ובו מה שכנע אותי לצאת לעוד טרק אחד אחרון.
החוויות מטרינידד השפיעו עלי. עם כל ההנאה שיש בטיול, העלות הגדולה של החיים בקאריביים, הבדידות והחזרה לתנאי קיום בסיסיים גורמים לי לחשוב יותר ויותר על חזרה הביתה.גם שבוע הפורים בקהילה היהודית המקסימה של מרטיניק וסיור רום מהנה לא עוזרים להפיג את ההרגשות.
החלטתי, אני יעביר עוד שבועיים נהדרים באי דומיניקה ואחזור הביתה.
דומיניקה היא אי שודדי הים הקריבי הטיפוסי. יש כאן הכל- חופים חוליים עטורי עצי קוקוס, נחלים, מפלים, שוניות אלמוגים, מעינות גופריתיים חמים וכמובן המון ג'ונגל (אני חושב שזו המילה שחזרה הכי הרבה בבלוג הזה), לא פלא שזה המקום שנבחר לצילומי רוב סדרת שודדי הקאריביים, דבר שהמקומיים מאוד גאים בו וטורחים להזכיר זאת לכל תייר.
עם זאת בגלל העלות הגבוהה של הנסיעה לכאן מרבית התיירים שפוקדים את האי הם נופשים זקנים מספינות קרוז או אזרחים צרפתיים מאחד האיים השכנים. מעניין אם גם תרמילאי כמוני ימצא מה לעשות כאן.
המעבורת עוגנת בשעות הערב בעיר הבירה רוסו ואני מחליט להתחיל את הטיול דווקא בצפון האי ותופס אוטובוס (שוב המוניות עשר הצפופות האלה) לעיר השנייה בגודלה פורסטמות'. אני עוד אמצא זמן לרוסו בסוף הטיול.
המלונות ודירות הנופש המהודרות בדומיניקה מתאימות כאמור לתיירים העשירים ואני מחליט לנטות את האוהל שלי בחוף דאגלאס.
במהלך השנים הראשונות לכיבושו עבר האי בין כמעט כל האימפריות האירופאיות עד שלבסוף לאחר מלחמת שבע השנים בין בריטניה לספרד האי עבר לידיים אנגליות, הדבר ניכר בשמות הערים והמחוזות וכמובן בעובדה שהאנגלית היא השפה הרישמית.
אני כבר ממש נהיה מקצועי בבחירת הקרקע המתאימה ובהקמת האוהל. והחוויה של שינת שטח במקום כזה היא אדירה. גם בהקמת מדורות אני מקבל קצת ניסיון וארוחת הערב הראשונה שלי על האי כוללת פרי ענק בשם 'פרי הלחם' שבעצת המקומיים אני פשוט צולה אותו על אש גלויה. המרקם והריח כשל בצק אך מדובר בפרי מתוק וטעים. קצת כמו מרשמלו ענק. גשם מטפטף הלילה והאוהל ואני עוברים את טבילת האש (או שמא המים) הראשונה. גם במשך היום מעונן ולמרות שאני מנסה לשנרקל המזג אויר קצת הורס את האווירה.
יום שישי מגיע ואתו שלב ההכנות לשבת. אני קורא על שביל חוצה דומיניקה ומחליט לברר עליו קצת פרטים בלשכת התיירות בעיירה קליבישי. בדרך אני עוד מספיק לעצור בחוף בטי-בו, אחד החופים היחידים עם חול לבן שיש בדומיניקה (רוב החופים מכוסים חול שחור) וצולל בשונית אלמוגים מלאה דגים כחולים זוהרים.
קליבישי היא עיירה קטנה בצפון האי ואני לא כל-כך מבין למה בחרו להקים את הסניף דווקא כאן, חוץ ממכולת קטנה ופאב אין כאן כלום (למעשה יש כאן כמה חופים יפים והמקום מאוד פופלארי אצל אזרחים זרים שמחפשים לקנות וילה עם נוף לים).
צהריים מתקרב ואתם השבת. עדיין אין לי איפה לישון, לא התחלתי לחפש מצרכים לארוחות שבת ובטח שלא התחלתי לבשל. אני לא מתכוון לשון בשטח גם בשבת ולכן אני מתחיל לשאול עוברים ושבים האם הם יודעים על חדר זול להשכרה. כך אני מסתובב עד שבארבע אחר הצהריים בחור מקומי בשם ג'ורג' (The Artist) מפנה אותי לשכן שלו, זקן בודד שמוכן להשכיר את הקומה העליונה של הבית שלו ולבשל במטבח שלו (במחיר מופקע לחדרים שלא ראו מטאטא כבר שנים, אבל עוד מעט שבת אז אני מתפשר). כעת אחרי שבעיית הלינה נפתרה נשאר לי לפתור את בעיית המזון. אני פוגש את ג'ורג' יושב בחוסר מעש על גדר האבן הנמוכה שמחוץ לבית ואוכל מרק דגים מקערת עץ. ג'ורג' מבין את הבעיה שלי. להפתעתי הוא מספר לי על קבוצה גדולה של ראסטות (חברי דת הראסטפארי) שלא מבשלות בשבת ומסביר לי שבאזור הזה, הרחוק כ"כ מהעיר הגדולה, אין שוק או חנויות ירקות ואנשים מוכרים אחד לשני מגידולי הגינות הפרטיות שלהם.
ג'ורג' מלווה אותי לכמה שכנים טובים, אחד מגדל גזר אחד מגדל דלעת אבל לרוב השכנים אין ירקות בשלים כרגע אך ג'ורג' מרגיע אותי, "אני מכיר משהו מלמטה בכפר שיגיע למכור סחורה עם המשאית שלו עוד שעה".
ואכן אחרי שעה אני מתחיל בבישול מהיר של פיתות, אורז עם ירקות לארוחת ערב וכמה ירקות שורש לבוקר.
את הזקן אני לא פוגש, הוא עסוק במשחק דומינו מחוץ לבית עם אחד החברים שלו ואני מכניס שבת בשקט, צופה מהמרפסת על השקיעה על רקע יער הגשם הפרוש מולי. כשאני נכנס לחדר אני מגלה שכולו מלא בציפורים שחורות קטנות ואני רץ לזקן עצבני. "לא מספיק שאתה לוקח מלא כסף על חורבה מלוכלכת, המים החמים לא עובדים והמקרר מקולקל מסתבר גם שהסלון מלא ציפורים...".
הזקן קם מחויך מהכורסא לאיטו- "אל תדאג, זה לא ציפורים, זה עטלפים...". הוא נותן לי ספריי ג'וקים גדול ואני חוזר לסעודת השבת שלי חסר דאגות, מסתגל לדיירים המקומיים.
ביום ראשון אני מגלה להפתעתי שהתחבורה הציבורית לא פעילה- שבתון, ואני יושב לדבר עם הזקן מקווה שאצליח להסביר לו על חוסר שביעות הרצון שלי. כשהוא לא עסוק במשחקי דומינו, טוני מתגלה כאיש שיחה נעים. הוא מספר לי את כל סיפור חייו, על המסעות שלו בעולם, על הנשים שלו, על הניסים שלו, הילדים ועל ההיסטוריה של דומיניקה. אנחנו מעבירים את שעות הבוקר המאוחרות בטיול בגן שלו, קוטפים פירות וירקות ונהנים מקוקוסים טריים. הוא, בודד, בודד מאוד ולראשונה בחייו הוא מרגיש זקן. "אני כבר בן שמונים, אחרי שלוש נשים. אני כבר לא אקח אישה נוספת בגילי וכל מה שנשאר לי לחברה זה ידיד שבא לשחק דומינו וגברת שבאה לבשל ולנקות בשבילי בתקווה לרשת אותי בסופו של יום (אני לא טיפש, אני יודע למה בחורה נאה בת ארבעים באה לבקר אותי כל יום....)". לפני פרידה אנחנו יושבים בבאר שבביתו על ג'ין וטוניק ( מה שגורר את התגובה המקסימה- "פעם זה היה מקור הכנסה יפה. אבל הצעירים של היום כבר לא שותים כמו פעם, רק סמים כל היום...") ואח"כ אני הולך לתחנת האוטובוס בתקווה להצליח להגיע לקראת הערב לתחילת המסלול של מחר.
 |
| שביל חוצה דומיניקה. לזה אני קורא שביל מסומן היטב |
הסימון בשביל מצויין ואחרי הטרק הקשה בטרינידד אני מלא הערכה לדבר. השביל עובר בגשרי עץ מעל ערוצים יבשים, חבלים מתוחים במקומות הקשים לטיפוס וכל כמה קילומטרים מחכה סככת עץ ושולחן קק"ל (מעניין איך קוראים לזה בדומיניקה) לרווחת המטיילים. עם כל הכבוד שיש לי לשביל ישראל, יש עוד לאן לשאוף. אבל החלק הכי טוב בסימון הוא עמודי עץ קטנים עליהם מצוינים כמה אחוזים ממקטע השביל עברת עד כה והשילוט שמספק מידע על המקום בו הולכים.
לקראת הערב אני מגיע למפל מידלהם שמתנשא לגובה של תשעים מטר ושם אני עושה את הלילה.
למחרת בבוקר אני ממשיך עם השביל לכיוון נקיק טיטו (Titou gorge). זהו עוד אחד מיעדי הטיול הפופולריים של דומיניקה ואני מחכה לקבוצה גדולה של תיירים אירופאים מבוגרים שצפים להם בהנאה על מצופים זוהרים ביציאה מהנקיק. הנקיק צר ובסופו מפל אליו שוחים כרבע שעה בין קירות סלע שחורים כשמעליך חופת עצים. חבל שאין לי מצלמה עמידה למים.
 |
| אנשים עם מצלמה עמידה למים שוחים בנקיק טיטו. |
ההליכה לכיוון עמק השממה עולה ויורדת במדרגות עץ נוחות לכמה ערוצים קטנים ואני לא מבין למה דורשים מכולם לקחת מדריך מקומי (טוב, אני כן מבין, אנשים צריכים להתפרנס איכשהו והשמות של המקומות בהחלט משכנעות את התיירים להישמע להוראה). לאחר שעתיים וחצי של הליכה אני רואה את העמק פרוס מתחתי. כתם חום שחור מעלה עשן במרכז היער. מכיוון שהשביל שלי מדלג על האגם הרותח אני משאיר את התיק הגדול מוסתר מאחורי כמה שיחים וממשיך בקלילות יתרה בירידה אל העמק. בתוך העמק שוב מקבל הרגשה של הליכה בסרט. שמש אחר הצהריים המסתתרת מאחורי אחד ההרים, ריח הגופרית העז, ענני האדים והמים שמבעבעים בין הסלעים לאורך השביל יוצרים תפאורה מושלמת. בסופו של השביל מגיעים למרפסת אבן ומתחתיה משתרע האגם הרותח- בריכת מים לבנים שמבעבעים בשצף ומעלים אדים. מחזה מיוחד שקשה להעביר בצילום.
 |
| "אתה קולט סם, יש אנשים שאשכרה בוחרים לעשות את המסלול הזה..." |
 |
את שאר היום אני מעביר במפלי טפלגר המפורסמים, מצויד בפירות ובירה קרה. סיום מושלם לטרק נהדר.
אז מה למדנו היום- רוב האנשים רק שותים את המיץ מקוקוס טרי אך בטיול עם טוני בגן הוא למדתי שכאשר פותחים את הקליפה מסתתר בפנים ג'לי קוקוס ממש טעים.
