עוד יומן מסע.

כאשר שומרים על כל הכללים שכתבנו עד עתה נוצרת לנו רשומה הכוללת מידע רב ממגוון תחומים. בכדי שהדברים יכלו לעבור ולהקלט הלאה, מאוד חשוב:

לשמור על תבנית אחידה לכל רשומה ולבלוג כולו


כשמגיעים לפרסום מידע על גבי הרשת, הבלוג הוא לדעתי אחת הפלטפורמות הטובות שיש. הוא מאפשר להגיש את המידע בצורה נוחה יותר, בליווי תמונות, סרטים (כאן הייתי אמור לכתוב את המילה 'ויראלי' אבל המילה הזו עושה אותי חולה) ופרטי מידע נוספים שיכולים לעזור לכל מי שירצה לעשות בו שימוש, אך בניגוד למייל- שגם בו ניתן לעשות את כל אלה- הוא מאפשר לבנות ולהגיש לקוראים מוצר שלם וכולל. (*הערה לעצמי- זו אחת הפיסקאות הדידקטיות ביותר שקראתי כבר הרבה זמן. תקפצו לי. אני הולך לכתוב פה באיזה סגנון שאני רוצה. אם לא מעניין אותך הטיול שלי או סגנון הכתיבה תמיד אפשר לעבור למשהו מעניין הרבה יותר- דיבורים על אלכוהול למשל).

את סוף כל רשומה אני מקדיש לסיכום. בחלק זה כדאי:

לתת לקוראים איזה חומר למחשבה


מוסר השכל או סתם פיסת ידע שתשמש אותם בחיים. רעיון זה לקחתי מתוכנית הלילה של קרייג פרגוסון-


אז מה למדנו ברשומה אתם שואלים- גם ברשומות מסודרות וערוכות בקפידה כמו זאת אסור להאמין לכותרות.