פרק חמש עשרה- דומיניקה. או: לסיים בשיא.

ובו שלושה סיפורים דומיניקנים.

אחרי המנוחה הנעימה במפלי טפלגר אני מבין שצריך לחזור למציאות. נשאר עוד שבוע וקצת לסוף הטיול ואני רוצה לנצל אותו למנוחה. לא עוד טיולים עם 25 קילו על הגב. לא עוד אורז חצי מבושל ודלעות על האש ואם אפשר, לא עוד שינה תחת כיפת השמיים על מזרן עשבים יבשים.
אני מגיע לפנות ערב יום חמישי לרוסו, עיר הבירה של דומיניקה ומיד מתחיל בחיפושים. האינטרנט מעלה את מה שכבר ידעתי, אני לא יכול לעמוד במחירי ההוסטלים באי וחיפוש אחר חדר אצל אנשים פרטיים הוא משימה קשה וקצת מסוכנת בעיר. מסקנה, אני חייב לנסוע לאחד הכפרים ולנסות את מזלי. זה עבד בשבת שעברה, זה חייב לעבוד גם הפעם.
אני יוצא מחנות האנטרנט ומתחיל בהליכה לעבר תחנת האוטובוסים הדרומית של העיר כשלפתע עוצר לידי ג'יפ.
-"הי, 'וויט בוי' לאן אתה הולך עם כל התיק הזה?".
זה החלק המעצבן בלהיות תייר, כל נהג מונית, מדריך טיולים ומוכר בשוק מרשה לעצמו לדחוף את האף לחיים הפרטיים שלך.
-"יש לך איפה לישון? מאיפה הגעת עכשיו, המעבורת הגיע כבר אתמול?"
-"אני בסדר, תודה" אני מנסה להתנער מהנהג החטטן ולהתעלם מהעובדה שהוא ממשיך לנסוע לאט בצמוד אלי.
-"טוב, אני מבין שאתה לא מעוניין. אתה לא נראה כמו כל התיירים שמגיעים לפה אז אם תשנה את דעתיך ותחפש מקום זול לישון בו או מדריך טיולים טוב אני מסתובב באיזור השוק הישן. כולם מכירים אותי שם...".
"רגע, זול? כמה זול?.." אבל הוא כבר נסע. ואפילו את השם שלו אני לא יודע.
לעזאזל, יכול להיות שפיספסתי כרגע את ההזדמנות שלי. בכל מקרה הוא אמר שהוא עובד בסביבות השוק הישן, התחנה קרובה לשם, אולי אני אפגוש בו שוב.

השוק הישן ברוסו

השוק הישן של רוסו נראה כאילו נלקח מעיירה אירופאית. רחבה קטנה מוקפת גדר מתכת גבוהה שבליבה מזרקת אבן ישנה ומספר עצים זקנים מצלים עליה ועל עשרות דוכני המזכרות. מוניות התיירים חונות בכבישים המקיפים אותה ולכן אני מתחיל את החקירה שלי בסמטאות הנ"ל.
-"אולי משהו מכיר נהג מונית גדול ושמנמן שנוסע בג'יפ ומשכיר חדר בזול?".
כך אני עובר ושואל את בעלי הדוכנים שלא שפר עליהם מזלם למצא מקום בתוך השוק.
-"אתה ודאי מתכוון לפאצ'ס" אומר לי זקן שעסוק באריזת כובעי צמר גדולים. "כן, לפאצ'ס יש דירה מחוץ לעיר אצל הבחורה שלו. שמעתי שהוא משכיר אותה לתיירים". מצטרף מוכר אחר.
-"ואתם מכירים את הפאצ'ס הזה? אפשר לסמוך עליו?" אני שואל. אם אני הולך לגור אצלו כדאי לקבל חוות דעת אצל אנשים אובייקטיבים.
-"הוא אומנם מדריך תיירים, אבל כולם יודעים שפאצ'ס הוא בחור טוב. An honest guy".
המוכרים מבטיחים שידברו עם פאצ'ס במידה והוא יסתובב באזור ואני מחליט ללכת לסופר ולהצטייד לפני שהכל יסגר.
כשאני יוצא מהסופר (מבסוט מכל הדברים הכשרים שיש שם) עוצר אותי קבצן. "אתה הבחור הלבן שחיפש את פאצ'ס? הוא היה ליד השוק הישן לפני רבע שעה...". יופי, נראה שזכיתי באמונם של אנשי הרחוב- הקבצנים ומוכרי הדוכנים, וכמו שזכיתי לגלות בטרינידד אלו האנשים שיודעים כל מה שקורה בעיר בכל רגע נתון.

רוסו

כשאני מגיע חזרה לשוק הישן מתברר שפאצ'ס כבר עזב. מוכרי הדוכנים שגבר סיימו לקפל את הסחורה מנחמים אותי, "פאצ'ס לפחות יודע עכשיו שאתה מעוניין. תחזור לכאן מחר ובטוח תמצא אצלו מקום זול לישון".
למרות שהמשמעות המידית היא שאבלה עוד לילה של שינה בחוץ אין ספק שהם צודקים ואני מחליט לחזור למחרת.
את הדרך לחוף הים, שם החלטתי לישון הלילה, אני עושה בחברת רוי, אחד מבעלי הדוכנים. הוא מנחש שאני מישראל ולנוכח הפתעתי הוא מסביר שכשהוא ראה תייר לבד מסתובב עם ציוד כה רב הוא המשוכנע שאירופאים ואמריקאים לא מטיילים כך. רק לישראלים יש את האומץ והתושייה לכזה טיול. מכאן הוא נגרר לספר בהתלהבות איך הוא מעריץ את ישראל עוד מזמן מלחמת ששת הימים ושהוא עוקב בסקרנות אחרי כל החדשות מהאזור. במהלך השיחה אני לומד שהוא חבר בקהילה מקומית ששומרים על מצוות התורה (שומרים שבת, כשרות וחגים יהודיים) והוא מפציר בי לבא להשתתף בתפילות שלהם בשבת הקרובה. עד כמה שזה נשמע מעניין אני עוד לא יודע איפה אני יהיה בשבת ולכן אני מסרב בנימוס.
למחרת בבוקר אני מגיע מוקדם לשוק. מאמצע הלילה השתנה מזג האויר ונהייה גשום. למזלי מצאתי סוכת דייגים קטנה ששמרה עלי יבש במהלך הלילה, אך כעת לאחר ההליכה מהחוף בגשם הדקיק הבגדים שלי כבר רטובים ואני מוצא מחסה תחת אחד הדוכנים המקורים. מוזר, השוק ריק היום. יכול להיות שפאצ'ס לא יגיע?
באחד הדוכנים לידי מתעורר חסר בית. "הי, אתה לא הלבן שחיפש את פאצ'ס אתמול? אני לא בטוח שהוא יבוא. היום לא מגיעה ספינה, כלומר, אין תיירים. השוק סגור וגם המוניות לא עובדות." לעזאזל. הייתי צריך לנסוע אתמול לכפר ולא להתאמץ לרדוף אחרי משהו שלא בטוח יקרה. מבואס במקצת אני יושב עם חסר הבית על אחד הדוכנים בגשם ושנינו חולקים קופסת טונה כשלפתע הוא קופץ ואומר "אולי אני יכול לעזור לך. פגוש אותי כאן עוד שעה".
אני מעביר את הזמן בפאב הסמוך (בגלל ה-Wifi) ועמוק בתוך קוקטייל הרום השלישי שלי (כמעט כל פאב כאן מכין ליקרי רום טיבעיים ומערבב בינהם ליצירת קוקטיילים  חזקים. המלצה קפה-וניל-שוקולד-קוקוס) אני מסתובב בעיקבות טפיחה על השכם. ילד רזה לא מוכר מחייך אלי. "אתה הבחור הלבן שמחפש את פאצס? אוסקר (מסתבר שזה שמו של ההומלס) השיג את המספר שלו. הוא אמר שיש לו חדר פנוי ושהוא מגיע לפגוש אותך עוד מעט". רשת המודיעים שלי עבדה וכך מצאתי מקום לגור לשבוע הקרוב.

הבית של וויננט. למעלה בחלון היה החדר שלי.

אני נוסע עם פאצ'ס לראות את הבית בו אגור בשבוע הקרוב. המחיר נמוך ולכן אני לא מחכה לאחוזה. רבע שעה נסיעה מרוסו, בעיירה קיינפילד בראש ההר אנחנו חונים ליד צריף עץ גדול. "זה לא משהו מפואר" מתנצל פאצ'ס במבטא הקריבי הכבד שלו ומחייך חיוך רחב שחושף רווח גדול בין השיניים הקדמיות. "יש לנו קצת בעיות עם העיריה לכן אנחנו לא יכולים לשפץ כאן כמו שהייתי רוצה" הוא מסביר תוך כדי הסיור בבית בו אני מגלה שירותי 'בול פגיעה' בחצר ומלבן פח עם צינור מים למקלחת. אני מקבל מזרון בעלית הגג. פאצ'ס וחברה שלו וויננט גרים בחדר היחיד (אנחנו לא נפריע לך, הוא מבטיח).
הסיפור של הבית הזה מתחיל להשמע לי מפוקפק אבל אנשים העידו שפאצ'ס בחור טוב ועוד כמה שעות שבת לכן אני מחליט להשאר כאן. השבת נהדרת. אני נמצא סוף סוף בבית אמיתי עם מטבח אמיתי ובו מקרר אמיתי ואני מרשה לעצמי להכין כמות גדולה של אוכל. מכיוון שזהו השבוע  האחרון אני מכין ארבע פיתות גדולות מכל הקמח שעלי ואני מעביר את השבת בקריאה ומנוחה.
ביום ראשון אני מתעורר לקול עבודות בגינה. פאצאס ווויננט גוזמים ומנכשים ואחד השכנים עסוק בלצבוע את הבית בסיד לבן. "בערב מתקיים פה אירוע חשוב." אומרת לי וויננט, "לפני כמה שנים התחילו להתיישב פה כמה שכנים על אדמות מדינה ולאט לאט הוקמה כאן שכונה גדולה מלאה במשפחות וילדים. המדינה כמובן לא אהבה את זה ובגלל בעיות של חוקיות מרבית הבתים לא מחוברים לחשמל ומים. היום, אחרי שלוש שנות דיונים, מגיע לפה שר השיכון לשיחה עם התושבים להודיע לנו מה הוחלט בממשלה לעשות עם השכונה הזו. אחרי שהתושבים הזקנים המקוריים של הבית הזה מתו, אח שלי השתלט עליו וכבר שנתיים וחצי שאני גרה פה בשביל ליצור חזקה בשעה שהילדים שלי גרים אצל אמא. זה תקופה לא קלה ואני מקווה שנקבל בשורות טובות.". אחר הצהריים החצר מתמלאת אנשים. כל השכנים באים, חלקם זקנים חלקם צעירים עם מלא ילדים. כל האירוע נראה כפסטיבל שכונתי וההמולה רבה. לקראת הערב מגיע השר, בחור צעיר לבוש טוב. הוא מחייך לאנשים ומנהל שיחות נימוסיות וכשמגיע הזמן הוא מתיישב על הריצפה בין האנשים בלי להתבייש.
הוא מסכם בכמה מילים את הבעיה ומסביר שבשנים האחרונות תושבי קיינפילד המקוריים שולחים לממשלה מכתבים בהם הם מתארים את התושבים החדשים כגנבים, עניים ובכלל אנשים בעיתיים. הוא שמח לראות שהמצב לא כזה ושמדובר באנשים הגונים והוא בטוח שכולם יהיו מוכנים לשקול בהגיון את הצעת הממשלה להסדר.
האמת, נראה הסדר לא רע. הממשלה הציע לכל הדיירים שקרובים לכביש ולקווי החשמל לקנות את הקרקע במחיר מוזל והתושבים שגרים גבוה בהר או עמוק ביער יתבקשו אומנם להרוס את ביתם אך יקבלו גם הם אפשרות לקנות קרקע באיזור אחר במחיר דומה והמדינה תבנה להם בית חדש. כולם שמחים. "סוף סוף אני אוכל להשקיע במקום. לבנות שירותים ומקלחת ואולי אפילו כמה חדרים להשכרה." אומרת לי וויננט. "בפעם הבאה שתבוא אתה תמצא כאן מקום יפיפה ואני מבטיחה לתת לך חדר בחינם".

מפת דומיניקה (הנקודות מסמנות את המקומות בהם עברתי)

את שאר השבוע אני מעביר בחופים שבסביבה. יום אחד בחוף הדרומי של 'סקוט הד'- צולל בריף המדהים שמתחת למצוק ומכין ארוחת דגים על המדורה (דבר שבעקבותיו זכיתי מהמקומיים לכינוי- White RASTA). יום אחד בחוף שחור החול של מרו (לא משהו, יותר מדי גלים). ועוד יום בשמפיין ריף, ריף אלמוגים רדוד שקיבל את שמו בגלל הבועות שעולות מקרקע הים דבר שמקנה הרגשה של צלילה בכוס שמפניה.

יום אחרון לטיול, אני נרגש ומנסה לחשוב על פעילות שקטה. אין לי כח להסתובב ואני לא רוצה להכנס לצרות רגע לפני שאני עוזב. אולי פשוט אשב לי בבית, אכין ארוחת בוקר גדולה ואהנה מסרט טוב.
בדרך חזרה מהסופר שבמורד הכפר אני שומע משהו קורה לי "הי, י ז ר א ל". במונית שעצרה לידי יושבים מנו וכריסטינה, זוג מטיילים יווני ואוסטרלית שפגשתי ב'סקוט הד' שהתלהבו מארוחת הצהריים שלי ומסיפורים מהטיול.
-"אתה עדיין כאן. איך עבר השבוע? יש לך סיפורים חדשים? למה שלא תצטרף אלינו לסיור במונית מסביב לאי?"
-"... תראו... זה יום אחרון.... אני תכננתי יום שקט... אין לי ממש כסף לסיור כזה...."
-" עזוב כסף, הכל עלינו. אנחנו רק אוספים חבר שלי מהשד"ת ועוצרים לשתות בירה ולהנות מהנוף. בא איתנו, יהיה כיף"
נראה שאוותר על יום שקט בבית. אני בטיול אחרי הכל. חבל לא לנצל חוויה כזו...
בנוסף למנו וכריסטינה יושב באוטו קיף, בחור אוסטרלי שקט שהצטרף לסיור מסביב לאי ולא נראה שהיה מודע לאופי הטיול. פנים המונית מלא בשישיות בירה קרות ועל הרצפה מתגלגלים כבר תריסר בקבוקים ריקים. רק עשר וחצי בבוקר עכשיו, מעניין מתי הם הספיקו, חולפת מחשבה בראשי. אבל מהר מאוד היא מתחלפת במחשבה אחרת- לעזאזל הגויים האלה יודעים לטייל בכיף.
לאחר כמה דקות של נסיעה בכיבישים המפותלים של דומיניקה וכמה בקבוקי בירה אנחנו מגיעים לשדה התעופה. אנחנו אוספים את טנישייס החבר היווני של מנו. טנישייס הוא היפי יווני מזדקן שמתהדר ברעמת ראסטות ארוכות, מפטפט בלי הרף ונראה שהוא השווה את כמות הבירה שלנו בזמן שהוא המתין לטרמפ.
אנחנו נוסעים ושותים, עוצרים לראות נוף ושותים, עוצרים לצהרים ושותים וברקע טנשייס מספר על הטיולים שלו, על החיים הטובים בפסטיבלי Rainbow בשנות ה-90 ("...פגשתי שם בחורה ישראלית יפיפיה. הייתי בא לבקר אותה בישראל אבל שמעתי שהיא כבר נשואה עם ילד. אני חושב שזה יהיה מוזר. אבל הו, איזה לילה היה לנו...") ושר איתי את שיר חוטב העצים של מונטי פייטון.

 אנחנו עוד מספיקים לעבור באיזור הכפרים הילידים באי (זהו האי היחיד בקריבים בו נשארו ילידים שלא נרצחו ע"י הארופאים ואיזור המגורים שלהם מושך תיירים רבים), לטעום לחם קסבה מקומי בשם מניוק (שזה שם נוסף לקסבה, אבל מדובר בלחם עם שבבי קוקוס. טעים כמו עוגיית קוקוס מלוחה ומומלץ לנגב איתו מרק עשיר) ואני קונה צלחות מקליפת קלבש- סוג של פרי אבל אנשים כאן באמת אוכלים מזה.
את סוף היום אנחנו מעבירים בחוף היפה של פויינט בפטיסט קליבישי. נחים ונהנים. טנישייס מעולף לו באוטו ואחרי שאנחנו עוזרים לנהג לזרוק שקים מלאים בקבוקים ריקים ולהוריד את כולם במסעדה בפורסמוט אני וקיף עוזבים. רגע לפני שמנו וטנישייס מתחילים לריב על שטות כלשהי.

טנישייס בפוזה אופיינית

זהו. הטיול הסתיים לו. אני מודה לוויננט ופאצ'ס על האירוח וכמה דקות אח"כ מביט מהמעבורת בדומיניקה המתרחקת, תוהה האם אי-פעם אחזור למקום היפה ביותר בקריבים.

מתכון- פלאו- עוף באורז.
לכל מקום בעולם יש את מנת העוף באורז שלו וגם לקריבים יש גרסה מקומית אותה למדתי מוויננט. המתכון לא שונה בהרבה מהאחרים אבל בקריבים יש שיטה מצויינת ל'צבוע' את התבשילים (browning הם קוראים לזה) ולכן אני מביא את המתכון הזה.

• שוטפים ומשרים 4 חזה עוף עם עצם או עוף שלם אחד במיץ תפוזים (או לימון, התפוזים כאן חמוצים).
• בסיר גדול שמים חצי כוס סוכר וכוס שמן ומחממים עם מכסה בלי לערבב עד שהכל נשרף ומעלה עשן. אז מוסיפים חצי כוס מים ומערבבים (בשלב הזה הבית מתמלא עשן). מתקבל נוזל בצבע אדמה כהה מאוד.
• סוגרים את העוף כמה דקות בנוזל ומוסיפים- 150 מ"ל רסק עגבניות, 2-3 כפיות אבקת מרק עוף, ותבלינים לפי הטעם (כאן זה בעיקר טימין).
• מוסיפים ראש שום שלם, פלפלים ירוקים חתוכים גס וירקות שורש שונים וכשהכל חם ומתחיל להתרכך מוסיפים מים רותחים ואורז שטוף. ממשיכים לבשל בכלי סגור עד שהאורז מוכן.

 אז מה למדנו היום- כאשר מטיילים עם יוונים או אוסטרלים כדאי לשכור נהג תורן. (ולהכין הרבה מקום בבגאז' לבקבוקים ריקים.

----------------
פאטצ'ס- נהג מונית חביב ומקצועי. מוכר באזור ויכול לסדר מקומות לינה או מדריכים אחרים- טל' מקומי- 4402404, 2458129